דב ירמיה, הדיסידנט הציוני שסירב לעצום עיניים

כותב אורח: אבי דבאח

דב ירמיה שנפטר לפני כשבוע בגיל 101 היה איש של ניגודים וסתירות. מצד אחד לוחם תש"ח מהולל, ומצד שני חושף פשעי מלחמה. מצד אחד צבר, בוגר נהלל שגדל בלב הציונות, מצד שני דיסידנט ואיש שוליים. קורות חייו יכולים להספיק לשניים שלושה אנשים. הוא לא רק חי הרבה, אלא גם הספיק הרבה. טוב ורע.

את דב הכרתי רק בעשר שנותיו האחרונות. צעיר חסר מנוח בן 91, שהפליא אותי ואת צוות הצילום באנרגיות הבלתי נגמרות שלו, והתייחס לסרט על חייו כאל פרויקט חסר סיכוי, בו התלהב מאד להשתתף.

קטע מתוך הסרט "הציוני האחרון" עם דב ירמיה – אונס בזמן מלחמת 1948 from Avi Dabach on Vimeo.

נגד תרבות הטיוח

הוא היה איש פסימי מאד בדעותיו, חוזה שחורות, המדבר כנביא זעם על סופה של החברה הישראלית – בשל חטאיה, אך במעשיו היה אופטימיסט גדול, כמעט מנותק מהראייה המפוכחת שאפיינה אותו. במובן הזה, נשאר ציוני גם כשדרכו האידאולוגית נפרדה מהציונות של השמאל המפא"יניקי המנשל. ציוני במובן של אדם המשלב חזון עם עשייה פורצת, פעולה עקשנית במציאות, כמעט ללא הכרה בה.

דב היה גם ציוני, אך גם מחובר מאד למציאות בפלשתינה, ואף הטיף בשנות השלושים למדינה דו לאומית. כשהתקבלה תכנית החלוקה ב-1947, אף ניסה לשכנע את בני קיבוצו להישאר במקום גם תחת שלטון פלסטיני. מלחמת 48 טרפה את הקלפים, ודב התגייס לצה"ל, הפך לקצין, ופיקד על כיבוש כמה וכמה מכפרי הצפון.

דב ירמיה היה איש מעשי מאד. המעשים התחייבו אצלו מהעמדות המוסריות שהחזיק בהן. ללא המעשים לא הייתה בעיניו משמעות לעמדה. כך היה ב-48, כשנלחם ונפצע קשה בקרב על תחנת המשטרה ביערה, וכך היה שבועות ספורים לאחר מכן, כשהחלים במהירות וחזר לצבא – הוא שמע כי מדברים בפלוגה על אונס שהתרחש. דב סירב לטייח ולהתעלם, וחקר את חייליו עד שאחד מהם נשבר והודה כי בעת כיבוש הכפר א-זיב, התבצע אונס קבוצתי של צעירה פלסטינית.

> למה הציבור הישראלי בטוח שהשמאל רוקד על דם יהודים?

דב ירמיה (צילום מסך מתוך סרטו של אבי דבאח "הציוני האחרון")

קיבוצניק, קצין, מרדן

בהמשך המלחמה – שדב ראה את תחילתה כהכרחית ואת המשכה והתרחבותה כשכרון כוח צבאי של מנהיגי המדינה הצעירה – הוא נתקל בפשע מחריד נוסף: לאחר כיבוש הכפר ח'ולה בגבול לבנון, הוא השאיר את סגנו לפקד על הפלוגה, ויצא לישיבת מטה. כשחזר לכפר, גילה כי בהעדרו הורה סגנו לרצוח 35 גברים ונערים שהוחזקו כשבויים. דב פתח בחקירה ולא שקט עד שהועמד הקצין לדין. התעקשותו לחשוף ולחקור את הפשע הובילה לאיומים על חייו, והצבא נאלץ להעבירו לפקד על יחידה אחרת. על הקצין הרוצח נגזרה שנת מאסר אחת.

דב ניצל את הפריווילגיות של מעמדו – גבר, קיבוצניק, קצין בצבא – אך לא כדי לצבור הון אישי ופוליטי, אלא כדי לגבות את עמדתו הרדיקלית, את המרדנות שלו בתוך המחנה – ולאחר מלחמת לבנון הראשונה, גם מחוץ למחנה, כשקרא לראשונה לסרבנות פוליטית, וסולק מהצבא. בספר שהוציא לאחר מלחמת לבנון, השווה את ההרס שראה במחנה הפליטים עין אל-חילווה, להרס שראה כשנלחם במלחמת העולם השנייה באיטליה.

גם כאן, לא הסתפק במילים. הוא גייס תרומות, רכש קרוואנים והצליח לשכנע את הצבא להכניס אותם אל מחנה הפליטים כדי שישמשו במחנה ההרוס כבית ספר ארעי. ביקורת משמאל יכולה לפטור זאת כ"יורים ובוכים", אך אצל דב לא היה בכי או וידוי , אלא הכרה בעוול,  ומעשה של תיקון. הוא לא שאל את עצמו מה המחיר שישלם על מעשיו, ומי יצטרף אליו, ולעתים נותר לגמרי לבדו, ללא ארגון או תמיכה. אבל לדב זה לא שינה – הוא הרגיש שיש לו הכרח לעשות.

באחד הביקורים האחרונים אצל דב, מצאתי על דלת ביתו את הפתק הזה" לכל מבקריי – אם אני ישן, אנא העירו אותי". דב היה ונשאר עד לימיו האחרונים איש של מעשה, שמסרב לנוח ולתת לעולם להתנהל בלעדיו.

אבי דבאח הוא במאי ותסריטאי. בימים אלה הוא מביים את סרטו התיעודי השני: "הכתר האבוד". הפוס פורסם גם באגנלית באתר 972+

מסרב לנוח עד הרגע האחרון. השלט על דלת ביתו של דב ירמיה (צילום מסך מתוך סרטו של אבי דבאח "הציוני האחרון").