newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשקונים בזול, משלמים ביוקר: טור פרידה מההוראה

בשנה הבאה לא אעבוד בתור מורה, וזה עצוב לי. אני לא עוזב את ההוראה מכיוון שאני לא אוהב את המקצוע, אלא בגלל השכר הביזיוני. מורה כיום הוא או קדוש, או שאינו כשיר לאף עבודה אחרת. וזה ממש לא חייב להיות כך

מאת:
הפגנת מורות בתל אביב, בדרישה להעלאת שכר ושיפור תנאי העבודה, ב-30 במאי 2022 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

אנחנו בבעיה, והיא משותפת לכולנו. הפגנת מורות בתל אביב, בדרישה להעלאת שכר ושיפור תנאי העבודה, ב-30 במאי 2022 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

הדבר הכי מדהים בטור הזה התרחש עוד לפני שנכתבה בו מילה אחת. הטור הזה מתפרסם בשני מקומות: אתר האינטרנט "שיחה מקומית" ועלון השבת "עולם קטן". קשה לי לחשוב על שתי במות מנוגדות מאלה. העובדה שאותו טור מתפרסם בשתיהן מעידה בעיקר על דבר אחד: אנחנו בבעיה, והיא משותפת לכולנו.

בואו שמעו סיפור קטן: לפני כמה חודשים, באחד השיעורים שלי, תלמיד אחד מחק לחברו את 5 הדקות האחרונות של העבודה שלו. מעצבן? כן. דרמטי? אם תשאלו אותי, לא. מדובר ב-5 דקות של עבודה. אבל התלמיד שספג את ההצקה כנראה הרגיש אחרת. הוא פשוט התפרק, והתחיל למרר בבכי.

נתתי לכיתה משימה, ויצאתי לדבר עם התלמיד הבוכה בחוץ, להבין מה קורה פה. "זה היום הכי גרוע בעולם", ענה הילד בבכי. פירקתי איתו את האמירה הזו, והתברר שהוא שכח את האוכל בבית, בשיעור הקודם מורה שהוא אוהב רשמה לו הפרעה, ועכשיו הדבר הזה.

יש לי רעיון, אמרתי לו. בוא נעשה פניית פרסה ליום הזה, ונהפוך אותו ליום טוב. קודם כל לגבי האוכל – הנה עשרה שקלים, לך קנה מנה חמה ושתייה בקיוסק, ותגיד לאחד המורים בחדר מורים שאני ביקשתי שישים לך מים חמים. אחר כך נתקדם.

כשהתלמיד חזר, הלכתי איתו למורה מהשיעור הקודם. דיברנו איתה, והיא הסכימה מיד למחוק את ההפרעה, כי זה באמת חד פעמי ולא משקף את ההתנהגות הכללית שלו. לגבי העבודה בשיעור שלי (שנגמר בינתיים), אמרתי לו שארשום לו כאילו עשה את העבודה, כי הוא באמת עשה אותה, וזאת לא אשמתו שהיא נמחקה.

אפשר לשפוט את התפקוד שלי בסיטואציה, אם הוא טוב או לא (אני יודע, מנה חמה וקולה זה לא סופר פוד). אבל דבר אחד ברור: היכולת שלי בתור מורה לקחת יום של ילד ולהפוך אותו ב-180 מעלות היא כוח מדהים. הילדים שלי ושלכם פוגשים כל יום את האנשים האלה, בעלי כוח העל הזה.

הנה הבעיה.

כסף.

השכר של מורים היום הוא ביזיוני. אני מכיר את הטיעונים, שאם היינו מנרמלים את השכר לפי שעות עבודה בפועל, ומורידים משעות העבודה את החופשות, ואת שעות אחר הצהריים, ואיסרו חג ושביתות, היינו מוצאים שבעצם מורים מרוויחים יותר ממפתחי תוכנה בכירים בגוגל.

אני מתעלם רגע מהעובדה שלמורים יש הרבה עבודה מעבר לשעות הפרונטליות, ומתייחס לעצם הטיעון: אם היינו מחשבים את המשכורת לפי שעה זה אולי היה נכון, אבל זה "אם". בפועל, המורה מקבל משכורת. המשכורת נמוכה מאוד, וממנה הוא צריך לחיות. אי אפשר לבוא לרמי לוי ולהגיד לקופאית: "הנה מאה שקל, אבל בעצם זה 350 כי אני בחופש גם באיסרו חג". כלומר אפשר, אבל היא לא תחשיב את זה כ-350 שקל. תאמינו לי, ניסיתי.

תגידו: "אוקיי, אז אתה סתם עצלן. פשוט תעבוד יותר". אבל זה לא אפשרי. אפילו לעבוד ב-100% משרה זה לא דבר מובן מאליו, בוודאי אם אתה רוצה לעבוד מעבר לזה. אי אפשר. האם הייתי רוצה לעבוד גם בחופשות ולהרוויח משכורת נורמלית? בטח. אבל אין אפשרות כזו. אפשר קצת לחלטר, פה כמה שעות של תגבור, שם כמה שיעורים פרטיים, אבל זה לגמרי לא מביא אותך למשכורת המדוברת. ממש לא.

אני מודה, נכנעתי. בשנה הבאה לא אעבוד בתור מורה, וזה עצוב לי. זה עצוב, כי אני לא עוזב את ההוראה מכיוון שאני לא אוהב את המקצוע. אני דווקא אוהב אותו מאוד, ואחרי שש שנים נראה לי שאני גם מורה לא רע, בכל הצניעות והענווה.

אבל בין אם אני מורה נהדר או גרוע, הסיבה שבגללה אני עוזב אינה איכות ההוראה שלי. אני עוזב כי פשוט אי אפשר להיות מורה בישראל ולהאכיל את ארבעת הילדים שלך באופן נורמלי. בטח לא כשאחד מהם עם צרכים מיוחדים, ואשתך נשארה בבית ארבע שנים כי אי אפשר היה אחרת.

אז למה אני עוזב? בעיקר כי אני יכול. זו האמת.

איכשהו, באיזה פליק פלאק מטורף של המציאות שלנו, מורים הפכו לשק החבטות של ההורים והמשק בכלל. משום מה הם מוצגים בתור מגזר של אוכלי חינם (כן, יש מלא חופש. אני יודע). אבל האמת היא שהיום אם אתם רואים מורה, סביר להניח שזו אחת משתי אופציות: או שמדובר באדם קדוש, שבחר לעבוד במקצוע מאוד כפוי טובה ולא מתגמל, מכיוון שזה המקצוע הכי חשוב בעולם; או שמדובר במישהו שפשוט לא יכול לעבוד בעבודה אחרת.

אלה האנשים שמלמדים את הילדים שלכם: או קדושים, או אנשים שלא כשירים לשום עבודה אחרת בשוק.

אז אני, שלא עונה לתואר קדוש, אבל מקווה שאני כן כשיר לעבודות אחרות, הולך לנסות את מזלי בעבודה שאינה הבחירה הראשונה שלי, אבל תאפשר לי לגדל את הילדים בנחת מבחינה כלכלית, בעזרת השם יתברך.

יש עוד המון בעיות אחרות שלא התחלתי אפילו לגעת בקצה שלהן, וברור לי שהעלאת משכורות לבדה לא תפתור את כל בעיות מערכת החינוך, אבל לפני הכל, צריך להבין שהוראה, כמו כל דבר אחר בחיים, מצייתת לכלל העתיק מכל: כשקונים בזול, משלמים ביוקר.

צוּד בדיחי הוא מורה (לשעבר) למתמטיקה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf