newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא היה שום דבר תקין בהוצאת ילדי תימן מידי הוריהם

בשבוע שעבר התפרסם ב"הארץ" מאמרו של פרופ' יחיאל בר אילן, שבו נטען כי הילדים נלקחו מהוריהם לא למטרות אימוץ, ומדובר בתופעה מצערת אך תקינה. אלא שבר אילן מבסס את טענתו על שלוש תמות שסותרות מסמכים ועדויות של המשפחות ושל אנשי רפואה

מאת:

שלוש תמות מרכזיות משמשות את פרופ' יחיאל בר אילן במאמרו "המסמכים מגלים: ילדי תימן נלקחו מהוריהם, אך לא למטרות אימוץ", שפורסם ב"הארץ" בשבוע שעבר, על מנת לבטל את טענות המשפחות ולהציג את היעלמות הילדים כתופעה מצערת אמנם אך תקינה.

תמה אחת היא תמותה גבוהה באופן קיצוני במיוחד; התמה השנייה היא הטענה כי הרחקת הילדים מהוריהם היתה אילוץ רפואי, שנבע מהחשש של המערכת מהפצת מחלות מדבקות וקטלניות; והתמה השלישית היא שלא התקיימה דרישה נרחבת לאימוץ באותן שנים.

הפגנת משפחות ילדי תימן בתל אביב (שירז גרינבאום / אקטיבסטילס)

הפגנת משפחות ילדי תימן בתל אביב (שירז גרינבאום / אקטיבסטילס)

עיון מעמיק בחומרים מעלה ששלוש הטענות העיקריות הללו למעשה אינן מבוססות וסותרות מסמכים ועדויות – לא רק של המשפחות אלא גם של אנשי הרפואה עצמם שפעלו באותן שנים במחנות, ובפרט במחנה ראש העין.

מכיוון שחלק לא מבוטל מהצוות הרפואי של מחנה זה אכן העיד בפני ועדת החקירה הממלכתית עדויות ארוכות ומפורטות, יש לתמוה מדוע בר אילן מתעלם מהעדויות הללו ומהמסקנות הברורות שעולות מהן.

ראשית, בר אילן "מעריך" את שיעור התמותה ב-60%. הנתון הזה מודגש במיוחד, אף שלא ברור על מה הוא מתבסס. הנתונים שבר אילן מביא – 91 ילדים נפטרים מול 143 לידות – אינם מלמדים דבר, שהרי הילדים שנפטרו אינם בהכרח מתוך אותן לידות.

לעומת זאת, הנתון המוכר, שמופיע בפירוש במסמכים, מלמד על שיעור תמותה של קרוב יותר ל-20% בממוצע. גבוה, אך נמוך משמעותית מזה שמביא בר אילן, וגם הוא מחושב מתוך כלל המאושפזים ולא מסך הילדים במחנה.

פרופ' קלמן מן, שהיה בכיר בהסתדרות מדיצינית הדסה וממקימי בית החולים לילדים בראש העין, מציין בעדותו כי שיעור תמותה גבוה יחסית, של 50% מכלל הילדים המאושפזים, נצפה לזמן קצר בלבד במחנה ראש העין, אולם "ההטבה היתה מהירה".

מהדו"ח עולה כי שיעור התמותה ירד כבר בתחילת 1950, ולא עלה על 30% אפילו בינואר, שהיה החודש הקשה ביותר ב-1950. במרץ ירד שיעור התמותה ל-15% מכלל הילדים המאושפזים, ובתחילת 1951 היה שיעור התמותה המדווח בבית החולים ראש העין פחות מ-4.5%.

גם אם נניח שהוא לא משתפר עוד, הרי שממוצע שיעור התמותה בשנתיים הקריטיות – סוף 1949 עד סוף 1951 – הוא כ-15%. כאמור, גבוה יחסית ליישוב היהודי באותן שנים, אך רחוק מאוד מ-60%.

מתוך עדותו של פרופ' קלמן מן בפני ועדת החקירה, תיק 332/96

מתוך עדותו של פרופ' קלמן מן בפני ועדת החקירה, תיק 332/96

תחושתם של אנשי הצוות לגבי התמותה היומיומית הגבוהה הופרכה כבר כשעמדו על דוכן העדים בוועדת החקירה הממלכתית. לשאלת הפרקליטה החוקרת נחמני בנוגע למספר המתים המדווח בפועל, ענה פרופ' ג'ורג' מנדל, שהיה מנהל בית החולים לילדים בראש העין: "הרושם שלי היה אחרת …אני חשבתי שהתמותה מאוד גבוהה .. וזה היה הרושם שלי, כנראה מוטעה".

אנשי צוות נוספים שהעידו בוועדה הודו כי תחושתם בנוגע לילדים ש"מתים כמו זבובים" נשענה בעיקר על רגש סובייקטיבי, ולא על המציאות הממוסמכת.

אין ספק שעבודתם החשובה והקשה של אנשי הצוות בזמן אמת לא איפשרה להם מבט אובייקטיבי ומרוחק, ותחושת הקושי והבהילות יצרה אצלם רושם קיצוני במיוחד. אך ממי שטוען ממרחק השנים למחקר אובייקטיבי וחסר פניות מצופה בכל זאת לקביעות מבוססות ואחראיות הרבה יותר.

דו"ח אשפוז ותמותה מבית החולים לילדים ראש העין ל-1950, מובא בתיק 241/96

דו"ח אשפוז ותמותה מבית החולים לילדים ראש העין ל-1950, מובא בתיק 241/96

ההורים לא צריכים "להוכיח" דבר

התמה העיקרית השנייה נוגעת לקביעתו התמוהה של בר אילן, שהרחקת הילדים מהוריהם ובידודם לא נבעה מתפיסות פטרוניות של הקולטים, שלפיהן עדיף לילדים לשהות הרחק מהוריהם, אלא בגלל חשש ממגיפות מדבקות וקטלניות.

נדמה שבר אילן משתמש בצורה מניפולטיבית בחשש הציבורי הנוכחי ממגיפת הקורונה, אחרת קשה להבין מדוע הוא מתעקש על התמה הזאת, שבפירוש אינה נתמכת על ידי העדויות של אנשי הרפואה מראש העין.

גם כאשר אנשי הצוות מדברים על מחלות מדבקות, הם מתארים העברה של מקרים ספציפיים שכבר מאושפזים בבית החולים המקומי למחלקות מבודדות (לעתים בתוך המחנה עצמו), ולא מתייחסים לתופעה כללית שמכתיבה מדיניות הפרדה מלכתחילה.

מתוך עדותו של פרופ' ג'ורג' מנדל, מנהל בית החולים לילדים בראש העין, תיק 241/96

מתוך עדותו של פרופ' ג'ורג' מנדל, מנהל בית החולים לילדים בראש העין, תיק 241/96

כאשר הם נשאלים על דוכן העדים לגבי המדיניות הראשונית של הפרדת הילדים הבריאים מהוריהם, לא עולה החשש מהדבקה כהסבר עיקרי. אדרבה, פרופ' מנדל אף מציין כי החשש מהדבקה עלה אצלו לנוכח ריכוז הילדים בבית התינוקות ופוטנציאל ההדבקה הגבוה בגלל שהותם הצמודה זה לזה.

אם אכן החשש מהדבקה היתה עילת הפרדת הילדים מההורים במחנות, הרי שבלתי סביר בהחלט שאנשי הרפואה היו "שוכחים" הסבר כה משכנע דווקא כשהם מעידים בוועדת חקירה ממלכתית, ומסתפקים בהסברים שנתנו – תנאים גרועים במחנות, וטיפול לקוי או מניעת טיפול מצד ההורים.

לפני שנפנה לעסוק בתמה השלישית של בר אילן, הנוגעת בהיצע וביקוש של ילדים המועמדים לאימוץ, ראוי להבהיר כי הניסיון לבטל את טענת המשפחות בקביעה כי "לא נמצאו ילדים מאומצים" תוך הטלת נטל ההוכחה על ההורים, היא מופרכת ואף אכזרית.

הוצאת ילדים מרשות הוריהם שלא כדין היא חטיפה על פי חוק, בלי קשר לגורלם – גם אם אומצו, הועברו למוסדות או נפטרו מבלי שהוריהם יודעים היכן הם. בוודאי שאין ההורים צריכים "להוכיח" דבר, מלבד את העובדה שילדיהם נלקחו מהם ושלא קיבלו על כך תשובות ראויות במשך שנים ארוכות.

ובכל זאת, התמה השלישית של בר אילן סובבת סביב הדרישה לאימוץ באותן שנים. בר אילן טוען שלא היתה דרישה משמעותית לאימוץ ילדים, ובטח לא של הילדים שהיו מאושפזים, שכן "מי ירצה לאמץ ילד חולה".

מתוך עדותה של האחות נחמה בן שך, תיק 341/96

מתוך עדותה של האחות נחמה בן שך, תיק 341/96

בר אילן מציג פרסום ממרץ 1956 של העיתונאי ארציאלי, כשהוא מציין ש"זהו פרסום יחידאי" שקשה להעריך את אמינותו, ובכך מבקש לשמוט את טענת המשפחות. אולם מדובר בקביעה שגויה לגמרי.

כבר ב-15 באפריל 1955 פירסמה העיתונאית רות בונדי בעיתון "דבר" תחקיר על שוק האימוצים השחור ועל הקושי של משפחות לקבל לידיהן ילדים לאימוץ באמצעות מסלולים רשמיים. עדויות על שוק אימוץ עוקף נהלים עולות גם מדיונים רבים שהתקיימו באותן שנים בוועדה לשירותים ציבוריים (כפי שעולה גם מכתבתו של עופר אדרת).

גם במסמכים של גופים שונים העוסקים באימוץ באותן שנים, כמו עליית הנוער וארגוני נשים, עולה המצוקה לנוכח דרישה רבה לאימוץ והצורך בנהלים ברורים. כך לדוגמה כותב באפריל 1950 ד"ר גרשון קפלן, פסיכיאטר של הדסה, לד"ר חנוך ריינהולד מעליית הנוער, כי "היה מעניין לקרוא שלמרות תנאים כלכליים בלתי מבוססים ותנאי דיור לא נוחים, יש מספר גדול של משפחות בארץ המבקשות לקבל ילדים מכל הגילים לאימוץ".

תכתובת מאפריל 1950, מובאת בתיק ג-9728/7 דו"חות ביניים של גוט בן אשר

תכתובת מאפריל 1950, מובאת בתיק ג-9728/7 דו"חות ביניים של גוט בן אשר

למעשה, התמונה העולה בבירור מהתיעוד היא דווקא של דרישה מוגברת לאימוץ ילדים, שאינה נענית על ידי המערכת הממוסדת, שמעדיפה, לפחות על הנייר, להחזיק את הילדים במוסדות עד להסדרת הליכי האימוץ – שאורכים חודשים ארוכים ודורשים בדיקות מדוקדקות הן של הילדים והן של המשפחות המאמצות.

במציאות הזאת, "נאלצים" המעוניינים לפנות למסלולים לא חוקיים, וכך פורח "שוק פרטי" לצורכי אימוץ. בשוק הזה מעורבים גם אנשים מתוך המערכת הרפואית, כפי שעולה מדו"חות החקירה (למשל, דו"ח גוט בן אשר העוסק בד"ר שטרק).

הדבר עולה גם ממכתבו של ד"ר ליכטיג, שנשלח באפריל 1950 אל בתי החולים הממשלתיים, ושממנו ניתן ללמוד כי ילדים שאושפזו אכן היו "מועמדים טבעיים" לאימוץ לאחר הבראתם.מסמך ילדי תימן

מתי הזמן לשפוט?

אפילו אם נתעלם לחלוטין מעדויות ההורים, הרי ששלוש התמות המרכזיות של בר אילן, שעליהן הוא מבסס את טענתו, קורסות בקלות כשבוחנים את המסמכים והעדויות הרלוונטיים ולא משליכים על התקופה "סברות" ו"הערכות".

חשוב מכך, הכשלים הרבים במאמרו של בר אילן חושפים את העובדה כי לא מדובר במחקר היסטורי או רפואי, אלא בשיר הלל בן 67 עמודים ועשרות הערות שוליים לרופאים ולמערכת הבריאות הצעירה.

אין ספק שמערכת הבריאות והרופאים והרופאות עצמם פעלו במציאות קשה ומאתגרת, והם ראויים להערכה רבה. אך האם העובדה הזאת סותרת את הטענה שפטרונות, אוריינטליזם וגזענות היו מעורבים בכך? האם המציאות היא רק טוב או רע? האם לא ייתכן גם וגם?

בר אילן קובע כי ילדים אכן נלקחו ונותקו מהוריהם, בכפייה ולעיתים אף בכוח, אך הוא מסביר זאת כאילוץ של מבצע הצלה הירואי. והרי רק על מעשה זה צריך הממסד לבקש את סליחתם של ההורים.

"אין זה הזמן לשפוט", טוען בר אילן. האמנם? מתי אם כן הוא הזמן לשפוט? מתי יהא זה ראוי לשיטתו לדרוש דין וחשבון נוקב על פרשה זו? ממרחק השנים, ראוי היה שהרופאים יתבוננו על ההיסטוריה הלא רחוקה, ישבחו את מה שראוי לשבח – אך גם יוקיעו את העוול שנעשה תחת אחריותו של הממסד הרפואי.

במקום לגייס את משאבי מחקרו לחשבון נפש כן, כפי שמצופה מחוקר העוסק באתיקה רפואית, בחר בר אילן לפרסם כתב תעמולה שכל מטרתו היא השתקתן מחדש של המשפחות.

נעמה קטיעי היא ממקימות עמותת עמר"ם, בעלת תואר שני ממכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות,וחוקרת עצמאית של פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

המצב ברפיח מידרדר, ותושבים בורחים למרכז החרב של עזה

האיומים בפלישה, המתקפות המתגברות והתנאים הקשים באוהלים, דוחקים פלסטינים רבים לעזוב את "המקום הבטוח" האחרון ברצועת עזה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf