האם המחאה באיראן תוביל לחזרתה של המלוכה?

בצהרי שישי, ביום שבו ציינו באיראן את השנה ה-44 למהפכה, באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון די.סי, התכנסו שבעה (בשם שמונה) ממנהיגי תנועות האופוזיציה האיראנית להציג חזית אחידה במאבק מול הרפובליקה האסלאמית.

ארבעה נכחו באולם: רזא פהלווי, יורש העצר ובנו של השאה האחרון; השחקנית והאקטיביסטית נאזנין בוניאדי; האקטיביסטית מסיח עלינז'אד; וחאמד איסמאעליון, האקטיביסט שאשתו ובתו נהרגו ביירוט מטוסם על ידי משמרות המהפכה בינואר 2020. הצטרפו וירטואלית פעילת זכויות האדם וזוכת פרס נובל שירין עבאדי, השחקנית והאקטיביסטית גולשיפתה פראהאני, שגם דיברה בשמו של כוכב הכדורגל לשעבר עלי כרימי, שהיה קפטן ה"טים מלי" ושחקן באיירן מינכן; ועבדוללה מוהתדי, מזכיר מפלגת כומלה בכורדיסטן האיראנית. השמונה ביקשו לגבש מכנה משותף רחב, שעל בסיסו יוכלו להתאחד תנועות האופוזיציה באיראן ומחוצה לה, ושיגשר על הפערים בין הרפובליקנים למלוכנים, בין שמאלנים לימנים, בין חילונים לדתיים, ובין הקבוצות האתניות השונות.

חלק מהמשתתפים שילמו מחיר אישי כבד מאוד על פעילותם האמיצה רבת השנים בעד זכויות אדם ובשורות האופוזיציה באיראן. אולם, מסתמן כי קמפיין של כמה חודשים לשיקום תדמיתו את יורש העצר האיראני, רזא פהלווי, נושא פרי, ושמו מוזכר שוב ושוב כמועמד האופוזיציה (בעיקר בגולה) להנהיג את איראן לעבר העידן של אחרי הרפובליקה האסלאמית. עד לא מזמן היה פהלווי מוקצה מחמת מיאוס בקרב חלקים נרחבים מהקהילות האיראניות בחו"ל, או ששימש מזכרת, ואולי תקווה להחזרת המונרכיה לדור המהגרים הראשון (בחסות ערוצי טלוויזיה של הגולים). כעת, ניכר שגורמים רבים – חלקם עם הכוונות הטובות ביותר – הגיעו למסקנה שהוא ישמש מועמד מוסכם.

במקביל למבול הראיונות לתקשורת, החל קמפיין ברשתות החברתיות, שנועד לבסס קונצנזוס לגבי מקומו של פהלווי בהנהגת האופוזיציה, וגם בתוך איראן חל שינוי מה במעמדו. פהלווי עצמו ציין בראיונות בשנה האחרונה, שבין רפובליקה דמוקרטית חילונית למונרכיה הוא מעדיף את הרפובליקה הדמוקרטית החילונית, אבל הוא עדיין נושא בתואר "יורש העצר", וגם אם אינו מבקש לפנות אליו כך, הוא אינו מתנער מהתואר. בהזמנה לפאנל בצהרי שישי, למשל, בנוסח האנגלי הופיע התואר His Excellency, אולם בפרסית נכתב שאהזאדה – יורש העצר. לכל הפחות, זה יוצר בלבול לגבי הכוונות והמטרות.

לא פשוט לאחד מחנות רבים כל כך הבאים מכיוונים אידאולוגיים שונים (ועם טראומות שונות כל כך בנוגע לאיראן), וזו בהחלט סוגייה שמעסיקה אינטלקטואלים איראנים רבים באיראן ובגולה בחודשים האחרונים. אבל נראה שמנהיגי המחאה בגולה החליטו שהכיוון הפוליטי הפשוט ביותר יהיה להציע להקים מחדש את המדינה הפהלווית, בעדכונים קלים. אני מבקש לטעון שהחזון הזה לא יספיק כדי לתחזק ולהרחיב את מעגלי המחאה וההפגנות בתוך איראן.

כאילו כדי להדגים שהחזון לעתיד נשען על העבר, פהלווי ציין שאיראן תקדם בברכה מומחי מים ישראלים (נושא שהוא מדבר עליו כבר שנים). להערכתי, המשפט הזה לא פונה לאלפים ברחובות איראן, אלא למערב, בעיקר לארה"ב, והוא גם מנותק משהו מהרגע הפוליטי הנוכחי בישראל וכלפי ישראל במערב ובמזרח התיכון.

אם עד לפני כמה חודשים שלטה הקריאה: "נה שאה מיחוהים, נה רהבר; נה בד מיחוהים, נה בדתר" (אנו לא רוצים את השאה ולא את המנהיג [העליון], לא רוצים רע ולא רוצים רע יותר), הרי שהכעס והשנאה כלפי הרפובליקה האסלאמית כנראה משכיחים במידה מסוימת את הדיקטטורה ששלטה באיראן תחת שלטונו של מוחמד רזא פהלווי, אביו של יורש העצר. בסופו של דבר, רוב האיראנים שחיים כיום לא חוו את שלטון השאה. כמו כן, קיימת נטייה לאמץ ולאהוב הרבה דברים ורעיונות שהרפובליקה האסלאמית יוצאת נגדם, רק בגלל שהרפובליקה האסלאמית יוצאת נגדם (תקופת השאה וישראל הן שתי דוגמאות לכך).

מנגנוני הדיכוי של הרפובליקה האיסלאמית אלימים ונוראיים, אבל כדאי להיזכר בהיסטוריה הלא מאוד רחוקה של דיכוי פוליטי באיראן. כלא אווין, בית המעצר הידוע לשמצה בטהראן שהפך אולי לסמל של הדיכוי, נבנה בדיוק למטרות אלה בתקופת מוחמד רזא שאה. הסוואכ, המשטרה החשאית שהיתה אמונה של המודיעין, ריגול אחר מתנגדי שלטון, ריגול נגדי ומודיעין צבאי, אמנם פורק רשמית לאחר קריסת איראן הפהלווית בראשית 1979, אך למעשה התגלגל לשירות המודיעין של הרפובליקה כפי שהוא מוכר כיום.

דוגמה אחת מני רבות לאכזריות משטר השאה ניתן למצוא, למשל, בספרו של מאיר עזרי, שהיה שגריר ישראל באיראן ונשא בעוד כמה תפקידים רשמיים במדינה: "באחד הימים רוכזו כ-150 ממתנגדי השלטון, הועמסו על מסוקים, והוטלו אל מותם הנורא אל מימי אגם המלח הגדול, הנמצא מדרום-מזרח לעיר קום". ואמנם רוב אוכלוסיית איראן כבר נולדה לתוך הרפובליקה האסלאמית ולא ידעה את השאה ומשטרו, אבל יחד עם זאת הסיפורים הועברו מדור לדור.

באותו יום שישי, הרשתות החברתיות של הפזורה האיראנית שקקו חיים. אחד הציוצים הכי מדוברים נשא את תמונתו של פרוויז סאבתי חוגג בהפגנת תמיכה בפהלווי בוושינגטון די.סי. הציוץ שהועלה על ידי בתו, פרדיס סאבתי, רואים את המשפחה חוגגת. הציוץ אומר: "היום לפני 44 שנה ארצנו נפלה לחשיכה. תקווה שהשנה הזו תביא אור וסולידריות #zanzendegiazadi". סאבתי היה אחד מראשי הסוואכ, שהיו אחראים על הרדיפה והעינויים, והגבירו את האיבה של העם כלפי משטר השאה.

אנחנו רואים, אם כך, כי בהחלט מתעורר החשש שהמחאה תחת הנהגתו של יורש העצר בסך הכל רוצה להחזיר לידיו את המדינה שנגנבה במהפכה. ידידי, המומחה לאיראן ד"ר רז צימט, ציין בתגובה לפוסט שלי בפייסבוק, שזה מזכיר מדינה מזרח תיכונית אחרת, שבה יש מחאה שמבקשת "להחזיר עטרה ליושנה", בלי באמת לעמוד על טיבה של אותה נוסטלגיה.

ההיסטוריה המודרנית של איראן מראה כי נגד הדיכוי של השאה הגיע מנהיג גולה (ח'ומייני). האם נגד הדיכוי של ממשיכי דרכו של ח'ומייני יחכו שוב למנהיג גולה אחר? האם מיליוני איראנים יסכימו לקבל את בנו של השאה כמנהיג איראן החופשית? האם במנהיגות הזו טמונה מספיק אנרגיה בשביל לקחת את תנועת המחאה קדימה? מסופקני.

פרופ' ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של איראן המודרנית במחלקה להיסטוריה ובתוכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטת פן סטייט, שבארה"ב