המאבק על ההסברה, גרסת חמאס

המתקפה הברברית שהוביל חמאס ב-7 באוקטובר והנקמה האכזרית בכלל תושבי רצועת עזה שמנהלת ישראל עד עצם היום הזה, הם אירועים חסרי תקדים בחומרתם, מטלטלים ומשני-תודעה. מעט הישראלים שהעריכו כי חמאס עבר שינוי פוליטי מאז 2017 חזרו בהם. כך עשו גם גורמי ממשל במערב שניהלו דיאלוג ישיר או עקיף עם חמאס, בטענה כי הפשעים שביצעו אנשיו ב-7 באוקטובר נעשו משום דבקותו באסלאם פונדמנטליסטי נוסח דאע"ש. רוב הציבור הישראלי מצדיק את הנקמה הקשה של ישראל ואפילו תומך בהחרפתה עד כדי גירוש כל תושבי עזה למצרים והריסת המבנים שעוד נותרו שלמים.

התגובות בציבור הפלסטיני מגוונות ויכולות לדור בכפיפה אחת בקרב אותו אדם. בפורומים סגורים מושמעת נגד חמאס ביקורת על הפגיעה הנרחבת באזרחים, ועל חטיפת נשים וילדים. יש גם כעס על חמאס שלא הביא בחשבון את ההרג וההרס הנוראים שישראל תחולל בתגובה, ובכך מטילים גם על התנועה אחריות לתוצאות האיומות של המלחמה.

>> המלחמה בעזה עוד לא הסתיימה, וכבר משמשת לשיווק נשק

במקביל, קיימת גאווה בעובדה ששום ארגון פלסטיני או מדינה ערבית לא היכו בישראל בעוצמה כזו מאז 1948, ולא הפכו את העימות הישראלי-פלסטיני לעימות אזורי ובינלאומי כה נרחב. בניגוד מוחלט לחדלי האישים של פת"ח והרשות הפלסטינית, שמשתפים פעולה עם הכיבוש, חשפו לוחמי חמאס את המעצמה הטכנולוגית והמודיעינית במערומיה באמצעות נשק פשוט, תכנון מדוקדק וארגון חדור מוטיבציה, ויש גם הבעת סיפוק מכך שישראל חווה סבל שהפלסטינים חווים שנים רבות. התחושות והמחשבות מעורבבות וסותרות זו את זו.

כדי ליישב במקצת את הסתירות, מעצים השיח הפלסטיני את הדיווחים בתקשורת הישראלית והזרה על הרג אזרחים ישראלים בידי צה"ל ומייחס את רוב פשעי המלחמה שנעשו ב-7 באוקטובר להמון מתפרע שחדר לישראל בעקבות הלוחמים ולהתמוטטות הכללית של מערך ההגנה הישראלי. השאלה הניצבת בסוף המבוך המפותל – מה חמאס רוצה להשיג? – נשארת תלויה באוויר. ברקע, כמובן, עומד מסע ההסברה של ישראל בבירות העולם, שמדגיש את פשעי המלחמה שעשה חמאס. ישראל הצליחה לשכנע ממסדים מדיניים במערב, אך האגרסיביות הדה-הומנית של הצבא מחזירה לישראל כבומרנג את ביקורת ההמונים.

מאמץ להתנער מאשמת האנטישמיות

ההנהגה המדינית של חמאס חשה שהיא חייבת דין וחשבון לציבור הפלסטיני ולתומכיה בעולם. היא עושה זאת במסמך שפרסמה בראשית השבוע בערבית ובאנגלית, הנושא את הכותרת "הנרטיב שלנו – מבצע מבול אל-אקצא". זהו המסמך רשמי, מעוצב היטב מבחינה גרפית וערוך בקפידה, עליו חתומה לשכת התקשורת של חמאס. יש בו 16 עמודים שמכילים חמישה פרקים תמציתיים. לא מדובר באלתור, אלא בעבודה מושקעת; חשוב לחמאס שגרסתו למלחמה תשמע ותובן – לא רק על ידי פלסטינים, אלא גם במסדרונות הפוליטיים הבינלאומיים.

המסמך ממשיך את הקו של מסמך העקרונות והמדיניות משנת 2017 ובשום אופן לא את העקרונות והשפה של האמנה האסלאמית מ-1988. בניגוד להקשר האנטישמי-אסלאמי שבו מציבה ישראל את חמאס, המסמך מדגיש שהתנועה נאבקת בציונות ולא ביהודים, ויוצא נגד הזיהוי המוחלט שישראל עושה בין יהדות לציונות. חמאס מתאמץ להתנער מאשמת האנטישמיות עד כדי קביעה שהוא מתנגד לדיכוי הזכות של כל אדם באשר הוא להגדרה לאומית, דתית או קבוצתית. זו אמירה מרחיקת לכת, שכן היא מעוררת את השאלה מדוע התנועה מתנגדת להגדרה עצמית של יהודים? מעבר לכך, היא מראה עד כמה רחוק המסמך מהאמנה האסלאמית. אמונה דתית אינה מקבלת את סמכות האדם אלא מכניעה אותו לסמכות אללה. מרכז הכובד של האמנה האסלאמית הוא דבר האל, אותו מצטטת האמנה בהרחבה, ולא מוסכמות אוניברסליות. ראוי לציין שבכך שונה חמאס מהציונות הדתית ומ"עוצמה יהודית", שהשקפת עולמם הפוליטית מתבססת על דתיות שבטית ולא על ערכים אוניברסליים.

בשני מקומות במסמך מציגה התנועה את עצמה, כמו ב-2017, כתנועה לשחרור לאומי, שהלגיטימציה שלה נובעת מזכות ההגדרה העצמית. אבל רק פעם אחת היא מוסיפה את התואר "אסלאמית" לאפיונה כתנועה לשחרור לאומי. האסלאם נותן נופך, אך לא מהווה עיקרון בלעדי או מכריע במדיניותה. על המשמעות הפוליטית של השחרור הלאומי עמד חאלד משעל בראיון שהעניק לאחרונה. התנועה, הצהיר משעל, מסרבת לתת לגיטימציה לישראל בגבולות 1948 במסגרת פתרון שתי המדינות, כיוון שבכך היא מוותרת על זיקתה ועל זכותה ההיסטורית לשלוט בשטח זה. גם אם מדובר בחלום, אין היא מוותרת עליו. בה בעת, אמר משעל, במסמך של 2017 הכיר חמאס בכך שהקונצנזוס הלאומי, הערבי והבינלאומי תומך בהקמת מדינה בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. חמאס מקבל אותו בתנאי שלא יהיה גם ויתור על זכות השיבה. חשוב להדגיש שאין זו חזרה לתוכנית השלבים של אש"ף משנת 1974, מכיוון שחמאס מתנה את הגשמת החלום בקיומו של קונצנזוס פנימי, ערבי ובינלאומי, ואילו בתוכנית השלבים של אש"ף, המעבר בין השלבים היה פתוח ובלתי מותנה בגורמים פוליטיים מזדמנים.

חמאס מציין במסמך שפרסם כי המאבק שלו אינו רק נגד הכיבוש של שטחי 1967. החשבון ההיסטורי שהוא עושה מציב במוקד את הציונות הקולוניאלית שנישלה את הפלסטינים ממולדתם גם בשטחי 1948. זה ההקשר הכולל להתקפה שביצע ב-7 באוקטובר. ההקשר הקונקרטי הוא ההכרח לפרוץ את טבעת החנק שהטילה ישראל על רצועת עזה מאז 2007 בתמיכת פעילה או פסיבית של המערב, והפגיעה הקשה, המכוונת והמתמשכת של ישראל באזרחים. המסמך מבטא תחושה חריפה של חוסר ברירה: ישראל הכשילה את הסכם אוסלו ומצהירה בגלוי על התנגדותה למדינה פלסטינית. הימין הקשה ששולט בישראל מתכנן לספח את שטחי 1967 ולהגלות את תושביהם, והעולם שותק. היתה חובה לקחת יוזמה, להתעמת בגבורה עם הכיבוש. העצמאות תושג רק במאבק הירואי.

כמו את הציבור הפלסטיני בכללו, הפשעים שנעשו ב-7 באוקטובר מביכים גם את חמאס, והתנועה חשה חובה להתנער מהם. היא מציינת כי בהתאם לערכי האסלאם ניתנה הנחייה לא לפגוע בנשים, בילדים ובקשישים. לוחמי חמאס לא אנסו נשים ולא טבחו תינוקות. המתקפה כוונה לפגוע במטרות צבאיות ולקחת בשבי רק חיילים, שהינם, על פי חמאס, גברים שאינם מבוגרים מכדי לשרת במילואים או להיות חברים בכיתת כוננות. אם היתה פגיעה באוכלוסייה שאינה לוחמת, הדבר נעשה בטעות במהלך עימות צבאי שקשה היה לשלוט בו. יתכן, מציין חמאס, שכוחותיו שגו בדרך פעולתם, אך הטעויות הללו נעשו בגלל ההתמוטטות המהירה והבלתי צפויה של מערך ההגנה הישראלי והכאוס שנוצר. כדי לחזק את טענתו מציין המסמך שחמאס התנהג בהגינות כלפי השבויים האזרחים ועל כך העידו החטופים ששוחררו. הצבא הישראלי הוא אשר פוגע בשיטתיות באזרחים, ובהפצצות הכבדות נהרגו גם 60 שבויים. כדאי לשים לב שבניגוד לשיח הפלסטיני, שנוטה להאשים בפשעי המלחמה את האספסוף העזתי שחדר לישראל בעקבות הלוחמים, המסמך של חמאס נמנע מכך. התנועה לא רוצה ליצור ניכור בינה לבין האוכלוסייה.

המסמך של חמאס פונה גם לקהילה המדינית הבינלאומית. ראשית, הדבר בא לביטוי בהצהרה שהתנועה מוכנה שבית הדין הפלילי הבינלאומי יחקור את חלקה שלה ואת חלקה של ישראל בפגיעה באזרחים. שנית, חמאס דורש מהקהילה הבינלאומית ללחוץ על ישראל לסיים את הכיבוש ולהפסיק לתת לה פטור מהחובה לציית לדין הבינלאומי. לבסוף, ברמז לדיונים האינטנסיביים על היום שאחרי, מציין חמאס שרק לציבור הפלסטיני הזכות להחליט על עתיד הרצועה ומי ינהל אותה. זו אמירה חשובה, שיש לשים לב אליה כשמתכננים את היום שאחרי. חמאס לא דורש להישאר בשלטון בכל תנאי, אלא לערוך בחירות. אם לא לנצח בהן, הוא מקווה לפחות להשיג הישג משמעותי שייתן לו דריסת רגל בשלטון. זאת ועוד: פת"ח והרשות הפלסטינית לא מוזכרים כלל במסמך. במילים אחרות, על רקע הדיונים במערכת הבינלאומית על כניסת רשות פלסטינית משופרת לרצועה, חמאס לא שולל מראש את חזרת הרשות הפלסטינית, אם כך יחליט העם. באמירה זו יש גם אזהרה: כל ממסד שלא יקבל גיבוי מהציבור ייחשב כמשתף פעולה עם הכיבוש ויהפוך ליעד שמותר לפגוע בו.

מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה עם מובילי יוזמת ז'נבה