"מי האמין שיש כל כך הרבה שמאלנים דתיים בירושלים"

מאות בני אדם הצטופפו במבואת הכניסה לכנס השמאל האמוני בירושלים, ומרוב אנשים קשה היה לזוז. שאלתי בחור שעמד לידי, כיפה לראשו, אם כולם פה אכן הגיעו לכנס. "זה טירוף", הוא הביט סביבו, ואז חייך, "מי האמין שיש כל כך הרבה שמאלנים דתיים בעיר הזאת".

600 אנשים מרקעים מגוונים – חרדים, ציונים-דתיים, מסורתיים, ואפילו כמה חילונים – מילאו את האולם שבו התקיים האירוע, שעסק בנושאים כמו המאבק בכיבוש, פמיניזם, הקשר בין דת למדינה, מיגור עוני וצדק חלוקתי.

בתחילת הערב, מנחת האירוע, ברית יעקבי, פנתה לקהל ואמרה שאמנם עבר זמן מאז היתה מדריכה בבני עקיבא, אבל בכל זאת, הנה פעילות: "בהרמת יד, מי כאן למד בישיבה או מדרשה?" בערך שליש מהיושבים הרימו יד. "ומי כאן, מרגיש שיש פער בין הבית שבו גדל לעמדות שלו היום?" עלה צחוק מהקהל, וכמחצית מהיושבים הרימו יד. כשהיא שאלה מי חש שהממשלה הנוכחית מדברת בשמו, אבל לא מייצגת אותו, כמעט כל הידיים הונפו באוויר. זה יצר תחושת קהילה.

את הכנס ארגנה קבוצה עצמאית של פעילים, ואחת המטרות שלו היתה לגבש קהילה שמאלית דתית רחבה, ולעורר שיח שיוביל בסופו של דבר גם לפעולה. "יש לאנשים תחושה של מצוקה", אמר מיכאל מנקין, אחד ממארגני הכנס, פעיל מזה שנים בנושא הסכסוך. "אני מרגיש את זה אצל הרבה אנשים, מעין בדידות או היעדר הזדהות. מצד אחד, אם אתה דתי, חרדי, או מסורתי, ההנהגות הפוליטיות שמייצגות אותך בכנסת נהיו אולטרה-קיצוניות. מאידך, אני חושב שיש עכשיו גם איזה סוג של התכנסות שבטית חילונית כזאת, שלא מאפשרת התחברות. אז כל מי שנופל בין הדבר הזה נמצא בחיפושים".

מנקין אמר שהזיהוי הרווח בישראל בין הדת לימין יוצא דופן ביחס למקומות אחרים בעולם. "אם אתה מסתכל על כנסיות שחורות בארה"ב, או תאולוגיות שחרור בדרום אפריקה ודרום אמריקה – יש זיהוי מאוד עמוק בין שאיפה לשוויון לבין דתיות. זה קיים גם בתנועות מוסלמיות, נוצריות, בודהיסטיות, ויש גם המון תאולוגיות יהודיות שנרתעות מכוח ומאגרסיביות. מכל מיני סיבות, בישראל זה התפתח באופן שונה".

מיכל צ'רנוביצקי, שמובילה מאבקים בתחום החינוך הממלכתי-חרדי, סיפרה שמה שהניע אותה לארגן את הכנס הזה היתה המחשבה על ילדיה, שלומדים במסגרות חינוך דתיות. "בקהילות שלנו אנחנו לצערנו מיעוט. אפילו ממש מיעוט קטן. בטח אלו שמדברים בקול", היא אמרה, "וזה קשה. במיוחד במוסדות החינוך של הילדים. מטריד אותי איך הם יגדלו ובמה יאמינו. נוצרה תפיסה שאם אתה דתי – אז אתה ימני, ואם אתה עוד יותר דתי, אז כנראה שתצביע לבן גביר".

לדבריה, "לאחרונה יש מעין תחושה, בכלל במדינת ישראל, שיש רק יצר רע, ואין יותר יצר טוב. שהכיבוש יימשך לנצח, שצריך לדכא את הפלסטינים רק יותר ויותר, ושכל מה שאנחנו עושים זה בסדר. כשאת מנסה טיפה לסדוק את זה, את נתקלת בקיר. ואני חושבת על אנשים צעירים. מה הם שומעים? אין להם בחירה".

"זו אינה דרכה של תורה"

באירוע נאמו רבנים ופעילים חברתים, שעסקו בנושאים שונים מנקודת מבט של "שמאל אמוני" – מינוח חדש, שהשתגר מהר ובקלות בדברי הנוכחים. הרבנית עדינה בר-שלום, בתו הבכורה של הרב עובדיה יוסף, הזכירה בנאומה את פסיקתו של אביה, שבה קבע שמותר לוותר על שטחי ארץ ישראל תמורת שלום. "בניגוד למה שנטען, אבא שלי מעולם לא שינה את עמדתו", היא הדגישה. "אני זוכרת את ההתקפות החריפות, ההפגנות האלימות מול ביתו".

"החברה החרדית שאני משתייכת אליה משנה את פניה", אמרה בר-שלום. "אמירות קיצוניות, תמיכה במדיניות מפלה וגזענות, הרימו את ראשם והפכו לחיזיון נפוץ. מתבונן מן החוץ עשוי לחשוב שזו דרכו של עולם. השנים הארוכות של הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, הפיגועים הנוראים שלא חדלים ומערערים את שלוותנו, כמו גם הייאוש מההתקדמות לפתרון הסכסוך – הביאה את הציבור להקצנה ימנית, שעליה רוכבים פוליטיקאים פופוליסטים הניזונים משנאה ומדון. ואני עומדת על כך שזו אינה דרכה של תורה ואינה דרכו של הציבור החרדי. זו אינה משנה שעליה התחנכנו. הציבור החרדי מעולם לא דגל בתפיסות לאומניות כמו אלו שנפוצות כל כך בימין הקיצוני".

הנקודה הזאת חזרה על עצמה כמעט אצל כל הנואמים בכנס: כעס על ניכוס של פוליטיקאים מימין את היהדות והתורה כדי לקדם גזענות ואלימות, באופן שמנוגד, לדבריהם, לערכי הדת היהודית עצמה.

עורכת הדין ניצן כספי שילוני מתחה ביקורת חריפה על תוכנית הממשלה להחלשת בית המשפט העליון, ותיארה כיצד המהלכים האלו יפגעו בנשים דתיות מסורבות גט, שאותן היא מייצגת בבתי הדין הרבניים. היא סיפרה לקהל שבשעות הבוקר הופיעה בבג"ץ, ורק בזכות התערבות השופטים, אישה שבית הדין הרבני עיכב את הגירושים שלה כבר שלוש שנים קיבלה סוף סוף גט.

"לפי התוכנית של יריב לוין, המערכת המשפטית, שהגנה שנים על נשים, לא תעמוד עוד לעזרתנו", אמרה. "למי אישה כזאת תוכל לפנות?" לדבריה, גם התוכנית של הממשלה לחזק את בתי הדין הרבניים תהיה הרסנית לנשים, ובמקום לחזק את הקשר, יש להפריד בין הדת למדינה.

"מאז הקמתה, מדינת ישראל כבלה את התורה, את הרוח היהודית, בממסד הדתי", אמרה. "הבת שלי יכולה לקרוא בתורה בבת מצווה בבית כנסת שכונתי, אבל לא בכותל המערבי. צריך לשחרר את הנשים לדין חומל של שלום וצדק, אבל לא פחות מכך, יש לשחרר את התורה מעולה של המדינה".

הרבנית לאה שקדיאל, בת 71, הגיעה לכנס מביתה בירוחם. בתחילת הנאום שלה היא הזכירה את פרשת דרייפוס, ואת האופן שבו פיצלה בזמנו את החברה הצרפתית לשניים, ושימשה כנייר לקמוס ערכי. לדבריה, זו דוגמה לכך שבהיסטוריה "יש רגעים של שחור ולבן. אין מרכז. או שאנחנו חלק מהבעיה, או שאנחנו חלק מהפתרון.

"אני טוענת שנייר הלקמוס שלנו היום, של מדינת היהודים – זה היחס אל הערבים הפלסטינים. ואין מרכז. זה שחור ולבן", אמרה, לקול תשואות הקהל. "ארץ ישראל היא מולדתנו? בוודאי. אבל אנחנו לא לבד כאן. יש כאן עוד עם. מחצית מבני האדם בין הירדן לים הם פלסטינים, לא יהודים. ירושלים עיר הקודש? בוודאי. אבל רק ציון במשפט תפדה, משפט צדק לכל העמים. ביטחון ליהודים? בוודאי. אבל הביטחון הזה לא יושג על ידי רמיסת העם הפלסטיני בכוח הזרוע, כי אם על ידי דו קיום של שלום, בין שכנים".

"הזכות הגדולה שנפלה בחלקינו לחיות במדינה יהודית, פירושה גם אחריות לריבונות של זכויות אדם – לכל הנמצאים תחת שלטוננו", אמרה שקדיאל. "וזה כולל את בני העם הפלסטיני שהם אזרחי ישראל; וזה כולל גם את הפלסטינים, הנאנקים כבר עשרות שנים תחת שלטון האפרטהייד שאנו מתחזקים אקטיבית, תוך הפניית עורף שיטתית להזדמנויות להסדר שלום".

היתרון של השמאל האמוני

אבי-רם צורף, תושב ירוחם ואחד מהנוכחים בכנס, הציג עמדה שונה. מבחינתו, הפוטנציאל של השמאל האמוני אינו בהפיכת מדינת הלאום היהודית לצודקת יותר או לא כובשת – העמדה של מרבית הנואמים בכנס – אלא באפשרות להציע מסגרת פוליטית אחרת, שונה מן היסוד.

"אני חושב שתורה ומצוות הן פוטנציאל למחשבה על דו-לאומיות", אמר צורף. לדבריו, ניתן לעגן קיום יהודי בארץ דרך הדת, ולא דרך המדינה, באופן שיעניק ליהודים הגנה כקולקטיב, אך לא יבוא על חשבון הפלסטינים וזכויותיהם הלאומיות בין הנהר לים.

"באימפריות הרב-לאומיות המודרניות למשל, תורה ומצוות היו המסגרת הפוליטית היהודית – והן התקיימו בתוך מסגרות פוליטיות נוספות", אמר. "השאלה היא לא איך חוזרים לשם, אלא איך הדבר הזה נותן לנו היום אפשרות לנסח קיום יהודי פוליטי, בתוך מסגרת דו-לאומית".

בסוף האירוע התקיימו מעגלי שיח, בנושאים כמו יהדות ולהט"ב, תפקיד התקשורת וגבולות חופש הביטוי, מיגור עוני בחברה, ואפילו מעגל של שיחה בין בני נוער.

במעגל שעסק במאבק לשלום וסיום הכיבוש, שבו ישבתי, השתתפו כ-60 איש, שהתחלקו לקבוצות קטנות. בקבוצה אחת דיברו הנוכחים על כך שלשמאל האמוני יש יתרון, כי הוא יכול "להבין את הנרטיבים של שני הצדדים", ומישהו אמר שכפי שגוש אמונים הוביל את מפעל ההתנחלויות, צריך כיום תנועה נגדית שתציג תפיסה אחרת.

בקבוצה אחרת דיברו על הקושי להזדהות כשמאלנים בתוך מסגרות דתיות, ומישהו הודה שלא סיפר להורים של אשתו שהוא שמאלני כי פחד. משתתף אחר הרגיע אותו: "אני כבר 50 שנה חי בקהילה דתית, שאני הסמן השמאלי בה", אמר. "הבנתי שככל שאתה עושה את זה יותר ברור וחד, יכבדו אותך יותר. יבינו שזו האמת שלך. אני מאמין שיש המון שמאלנים דתיים שמפחידים אותם. אני אומר לכם, חבר'ה – צאו מהארון".

אחד מסימני השאלה שעלו בדיון היו על עצם החיבור בין שמאל לאמונה, או בין פוליטיקה לדת. האם אלו שני דברים שצריכים ללכת יחד? "אולי אפשר להגיד שאנחנו אנשים שמאמינים בדמוקרטיה ומוסר, ולצד זה, גם יהודים, בלי קשר מחייב בין השניים?" שאל אחד המשתתפים.

תשובה אחת אפשרית לשאלה סיפק משתתף בקבוצת פעילים שנקראת "בני אברהם", התארגנות חדשה של פעילי שמאל דתים, שמגיעים לחברון פעם בשבועיים, ופועלים יחד עם פלסטינים שמובילים מחאה לא אלימה באזור H2 בעיר, שבו נמצאת ההתנחלות היהודית. באחד הביקורים האחרונים שלהם הם עמלו קשה יחד עם המקומיים כדי לתקן טרסות חקלאיות שמתנחלים הרסו להם. זמן קצר לאחר שעזבו, הטרסות הוחרבו שוב.

האירוע המתסכל הזה הוליד בקבוצה – שלצד האקטיביזם, חבריה מקדישים זמן רב גם למחשבה רוחנית ולמידת תורה – הגדרה אפשרית לפעולה דתית, או אולי לפעולה אמונית. "זה כשאתה עושה משהו שוב ושוב, עוד פעם ועוד פעם את אותו הדבר, מתוך אמונה עמוקה שהדבר הזה ייצר עולם טוב יותר בסופו של דבר, ובלי קשר לתוצאה המיידית עצמה".