במקום להגן על האדם המוסלמי במערב, מגינים על ה"אסלאם"

מעניין להשוות בין הכעס המוסלמי על צרפת לבין הכעס המוסלמי כלפי סין, מיאנמר והודו. פרסום של קריקטורה ושידור של תוכנית פשע בצרפת הובילו להפגנות בעולם המוסלמי ולקריאות להחרמת סחורות. בסין, מיאנמר והודו, לעומת זאת, מנגנוני ענישה משפטיים שולחים אנשים למחנות ולבתי כלא, וישנם חוקים המכוונים באופן ספציפי כלפי מוסלמים, ובכל זאת רמת הכעס המוסלמי כלפיהן נמוכה יותר.

מטבע הדברים, המדינות משחקות כאן תפקיד. חלקן מגיבות על המתרחש במקום אחד, אך לא במקום אחר, הכול בהתאם לאינטרסים של מנהיגיהן. בעת הנוכחית, ממשלת טורקיה היא המיישמת הבולטת ביותר של מדיניות זו. ייתכן שגם היחסים הרגישים שבין האסלאם לבין אירופה משפיעים על כך. היחסים האלה הם מורכבים כשלעצמם, והאינטנסיביות שלהם אינה דומה למתרחש במכלול היחסים שבין הערבים והמוסלמים עם סין, הודו ומיאנמר.

אך יש עניין חשוב יותר לענות בו. מאז שריפת ספרו של סלמאן רושדי "פסוקי השטן" בבריטניה בשנת 1989, לא ראינו פעולה מצד תנועות מחאה משמעותיות נגד ההתייחסות הגזענית כלפי מוסלמים בודדים או קבוצות מוסלמיות, וגם לא מעשים אלימים המכוונים. לא נשמעה עמדה ציבורית נוקבת היוצאת נגד החקיקה שעשויה לפגוע במוסלמים.

המחאה המוסלמית מרוכזת בספרים, איורים ומאמרים אשר נטען לגביהם כי הם מתנגדים לאסלאם כדת וכאמונה. הטרוריסטים, מבצעי הפיגועים ב-11 בספטמבר 2001, שהציתו את המלחמה עם המערב, הצדיקו את המעשה בנוכחותם של חיילים אמריקאים על אדמה מוסלמית ובסבל שבו נתונים עמי האסלאם תחת ידיהם של "צלבנים" ושל "יהודים".

איש לא עסק, אף לא פעם אחת, בתנאי חייהם של מוסלמים בודדים בחברות מבוססות. איש לא הציג תוכנית פוליטית או דרישות כלכליות, שתכליתן להיטיב עם אותם פרטים מוסלמים. מונחים כמו "רווחת הפרט", "פוליטיקה" ו"כלכלה" כלל אינם בנמצא במילון של ארגון דוגמת "אל־קאעדה".

ה-11 בספטמבר היה אבן דרך משמעותית בתהליך הגלובליזציה של המלחמה בין תרבויות וזהויות. במילים אחרות, תגובת הנגד האסלאמית כלפי המערב בכלל, וכלפי צרפת בפרט, מעדיפה לעסוק ברעיון הכללי על פני עיסוק בעניינם של הפרט או הקבוצה. על פי פרשנות זו, האסלאם הוא הנושא היחידי שיש לעסוק בו; האדם המוסלמי אינו מעניין אף אחד. לפי שיטתם של המחזיקים בדעה זו, אין באסלאם מקום למוסלמים.

תפיסה דומה באה לידי ביטוי גם באופן שבו מתייחסים לבעיה הפלסטינית ולאינדיבידואל הפלסטיני. הסוגייה עצמה קנתה לה מעמד של קדושה והיא מעוררת כעס קולקטיבי; המאפיין הבולט ביותר של תפיסה זו הוא ההתייחסות אל מסגד אל־אקצא והעמידה העיקשת על הזכות להתפלל שם. הדברים הגיעו לידי כך שלעיתים הדחף הזה להתפלל דווקא במסגד אל־אקצא תוקף אפילו אתיאיסטים גמורים.

לעומת זאת, היחס כלפי האינדיבידואל הפלסטיני, במדינה זו או אחרת, הוא עניין חסר חשיבות. ראו לדוגמה את המתרחש תחת המשטר הסורי, שזכה למחמאות ולסופרלטיבים על עמדתו הפומבית כלפי הנושא הפלסטיני. איש לא בא חשבון עם המשטר הזה על ההתייחסות האגרסיבית שלו כלפי הפלסטינים כבשר ודם, שבאה לידי ביטוי גם ברדיפות ובהרג.

זו תרבות פוליטית שמוכיחה שוב ושוב כי היא ממוקדת בנושאים ובתפיסות, ולא באדם עצמו. בעוד שהנושא הכללי מקבל ממדי ענק, חלקו של האינדיבידואל דווקא מתגמד. בין היתר, תפיסה כזו מחלישה את הכלים, שבהם ניתן להשתמש כדי לשפר את מצבם של המוסלמים בחברות מערביות ודמוקרטיות. הדבר פוגע ביכולתם להשתלב בחברות אלה בדרכים שונות, כגון הגדלת שיעור ההצבעה שלהם בבחירות ויצירת בריתות פוליטיות, שתכליתן להשפיע על מאזן הכוחות ועל תהליכי החקיקה וקבלת ההחלטות. מטבע הדברים, מעט מאוד נאמר באשר לשיקולים תועלתניים הנוגעים להגירה, לתושבות ולתעסוקה. כל אלה כמעט שאינם מעניינים איש.

כך מעמיקים את הפער בין האינדיבידואל המוסלמי לבין הקהילה האירופית שבה הוא חי, פער שאין לאיש עניין לצמצמו. בסופו של דבר, התרחבות התופעה של מעשי פשע הנעשים בשם הנושא (האסלאמי) הרחב מביאה אל קדמת הבמה פוליטיקאים פופוליסטיים וגזענים דוגמת מארין לה־פן, וממיטה אסון על ראשיהם של המוסלמים באירופה. כל זה קורה בעודנו  מספרים לעצמנו שאנו נלחמים באויבי האסלאם ומנצחים במאבק על אותו נושא.

השקפת העולם הזו ניזונה מהנטייה הנפוצה בקרבנו להתמקד ב"תדמית", ב"תדמית שלנו", ב"הצגת האסלאם" בתקשורת המערבית, או להדגיש את הקרע הבלתי נמנע שיש בינינו לבין הטכנולוגיה המערבית והאוריינטליזם. בהמשך אולי נמצא גם פער בינינו לבין הרפואה המערבית.

מאבקי הסרק האלה מניבים לנו "ניצחונות" המדמים "ניצחונות אלוהיים", שאותם אנו משיגים בעימותים צבאיים. הם מצטרפים ל"מלחמה נגד הטרור" ולאסלאמופוביה, שבעיניהן כל המוסלמים הם אותו הדבר ולכן לעולם לא יראו את האינדיבידואל המוסלמי.

חאזם סאריה (حازم صاغية) הוא איש רוח, סופר, מבקר ופרשן לבנוני, הנחשב לאחד הכותבים המפורסמים ומעוררי המחלוקת בעולם הערבי. המאמר התפרסם בטורו השבועי ביומון א־שרק אל־אווסט ב־4 בנובמבר 2020. מערבית: אסף ניב. עריכת תרגום: אסף דוד.

המאמר תורגם כחלק מפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.