21 שנים לטבח מערת המכפלה: ברוך גולדשטיין ניצח

את המחיר על הטבח שביצע ברוך גולדשטיין משלמים הפלסטינים עד היום. כחיילת בחברון ראיתי איך מאות חנויות נסגרו, רחובות שלמים הפכו לדרכים ליהודים בלבד, ואיך תפקיד הצבא הוא לשרת את חזון המתנחלים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: דנה גולן

ב-25 בפברואר 1994 נכנס ברוך גולדשטיין, מתנחל יהודי מקרית ארבע, למערת המכפלה בחברון והחל לירות בתוך המסגד הצפוף בעת התפילה. הייתי כמעט בת 11 כשבמהדורות החדשות דיווחו על הרוצח היהודי שהרג 29 פלסטינים ופצע מעל ל-100. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהבנתי שטרוריסט יכול להיות גם מישהו מהצד שלי.

כשהגעתי לחברון בפעם הראשונה הייתי חיילת במדים ובת שמונה עשרה וחצי. מחלון חדרי בבסיס בהתנחלות קרית ארבע, יכולתי לראות את הפארק על שם מאיר כהנא בו קבור הרוצח גולדשטיין בכבוד של גיבורים. באותם ימים של ראשית שנות האלפיים, עיצומה של האינתיפאדה השנייה, נשלחתי על ידי צה"ל ללמד חיילים את הקוד האתי של הצבא ועל זכויות אדם. חדורת מוטיבציה ונאיביות הגעתי למקום עליו שמעתי עד אז רק בחדשות. גיליתי שם ששום דבר שלמדתי עד אז, עם כותרות חלולות מתוכן כמו "טוהר הנשק" ו"זכויות אדם", לא הכין אותי למציאות אליה נשלחתי.

בחברון למדתי מהי שליטה צבאית על אוכלוסייה אזרחית. למדתי מהו כיבוש.

לאחר הטבח במערת המכפלה ב-1994 החל צה"ל לאכוף במרכז העיר חברון מדיניות של הפרדה. כבישים מרכזיים נסגרו לתנועת רכבים פלסטינים, חלקם גם לתנועה רגלית, ו-1,800 חנויות פלסטיניות נסגרו ונאטמו, חלקן בצווים צבאיים. מדיניות זו, ביחד עם התקפות יום יומית של מתנחלים, הביאה למעלה מאלף משפחות פלסטיניות לעזוב את בתיהן, והפכה את המרכז השוקק של העיר הפלסטינית הגדולה בגדה המערבית לאזור רפאים.

> הצבא הרס מפעל ליוגורט שמימן בתי יתומים בחברון

סגור לתנועת פלסטינים, מאות חנויות סגורות. רחוב השוהדא בחברון (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

סגור לתנועת פלסטינים, מאות חנויות סגורות. רחוב השוהדא בחברון (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

מי שחושב שאת מחיר האלימות הישראלית שילמה אוכלוסיית המתנחלים בעיר לא ביקר בחברון בעשרים השנים האחרונות. מדיניות ההפרדה, שמזמן כבר זלגה מרחובותיה של חברון למקומות רבים אחרים בגדה המערבית, היא מרכיב מרכזי של מציאות השליטה הצבאית על הפלסטינים. חברון, העיר בה ניתן למדוד את הדופק של המציאות בשטח, מספרת את הסיפור של הכיבוש הישראלי כולו.

בשירות הצבאי בחברון למדתי שיש שווים יותר ושווים פחות. למדתי שחיי יקרים יותר מאלו של הפלסטינים שראיתי לראשונה כל כך מקרוב. למדתי שהאויב עליו גדלתי כל השנים הוא לא רק לוחם קומנדו, אלא גם הזקנה בת השבעים שמנסה ללכת לשוק וצריכה לעבור בדרך שלושה מחסומים. בכל כיוון. האויב הוא הילד הקטן שמביט בי מהפינה של החדר בזמן שאני לוקחת את אמא שלו לחדר צדדי ומפשיטה אותה כדי לוודא שהיא לא מסתירה נשק. האויב הן הנשים האלו שהפשטתי באמצע הלילה במהלך חיפושים בבתים.

בחברון למדתי שלא מעט פעמים התפקיד שלנו בעצם היה להגן על הפלסטינים מאלימות המתנחלים הישראלים ולא להיפך. למדתי שהרוצח גולדשטיין הוא לא הדוגמא היחידה לקיצוניות, ושהטבח שביצע, יחד עם האלימות הישראלית היומיומית בשטח, הם שמכתיבים את החיים בעיר הזו, כמו שאני מכירה אותם היום.

ההתנחלות כתהליך

באפריל האחרון אישר שר הביטחון, בוגי יעלון, את הקמתה של התנחלות חדשה בלב ליבה של חברון. בזמן שמזכיר המדינה קרי עשה ימים כלילות לקדם את המו"מ בין ישראל לפלסטינים, וישראל הרשמית הצהירה על רצונה בשלום אמיתי, בשטח העובדות המשיכו לדבר בעד עצמן. בחברון ובמקומות אחרים בגדה המערבית – הבנייה המשיכה.

לראשונה מזה שלושים שנה, באופן סמלי בדיוק בחודש בו מלאו 47 שנות התנחלות בחברון, סיפקה ממשלת ישראל את האישור להרחיב את ההתנחלות היהודית בעיר והבטיחה את הרחבת ההגבלות על הפלסטינים לעוד ועוד אזורים. בשנה האחרונה החלה הממשלה גם בפרויקט של חפירות ארכיאולוגיות בלב ליבה של שכונת תל-רומידה במרכז העיר. בעלות של שבעה מיליון שקלים, תוך עידוד ודחיפה של מתנחלי היישוב היהודי בחברון, מוקם פארק ארכיאולוגי שבהצהרה אינו פוליטי. כאילו אין מדובר בשטח כבוש ואין בשטח פלסטינים. כאילו לא הכל פוליטי בחברון.

אם הרוצח ברוך גולדשטיין היה קם מקברו הוא בוודאי היה מרוצה ממה שעיניו היו רואות בחברון בשנת 2015. ההתנחלות הישראלית מתרחבת, מרכז העיר נקי מבתי עסק ושווקים פלסטינים, מתנחלים עוברים בדרכים המותרות ליהודים בלבד, והחיילים, מאות חיילים, ממשיכים להישלח אליה כדי לתחזק את המציאות הקיימת.

בחברון מעולם לא מצאתי את ערכי המוסר וזכויות האדם שבשמם נשלחתי על ידי צה"ל לעיר. בשנת 2015 היא גם אינה עוד העיר שהבטתי עליה מחלון חדרי בבסיס. בכל יום שעובר עברה המפואר של העיר ממשיך להיטשטש על ידי ההווה המכוער שלה. היום זו אינה עיר האבות שלי כמו שזו עירו של ברוך גולדשטיין ועדת מעריציו. עשרים ואחד שנים מאז הטבח, גולדשטיין ניצח.

דנה גולן היא מנכ"לית ארגון "שוברים שתיקה" לשעבר. שירתה בחברון כקצינת מג"ב

> הדמוקרטיה והסובלנות של ריבלין נגמרות בחברון

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
דגלי ארה"ב, איחוד האמירויות, ישראל ובחריין על חומות העיר העתיקה בירושלים, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

דגלי ארה"ב, איחוד האמירויות, ישראל ובחריין על חומות העיר העתיקה בירושלים, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אנו הפלסטינים זקוקים לכוח פוליטי חדש שמדבר על צדק ושוויון

ההסכמים בין שלוש מדינות האפרטהייד ישראל, איחוד האמירויות ובחריין, מחייבים שינוי עמוק באסטרטגיה הפלסטינית, ומעבר להתמקדות בטיפוח היחסים עם ארגוני חברה אזרחית. פריצת דרך כזאת תושג באמצעות בניית תנועת שמאל פלסטינית חזקה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf