למה הציבור הישראלי בטוח שהשמאל רוקד על דם יהודים?

לא משנה כמה גינויים וגילויי צער יגיעו מהשמאל בעקבות פיגועים, רוב הציבור עדיין יניח שאנחנו שמחים שיהודים מתים. לא מדובר בבעיה בהסברה. הבעיה היא שמותר פה להיות עצובים על מוות או של יהודים או של פלסטינים - לא שניהם

מאת:
השאירו תגובה
א א א

שמאל יקר, האם יבוא היום בו נודה באשמה? אנחנו מצטערים רק על פלסטינים שנהרגים. אנחנו מגנים רק את צה"ל ולעולם לא פיגועי טרור. רק את הכאב שלהם אנו כואבים. לא אכפת לנו מיהודים וישראלים, וכנראה שלא אכפת לנו למות בעצמנו (כבר שמעתי שלשמאלנים אין יצר הישרדות).

אלו ההאשמות שאנחנו שומעים מהימין, לעתים בצירוף קללות נאצה ואיחולי אונס ומוות בפיגוע – לנו ולבני משפחותינו (מי אמר ענישה קולקטיבית ולא קיבל). לומר "ימין" זו אשליה של איזה מחנה פוליטי. אנחנו בעצם שומעים את זה מהמיינסטרים של החברה הישראלית.

אבל מה עושים השמאלנים, במקום להודות בכל הדברים הללו? השמאלנים עסוקים במפגני אנושיות וניסיונות נואשים לשכנע בכנות הצער והכאב על מותם של חפים מפשע, יהודים כערבים. אנחנו מטפסים על קירות בניסיון להוכיח שהרג בני אדם – כן, גם יהודים – מצער אותנו. אנחנו מחפשים את המילים החזקות, המדויקות, שיצליחו לתקשר את הצער והכאב אל תוך השיח הלאומי, שיחשפו שגם הנפש שלנו מדממת.

רק שרוב הציבור בישראל לא משתכנע ולא מאמין. בניגוד לכל המאמצים שלנו, הם בטוחים שאנחנו רוקדים על גופות החיילים, שמחים על מותן של צעירות בנות 19, מצדיקים פיגועים, ובאופן כללי מלאי שנאה, לרבות שנאה עצמית. על כן, המסקנה לרוב היא שמגיע לנו למות.

> לא לניצול הציני של הפיגועים להשתקת השמאל

נשים בצום במאהל "נשים רוצות שלום" ליד בית ראש הממשלה בירושלים (שושנה לונדון ספיר)

נשים בצום במאהל "נשים רוצות שלום" ליד בית ראש הממשלה בירושלים (שושנה לונדון ספיר)

אז יש שאומרים – השמאל צריך יותר רגש, צריך להתחבר לכאב העם, להפסיק עם הניכור והאליטיזם, לדבר מהלב ולא רק מהראש, וכן הלאה. כלומר, הפתרון הוא יותר פרפורמנס משכנע של השתתפות רגשית באבל הלאומי. לדעתי הניתוח הזה מוטעה.

למה רוב הציבור בישראל משוכנע בכך שאנחנו חוגגים על דם? אני סבורה שזה לא משום שאנחנו לא משכנעים מספיק בכנות ובעוצמת הכאב שלנו, או לא מפזרים את הכאב הזה מספיק על קירות פייסבוק. גם אם יש בה ממש, זוהי תפיסה נאיבית בעיני. תפיסה שמפספסת את המציאות הפוליטית בה מתעצבת התודעה שלנו. אני טוענת שהציבור משוכנע בכך, משום שהוא חייב להיות משוכנע בכך.

תפיסת עולם פטריוטית בישראל, בין אם בגוון הימני או השמאלני שלה, מחייבת לבחור צד במשוואה: זה או אנחנו, או הם. רק בתוך הקיטוב הזה, מקבלים האבל והשכול את מלוא המשקל והמשמעות. לכן פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני לא מצליח להגיע ללב הקונצנזוס. הם מציפים את המתח בין האבל והשכול, שמעניק זכות דיבור מיוחסת בשיח הישראלי, לבין המימד ששולל את הזכות הזו לאלתר – הכרה בכאב של הפלסטינים והתעקשות להכיר באחריות שלנו לכאב זה.

בתוך משוואת המוות הזו, אין "גם אנחנו וגם הם". ובטח שאין שום אלטרנטיבה לאנחנו/הם, או התעקשות על לבנות "אנחנו" שלא על פי קווי לאום, אלא על פי תפיסת עולם וערכים משותפים וזהויות חברתיות ופוליטיות. כל זה מעבר למה שמותר להגיד ובמיוחד מעבר למה שמותר להבין בתוך המשוואה של או אנחנו, או הם. להיות מושקע ומשוקע בתוך המשוואה הזו, זה כרטיס הכניסה לחיק הקונצנזוס ולקולקטיב הישראלי. ולא האותנטיות של האבל והכאב.

למעשה, שנאת ערבים היא תחליף זול וזמין לכאב וצער אמיתי על מותם של יהודים. האותנטיות של השנאה משרתת כאינדיקציה לכך שבאמת כואב ועצוב לך על מותן של נערות צעירות. אם את לא שונאת ערבים בעקבות הרג יהודים, מצטערים – אבל לא באמת כואב לך. ולא משנה כמה תנסי לשכנע אותנו אחרת. דמעות תנין ותו לא. אה, ותמותי.

כמובן שעל פי הצד השני של המשוואה הזאת, הבעת כאב וצער אמיתי על מותם של ערבים מתפרשת כשנאת יהודים. גם את זה אנחנו מכירות היטב. אנשים מאמצים את המשווואה האיומה והרצחנית הזו מסיבה פשוטה, בסיסית ואנושית – זה התנאי לא להיות מוקצים מחמת מיאוס בתוך המשפחה והחברה בה אנחנו חיים. אגב, לפלסטינים אזרחי ישראל יש הנחה – הם לא צריכים לבטא שנאה יוקדת לערבים, ביקורת והאשמה יספקו את אלו שלא מחמירים, עם נקודות בונוס על כל מילה רעה שיוסיפו על חברת הכנסת ממפלגת בל"ד, חנין זועבי.

יש עוקץ בסיפור הזה. אותם ישראלים שמאמינים בכך שהשמאלנים הם מפלצות צמאי דם, הם גם המשפחות והקולגות והשכנים והמכרים שלנו. לפעמים כולנו מכירים ומחבבים ואוהבים אלה את אלה. הם לא באמת מאמינים בכך שאנחנו רוקדים על דם. ובו בזמן, הם מאמינים בכך באמת ובתמים.

הסתירה הפנימית הזו היא רק אחת מתוך אינספור סתירות פנימיות שמאפיינות את התודעה הקולקטיבית שלנו בישראל. אם אנחנו רוצות "לדבר עם הציבור", אני סבורה שזהו בדיוק סוג הדברים שעלינו להבין – את המגבלות הפוליטיות על הדיבור הזה, וכיצד להתמודד איתן. את התנאים שחוזה השייכות לקולקטיב הישראלי מכתיב לאנשים. במקום להציע, בנאיביות מסוימת – יאללה שמאלנים, בואו ננסה את זה שוב, אבל הפעם עם קצת יותר רגש.

> מתי מחנה השלום יפסיק לדבר בהיגיון ויתחיל לדבר אל הרגש?

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

לפי דעתם של מנהלי בתי הספר, יותר משליש מהתלמידים לומדים אצל מורים שלא מתאימים לצרכים שלהם. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: פלאש 90)

איכות ההוראה מידרדרת, אבל זה לא קשור להישגי התלמידים

מבחני פיזה מגלים שכמעט בכל פרמטר, איכות ההוראה בישראל נמוכה מהממוצע במערב ונמצאת בירידה. אבל אותם מבחנים לא מצאו קשר בין איכות המורים להישגי התלמידים. את התשובות צריך למצוא במקום אחר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf