למה הציבור הישראלי בטוח שהשמאל רוקד על דם יהודים?
לא משנה כמה גינויים וגילויי צער יגיעו מהשמאל בעקבות פיגועים, רוב הציבור עדיין יניח שאנחנו שמחים שיהודים מתים. לא מדובר בבעיה בהסברה. הבעיה היא שמותר פה להיות עצובים על מוות או של יהודים או של פלסטינים - לא שניהם
שמאל יקר, האם יבוא היום בו נודה באשמה? אנחנו מצטערים רק על פלסטינים שנהרגים. אנחנו מגנים רק את צה"ל ולעולם לא פיגועי טרור. רק את הכאב שלהם אנו כואבים. לא אכפת לנו מיהודים וישראלים, וכנראה שלא אכפת לנו למות בעצמנו (כבר שמעתי שלשמאלנים אין יצר הישרדות).
אלו ההאשמות שאנחנו שומעים מהימין, לעתים בצירוף קללות נאצה ואיחולי אונס ומוות בפיגוע – לנו ולבני משפחותינו (מי אמר ענישה קולקטיבית ולא קיבל). לומר "ימין" זו אשליה של איזה מחנה פוליטי. אנחנו בעצם שומעים את זה מהמיינסטרים של החברה הישראלית.
אבל מה עושים השמאלנים, במקום להודות בכל הדברים הללו? השמאלנים עסוקים במפגני אנושיות וניסיונות נואשים לשכנע בכנות הצער והכאב על מותם של חפים מפשע, יהודים כערבים. אנחנו מטפסים על קירות בניסיון להוכיח שהרג בני אדם – כן, גם יהודים – מצער אותנו. אנחנו מחפשים את המילים החזקות, המדויקות, שיצליחו לתקשר את הצער והכאב אל תוך השיח הלאומי, שיחשפו שגם הנפש שלנו מדממת.
רק שרוב הציבור בישראל לא משתכנע ולא מאמין. בניגוד לכל המאמצים שלנו, הם בטוחים שאנחנו רוקדים על גופות החיילים, שמחים על מותן של צעירות בנות 19, מצדיקים פיגועים, ובאופן כללי מלאי שנאה, לרבות שנאה עצמית. על כן, המסקנה לרוב היא שמגיע לנו למות.
> לא לניצול הציני של הפיגועים להשתקת השמאל
נשים בצום במאהל "נשים רוצות שלום" ליד בית ראש הממשלה בירושלים (שושנה לונדון ספיר)
אז יש שאומרים – השמאל צריך יותר רגש, צריך להתחבר לכאב העם, להפסיק עם הניכור והאליטיזם, לדבר מהלב ולא רק מהראש, וכן הלאה. כלומר, הפתרון הוא יותר פרפורמנס משכנע של השתתפות רגשית באבל הלאומי. לדעתי הניתוח הזה מוטעה.
למה רוב הציבור בישראל משוכנע בכך שאנחנו חוגגים על דם? אני סבורה שזה לא משום שאנחנו לא משכנעים מספיק בכנות ובעוצמת הכאב שלנו, או לא מפזרים את הכאב הזה מספיק על קירות פייסבוק. גם אם יש בה ממש, זוהי תפיסה נאיבית בעיני. תפיסה שמפספסת את המציאות הפוליטית בה מתעצבת התודעה שלנו. אני טוענת שהציבור משוכנע בכך, משום שהוא חייב להיות משוכנע בכך.
תפיסת עולם פטריוטית בישראל, בין אם בגוון הימני או השמאלני שלה, מחייבת לבחור צד במשוואה: זה או אנחנו, או הם. רק בתוך הקיטוב הזה, מקבלים האבל והשכול את מלוא המשקל והמשמעות. לכן פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני לא מצליח להגיע ללב הקונצנזוס. הם מציפים את המתח בין האבל והשכול, שמעניק זכות דיבור מיוחסת בשיח הישראלי, לבין המימד ששולל את הזכות הזו לאלתר – הכרה בכאב של הפלסטינים והתעקשות להכיר באחריות שלנו לכאב זה.
בתוך משוואת המוות הזו, אין "גם אנחנו וגם הם". ובטח שאין שום אלטרנטיבה לאנחנו/הם, או התעקשות על לבנות "אנחנו" שלא על פי קווי לאום, אלא על פי תפיסת עולם וערכים משותפים וזהויות חברתיות ופוליטיות. כל זה מעבר למה שמותר להגיד ובמיוחד מעבר למה שמותר להבין בתוך המשוואה של או אנחנו, או הם. להיות מושקע ומשוקע בתוך המשוואה הזו, זה כרטיס הכניסה לחיק הקונצנזוס ולקולקטיב הישראלי. ולא האותנטיות של האבל והכאב.
למעשה, שנאת ערבים היא תחליף זול וזמין לכאב וצער אמיתי על מותם של יהודים. האותנטיות של השנאה משרתת כאינדיקציה לכך שבאמת כואב ועצוב לך על מותן של נערות צעירות. אם את לא שונאת ערבים בעקבות הרג יהודים, מצטערים – אבל לא באמת כואב לך. ולא משנה כמה תנסי לשכנע אותנו אחרת. דמעות תנין ותו לא. אה, ותמותי.
כמובן שעל פי הצד השני של המשוואה הזאת, הבעת כאב וצער אמיתי על מותם של ערבים מתפרשת כשנאת יהודים. גם את זה אנחנו מכירות היטב. אנשים מאמצים את המשווואה האיומה והרצחנית הזו מסיבה פשוטה, בסיסית ואנושית – זה התנאי לא להיות מוקצים מחמת מיאוס בתוך המשפחה והחברה בה אנחנו חיים. אגב, לפלסטינים אזרחי ישראל יש הנחה – הם לא צריכים לבטא שנאה יוקדת לערבים, ביקורת והאשמה יספקו את אלו שלא מחמירים, עם נקודות בונוס על כל מילה רעה שיוסיפו על חברת הכנסת ממפלגת בל"ד, חנין זועבי.
יש עוקץ בסיפור הזה. אותם ישראלים שמאמינים בכך שהשמאלנים הם מפלצות צמאי דם, הם גם המשפחות והקולגות והשכנים והמכרים שלנו. לפעמים כולנו מכירים ומחבבים ואוהבים אלה את אלה. הם לא באמת מאמינים בכך שאנחנו רוקדים על דם. ובו בזמן, הם מאמינים בכך באמת ובתמים.
הסתירה הפנימית הזו היא רק אחת מתוך אינספור סתירות פנימיות שמאפיינות את התודעה הקולקטיבית שלנו בישראל. אם אנחנו רוצות "לדבר עם הציבור", אני סבורה שזהו בדיוק סוג הדברים שעלינו להבין – את המגבלות הפוליטיות על הדיבור הזה, וכיצד להתמודד איתן. את התנאים שחוזה השייכות לקולקטיב הישראלי מכתיב לאנשים. במקום להציע, בנאיביות מסוימת – יאללה שמאלנים, בואו ננסה את זה שוב, אבל הפעם עם קצת יותר רגש.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
