האינטרסים הלא מדוברים של מכחישי חטיפות הילדים

הפרומואים הפרובוקטיביים לתחקיר "המקור" ששודר ברשת ביום ה' חזרו ושאלו "למי יש אינטרס לשקר לכם?" הפרומואים, שקושטו בהתבטאויותיהם של חברי הכנסת אמיר אוחנה ונורית קורן מהליכוד, הבטיחו כי כל מה שידענו על ילדי תימן עומד להשתנות.

דרוקר, שקנה לו שם של אדם המבצע תחקירי עומק, אמר במפורש בראיון לגל גבאי שנערך יום לפני השידור כי התחקיר שישודר מבוסס על תחקיריהם של בלוגרים מהרשתות החברתיות. בעוד אין פסול בהסתמכות על ידע חיצוני כבסיס לתחקיר, עיתונאי במעמדו של דרוקר ראוי היה שיבחן באופן ביקורתי את הטענות והאינטרסים המגיעים לפתחו.

לצד הצגתם של מקרים מורכבים, אשר ידועים ומוכרים ככאלה גם על ידי הפעילים בפרשה, כמו סיפורו של אורי וכטל וסיפורה של צילה לוין, מוטלות בספק כל עדויות המשפחות. את המקרה של מרים שוקר, לדוגמא, מתארים בתכנית כ"ניפוח" שמקורו בבעית רישום, אשר כמובן מאשימים בה את האם שמסרה לכאורה שם משפחה שונה, ופוסקים כי לא היתה חטיפה. אף ריס לא נע, אף עין לא זזה לכיוון העובדה שרישום של ילד, כל ילד, חייב להתבצע עם רישום פרטי הוריו, אשר החזיקו במספרי עולה, וששחרור ילד לידי הוריו היה צריך לחייב סוג כלשהו של זיהוי? מילא מרים שוקר ומרים שרעבי (שהוא לכשעצמו שם נפוץ למדי), האם יוסף כהנים פשוט חולקו מבתי החולים באופן אקראי על פי דרישה? מה האינטרס שעומד מאחורי בחירת המערכת לא לעסוק בשאלות כאלה?

למי באמת יש אינטרס לשקר? הפגנת יום המודעות לחטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן. (צילום: שירז גרינבאום / אקטיבסטילס)

הבלוגר אבשלום בן צבי, המוצג בתוכנית כ"היסטוריון חוקר הפרשה", למרות שהתואר השני שלו עוסק בכלל במושבים, מצהיר כי "מנגנון של חטיפות היה חייב להשאיר שובל ארכיוני". אמירה זאת נאמרת כהוכחה ניצחת מבלי שום ניסיון לעמת אותה עם כך שמסמכי ארכיון רבים כלל לא הגיעו אל ידי הועדה, ביניהם ארכיוני בתי התינוקות במחנות ש"לא אותרו", וארכיון הסוכנות שמסמכיו הועברו לשריפה לאחר שהתקבלה בקשה להעבירם לוועדה, או עם כך שבחינת מסמכי הארכיון מעלה לכשעצמה כמה ממצאים המעלים חשד בנוגע למהימנותם, כמו תעודת פטירה שהונפקה לאדם חי.

שאלת האינטרס, כמובן, מעולם לא הועלתה לגבי בן צבי, אשר לא נדרש לשום גילוי נאות על הקשר המשפחתי שלו, לא לגבי סבתא רבתא שלו, שרה כפרי, שפעלה למען חוק האימוץ תוך החלת החיסיון גם על מקרי האימוץ שקדמו לו, ואף הצהירה בכנסת ש"כידוע, קיים שוק שחור לאימוץ ילדים. משיגים אותם  באופן פרטי תמורת כסף, לעתים כסף רב", ולא על מעורבות משפחתו בניהול בית אומנה אשר מוזכרת בועדת החקירה.

נוכחותו של ירון לונדון בפאנל בסוף התכנית מעוררת תמיהה גם היא. ניכר כי יש לו דעה בנושא, אך כזאת יש גם לאבנר מהמכולת למטה, שדווקא לא הוזמן לפאנל. הביטחון הרב שבו הוא מדבר, למשל, על רגולציה של ניסויים רפואיים בשנות ה-50 בישראל, משכנע מאוד, למרות שהוא עומד בסתירה לממצאים האקדמיים המופיעים בעבודת הדוקטורט של חדווה אייל, שמצביעה על פיקוח חלקי בלבד ועל טשטוש והסוואת ניסויים תחת כותרת של טיפול רפואי באותה תקופה. גם לונדון לא נשאל האם היות אמו עובדת סוציאלית במעברות משפיעה באופן כלשהו על עמדתו ולהט דבריו.

שאלת האינטרס לא נענית במפורש ונותרת תלויה באוויר, מותירה רמיזה לאינטרסים עלומים של השלטון. חברת הכנסת קורן מוצגת כמובילת השיח, על אף הביקורת הרבה שהופנתה מצד פעילים במהלך השנים על רשלנותה של קורן ופעולותיה, והביקורת הכללית על קואופטציה של המאבק על מנת להשתיקו. נאמר ורצה דרוקר לתקוף את השלטון הנוכחי על יחסו לפרשה, הוא יכול היה לשאול שאלות נוקבות לא מעטות. ניתן היה לשאול, למשל, מדוע ביבי ביד אחת מברך על פעילותה של קורן ובשנייה מפוצץ את המשא ומתן עם המשפחות ונציגיהן; לשאול מדוע אוחנה שמכהן כעת כשר המשפטים לא מסייע למשפחות המבקשות לפתוח את קברי משפחותיהן במאבקן מול הפרקליטות; יכול היה אף להגדיל ולבדוק מדוע הופעלה משמעת קואליציונית להצבעה נגד הצעת החוק להכרה שהגיש בוז'י הרצוג; לשאול מה האינטרס לטעון כי יש צורך בהענקת תשובות והכרה למשפחות תוך סיכול מתמיד של הצעדים שיכולים להוביל לכך. אבל צדק למשפחות ומזור לכאביהן, מסתבר, מעולם לא היה האינטרס של התחקיר הזה.

רחלי סעיד היא כותבת, עורכת, מתרגמת ואקטיביסטית, פעילה בעמותת עמר"ם