חרם צרכנים לא מספיק. נדרשת גם תוספת יוקר לשכר

גל ההתייקרות במשק מורגש בסופּר, וגם בחשבון החשמל. האינפלציה בישראל היא כיום 4.4%, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – שיא של יותר מעשור – ולא נראה שעליית המחירים מתכוונת לעצור. סביר להניח שהנושאים האלה יעמדו גם במוקד מערכת הבחירות הקרובה.

יו"ר ההסתדרות, ארנון בר דוד, הכריז בשבוע שעבר על חרם צרכנים שיוטל על יבואנים שמעלים מחירים. זהו צעד חיובי, אך הוא רק כלי אחד בארסנל של המאבק נגד יוקר המחיה. חרם צרכנים אינו רלוונטי, למשל, לחברת החשמל. כלי נוסף, שממעטים להזכיר ואולי הגיע הזמן להחזיר למרכז הבמה, הוא דרישה לפיצוי באמצעות תוספת יוקר לעובדים שכירים.

בעבר, בתקופות של אינפלציה גבוהה, היה מוענק לשכירים פיצוי על עליית המחירים, במסגרת הסכם שכונה "תוספת יוקר". הסכם כזה היה נחתם כהסכם קיבוצי כללי בין ההסתדרות לבין ארגוני המעסיקים. הסכם כזה הוא כוח רב שהמחוקק מעניק להסתדרות ולארגוני המעסיקים.

בשלב הראשון, הסכם קיבוצי כללי כזה חל רק על העובדים של מעסיקים החברים בארגונים שהם צד להסכם. אך בהתאם לחוק, הצדדים להסכם כזה יכולים לפנות במשותף לשרת הכלכלה, ולבקש ממנה להרחיב את ההסכמות ביניהם על כלל העובדים במשק. צו הרחבה שמוציאה השרה מרחיב את תחולת ההסכם על כלל השכירים במשק. כך קרה במקרה של פנסיית חובה וגובה דמי הנסיעות.

הרעיון של תוספת יוקר עשוי אולי להישמע כמו שריד אנכרוניסטי מעידן אחר, למשל האינפלציה המשתוללת בת מאות האחוזים, שהגיעה לשיאה במחצית הראשונה של שנות ה-80 של המאה שעברה. אבל הפעם האחרונה שבה נחתם הסכם כזה במשק היתה ב-2002, לא כל כך מזמן.

קצת היסטוריה: הפעם הראשונה שבה נחתם הסכם תוספת יוקר בישראל אירעה עוד לפני קום המדינה, בנובמבר 1939, קצת יותר מחודשיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, תחת שלטון המנדט הבריטי. בין לבין, נחתמו מעת לעת הסכמים כאלה כדבר שבשגרה.

בהסכם הראשון, מ-1939, נקבע כי כל הפקידים שמשכורתם החודשית היא עד 10 לירות ארץ ישראליות יקבלו תוספת יוקר. בהסכם מ-2002 נקבע כי העובדים יפוצו בתוספת יוקר בשיעור של 90% מגובה המדד השנתי, במקרה שהמדד השנתי גבוה מ-4.25%.

עליית מחירים במשק, שנובעת מצד ההיצע, שוחקת את שכר העובדים השכירים. הרציונל פשוט: אם החשמל והמזון מתייקרים והמשכורת לא עולה בהתאמה, בפועל, כוח הקנייה של השכירים יורד. כשעובדים מאבדים את כוח הקנייה שלהם הם צורכים פחות, ובסופו של דבר זה חוזר כבומרנג ופוגע במשק ובמעסיקים.

אך האם תוספת שכר לעובדים לא תתרום לאינפלציה, יהיו מי שיטענו? התשובה תהיה חיובית רק אם הדרישות יהיו בלתי מרוסנות. זה לא המקרה במשק הישראלי, על אף התדמית השלילית שהוצמדה להסתדרות ולארגוני עובדים נוספים. כך, למשל, ההסתדרות הסכימה להקפאת שכר עד סוף 2022, והדרישות שנמצאות עכשיו בכותרות של הסתדרות המורים הן במסגרת תיקון עיוותי שכר ומאבק על החינוך הציבורי בישראל.

ההסתדרות כבר פנתה לשר האוצר, אביגדור ליברמן, בקריאה למתן פיצוי לעובדים. אבל במצב הקיים כיום ובשיח הכלכלי הרווח, סביר להניח שליברמן לא ייתן תוספת כזאת מרצונו. לכן, יידרשו משא ומתן וכיפופי ידיים בין ההסתדרות לארגוני המעסיקים, ואולי אף הכרזה על סכסוך עבודה כללי במשק. אבל מדובר במאבק ראוי, שבהחלט יכול לסייע לעובדים השכירים להתמודד עם יוקר המחיה ושחיקת שכרם.

תוספת יוקר יכולה, כאמור, לסייע, אבל גם היא אינה פתרון לאינפלציה הגואה. ב-1985, למשל, אל מול היפר-אינפלציה שהביאה את המדינה על סף פשיטת רגל, יצאה ממשלת האחדות של שמעון פרס ויצחק שמיר ב"תוכנית הייצוב" – תוכנית חירום כלכלית, שחלקה שנוי במחלוקת עד היום – שכללה שורה של צעדים דרסטיים, ובהם צעדים שיכולים להיות רלוונטיים גם לימינו, כמו הקפאת מחירים ופיקוח מחירים על סל של מוצרים.

המשק הישראלי של 2022 אינו דומה לזה של 1985, זה נכון. אבל כמו אז, גם היום הממשלה היא זו שצריכה לפעול לעצירת עליית המחירים, ולא רק במסגרת סיסמאות במערכת בחירות. ללא פעולות רחבות ועמוקות יותר, גם צעדים כמו תוספת יוקר לא יהיו יותר מאשר פלסטר זמני.

עו"ד אמיר בשה הוא שותף במשרד עו"ד בשה זבידה, המתמחה ביחסי עבודה