"הרחובות הפכו לחול": עזתים חוזרים לח'אן יונס החרבה

אלפי פלסטינים חזרו לעיר ח'אן יונס בימים האחרונים, אחרי הנסיגה הפתאומית של הכוחות הישראליים ביום ראשון שעבר. הם גילו זירה של הרס מוחלט, ורבים מהם לא הצליחו אפילו לזהות את המקום שבו עמדו ביתם או הרחוב שלהם. שכונות שלמות נמחקו מהפצצות, הפגזות ובולדוזרים, ובקושי נותר מהן דבר. ח'אן יונס היא עכשיו עיר של הריסות ואפר.

לפני המלחמה, בעיר וסביבתה התגוררו כ-400 אלף בני אדם, והיא היתה האזור העירוני השני בגודלו ברצועה, אחרי העיר עזה. המספר הזה יותר מהוכפל בשבועות הראשונים של המלחמה, כשישראל הורתה לכל תושבי צפון הרצועה להתפנות דרומה, בזמן שהמשיכה להפציץ את ח'אן יונס. כשהכוחות הישראלים צרו על העיר, בתחילת פברואר, פלסטינים רבים נאלצו לברוח דרך מה שכונה "הפרוזדור הבטוח", במסע שכלל השפלות והתעללות.

עם יציאת הצבא הישראלי מח'אן יונס, תושבי העיר היו להוטים לחזור הביתה אחרי חודשיים או יותר. מול הרחובות השוקקים לשעבר, שכיום כמעט לא ניתן לזהות אותם, רבים הזדעזעו ממה שגילוי.

"אני בן העיר הזאת, אבל אני לא מזהה יותר את הרחובות שלה", אמר אחמד סולימן, בן 35 ממחנה הפליטים ח'אן יונס, למגזין 972+. "הגעתי לכיכר בני סוהילה (אחד מהצמתים המרכזיים בעיר) וראיתי הרס נרחב, נשארה שם רק ערימת חול – זה נראה כמו מדבר".

סולימן, שמצא מקלט ברפיח אחרי שברח מח'אן יונס, תיאר את מה שראה כשהגיע למחנה הפליטים: "כל הבתים החד קומתיים נעלמו לגמרי, ונשארו רק בתים בני כמה קומות, שניזוקו קשות מהפגזות ושריפות. כשהגעתי לבניין הדירות שלי, הדלת נהרסה וכמה מהחלונות היו שרופים ושבורים. נכנסתי לבניין ובדקתי קומה אחרי קומה. כולן היו חרוכות. הדירה שלי בקומה הרביעית והאחרונה, ומשקיפה על הרחוב. קיוויתי שהיא תהיה בסדר. אבל כשהגעתי לשם מצאתי נזק רב.

"התחלתי להיזכר ברגעים שביליתי עם הילדים שלי בבית הזה", המשיך סולימן. "חיפשתי את הצעצועים של הילדים, כדי שאוכל להביא להם משהו מהבית. מצאתי רק בודדים, חלקם שרופים ואחרים שבורים. לקחתי את מה שיכולתי".

כשבדק את מצב ביתו, סולימן פגש כמה משכניו, שחזרו גם הם כדי לראות את הנזק שנגרם לדירתם. "רבים מהם היו במצב של הלם ועצבות בגלל ההרס הנרחב", הוא אמר. "שאלנו 'של מי הבית הזה? לאן נעלמה החנות הזאת? איך מוצאים את הרחוב הזה?'. כשראיתי סרטונים מהעיר ברשתות החברתיות, חשבתי שההרס לא כל כך חמור. אבל המציאות שונה. זה מפחיד מאוד. אתה מרגיש כאילו שאתה חי בסיוט כואב.

"העיר הפכה אפורה מההריסות", המשיך סולימן. "הצבעים והשמחה של העיר נעלמו. אני לא יודע איך אחזור עם ילדיי לגור כאן בלי בית. הדירה שלי הרוסה לגמרי. אין תשתיות באזור. אחכה קצת עד שהתנאים הבסיסיים לקיום ישוקמו, ואז אקים אוהל ליד הבית עד שיבנו אותו מחדש".

"הראש שלי מתפוצץ ממחשבות על העתיד"

"העיר נראית עכשיו כמו שממה מדברית", אמרה הנאדי אל-אסטל, בת 40, למגזין 972+, אחרי שחזרה לח'אן יונס. היא ברחה מהעיר בדצמבר, ועברה לבית החולים האירופי הסמוך, שם היא ובעלה עובדים, ביחד עם חמשת ילדיהם.

"כל יום אמרתי שאחזור הביתה בקרוב", אמרה. "חיכיתי לנסיגה של הצבא, וכשהם עזבו מיהרתי בהתלהבות. התפללתי שהכל יהיה בסדר, שאוכל לישון בבית שלי שוב. אבל בדרך כבר ראיתי הרס גדול. הרחובות הפכו לחול. יכולתי לראות שרידים של תחנת דלק, שעבר עליה בולדוזר ולא השאיר כמעט דבר.

"כשהתקרבתי לבית שלי ראיתי הרס נוראי, והתחלתי לפחד ממה שאמצא בפנים", המשיכה אל-אסטל. "נדהמתי. נכנסתי לבית וגיליתי שהוא נשרף. לא נשארו בו חדרים. המטבח נשרף לגמרי. חיפשתי במה שהיה החדר של הילדים שלי בגדים שלהם וכל דבר שאפשר להשתמש בו. בכיתי הרבה. הלב שלי בער בגלל כל ההרס הזה. לא יכולתי להאמין למראה עיני. ח'אן יונס הפכה לסיוט. היא לא ראויה למחיה".

כשאל-אסטל חזרה לבית החולים האירופי עם כמה בגדים שהצליחה למצוא, בתה שמחה מאוד. "היא התלהבה כאילו שמדובר בבגדים חדשים שהיא רואה בפעם הראשונה. הם היו הבגדים שלה, היא נהגה ללבוש אותם הרבה, אבל היא איבדה תקווה לראות אותם שוב. היא ביקשה ממני לחפש עוד דברים שלה, אבל אני לא יודעת אם אני מסוגלת לחזור לשם. הבית לא ראוי למגורי אדם.

"הראש שלי מתפוצץ ממחשבות על העתיד", אמרה אל-אסטל. "אני לא יודעת מה נעשה. האם נחזור לשם ונקים אוהל? האם אצא מעזה? אני צריכה הרבה כסף כדי לצאת. אני לא יודעת מה אנחנו הולכים לעשות".

ממדוח ח'דר, בן 33, סיפר שכאשר חזר לח'אן יונס, אחרי ששהה חודשיים ברפיח, הסתובב בעיר שלושה ימים כדי לראות כמה שיותר ממה שנשאר. "לא האמנתי להיקף ההרס", הוא אמר למגזין 972+. "הרבה אתרים מרכזיים פשוט נמחקו מהעיר. השכונה שלי היתה הרוסה לגמרי, לא נשאר ממנה דבר פרט להר של הריסות. לא הצלחתי למצוא את הבית שלי.

"היה מגרש משחקים מול הבית שלי, שבולדוזר עבר עליו והפך אותו לגבעות חול. חיפשתי את המסגד שליד ביתי, ומצאתי ערימת הריסות, תוצאה של הפצצות. הלכתי לכיוון בית החולים נאצר שברחוב חולי, שבולדוזרים עברו עליו. חול כיסה את שערי בתי הספר שליד בית החולים. בולדוזרים עברו גם על בתי הקברות שמאחורי בית החולים. הסתובבתי ושאלתי, מה זה האזור הזה, מה זה המקום הזה?", סיפר ח'דר.

למרות ההרס הנרחב, ח'דר נחוש לחזור לגור בשכונה שהיתה פעם ביתו. "הייתי עייף מאוד כל הזמן שנאלצתי לשהות ברפיח, וחיכיתי לחזור לעיר שלי ברגע שיתאפשר", הוא אמר. "לרוע המזל, הכיבוש החריב את העיר היפה הזאת. אני לא יודע איך היא תשתקם ותחזור לחיוניות הקודמת שלה. ההרס עצום, ואי אפשר לתאר אותו במילים. אבל אני אחכה שצינורות המים יגיעו לאזור הזה, ואז אקים כאן אוהל ואשן בו עם הילדים שלי".

רווידה כמאל עאמר היא עיתונאית מח'אן יונס. הכתבה פורסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס