בחזרה לעבר: הכמיהה המסוכנת ל-6 באוקטובר
שנת הבחירות מתגבשת סביב ניסיון הן מצד נתניהו והן מצד האופוזיציה היהודית להשיב את ישראל לרגע שלפני הקריסה: דחיקת הסוגייה הפלסטינית וניהול הסכסוך. זהו משחק חסר תוחלת במגרש שעליו נתניהו הוא תמיד המנצח
המאמץ להוציא מהמשוואה את הפלסטינים משותף כמעט לכולם. בנימין נתניהו ויאיר לפיד, ב-25 בדצמבר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
2026 תהיה שנת בחירות: בחירות בישראל שעשויות לשנות את המפה הפוליטית, וגם בחירות לקונגרס בארה"ב, שעשויות לשנות הן את מעמדו של הנשיא דונלד טראמפ והן את מידת חופש הפעולה שלו. לכן, קשה מאוד לחזות תחזיות לשנה הנכנסת. ובכל זאת, אפשר לנחש שהמשותף לכל המערכת הישראלית – קואליציה ואופוזיציה, צבא וחברה אזרחית – יהיה מאמץ להחזיר את ישראל ל-6 באוקטובר, לרגע שלפני המלחמה.
המאמץ לחזור ל-6 באוקטובר אין פירושו לחזור ל"נורמליות" או לרגיעה. המתחים הפנימיים בתוך ישראל צפויים רק להחריף בשנה הקרובה. הם תמיד מחריפים בשנת בחירות, אבל הפעם, כשהממשלה עוסקת מבוקר עד ערב בדה-לגיטימציה של מערכת המשפט, של התקשורת ושל כל קול היוצא נגדה; ואילו האופוזיציה רואה בנתניהו ובשותפיו נציגי הרשע המוחלט שהמשך שלטונם פירושו חורבנה של המדינה וחורבנם האישי, הבחירות ייתפסו כמלחמה לחיים ולמוות. רגוע זה לא יהיה.
הכוונה ב"חזרה ל-6 באוקטובר" היא הרצון הקולקטיבי הישראלי להוריד מהשולחן את העניין הפלסטיני. מקום בולט ברשימת ההישגים שחמאס מונה במסמך שפרסם לאחרונה תופסת הטענה שמתקפת 7 באוקטובר החזירה את העניין הפלסטיני למרכז הדיון – בעולם, באזור וגם בישראל. חמאס מתעלם מכישלונותיו ומהאסון שמתקפת 7 באוקטובר המיטה על העם הפלסטיני, בעזה וגם בגדה, אבל אי אפשר להכחיש את העובדה שהעניין הפלסטיני הפך מ"בעיה הומניטרית שיש לנהל באמצעות סיוע, או איום ביטחוני שיש להכיל במסגרת 'המלחמה בטרור'", כפי שכתב טארק בקעוני, לנושא שבראש סדר היום המקומי, האזורי והעולמי.
בנאומו בעצרת האו"ם, ימים ספורים לפני 7 באוקטובר, ראש הממשלה בנימין נתניהו הציג מפה שבה כל השטח בין הירדן לים מסומן כ"ישראל", ללא פלסטין או פלסטינים. נפתלי ("רסיס בישבן") בנט וממשלת השינוי לא היו שונים ממנו. כולם הציגו לציבור תזה שעל פיה שאלת היחסים של ישראל עם הפלסטינים החיים תחת שלטונה היא משנית, או ללא פתרון, ולכן העוצמה הכלכלית, החברתית והמדינית של ישראל אינה תלויה בה. גם הצבא אימץ את התזה שאין פתרון – צבאי או מדיני – ליחסים עם הפלסטינים, ולכן יש להתרכז ב"הרתעה" ובמה שמכונה מב"מ, מערכה בין מלחמות.
7 באוקטובר ריסק את ההנחות האלה. הצבא קרס מול מתקפה של פלסטינים "עם כפכפים וקלצ'ניקובים", ישראל איבדה שליטה על חלקים מהטריטוריה שלה לראשונה מאז 1948, ויותר מ-1,100 אזרחים וחיילים נהרגו ביום הקשה ביותר בהיסטוריה הישראלית. מאות אלפי ישראלים הלכו להילחם בעזה ובלבנון; מאות נהרגו ואלפים רבים נפצעו; כל משאביה הכלכליים של ישראל הופנו למלחמה; ופשעי המלחמה שישראל ביצעה בעזה הפכו אותה למוקצית בעולם. בשנתיים האחרונות ישראל חיה ונשמה את "הסכסוך" בכמעט כל רגע ורגע: מהפגנות הענק לשחרור החטופים תמורת הפסקת המלחמה והקרב הפוליטי על גיוס החרדים, ועד הגירעון בתקציב והשינוי ביחסי החוץ של ישראל.
הפנטזיה להחזיר את השד לבקבוק
הפסקת האש מאפשרת לשחקנים שונים במערכת הישראלית לדמיין כאילו אפשר לנעול את השד הזה חזרה בבקבוק. לשחקנים השונים יש אג'נדות שונות והם פועלים בדרכים שונות, אבל המאמץ להוציא מהמשוואה את הפלסטינים משותף כמעט לכולם.
ראש וראשון הוא כמובן נתניהו עצמו. התזה הזו, שאפשר לעקוף את הפלסטינים, רשומה במידה רבה על שמו. דווקא בשנים שקדמו לאוקטובר 2023 היה נדמה שהתזה שלו מוצלחת. מעמדה המדיני והכלכלי של ישראל השתפר למרות (נתניהו אולי היה אומר בגלל) שהיא המשיכה בכיבוש, בהתנחלויות ובשלילת זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים. "מחנה השלום", שהביא במידה רבה לנפילת נתניהו בבחירות 1999, חדל להתקיים ככוח בעל השפעה בציבור היהודי ואימץ את התזה ש"אין פרטנר" לשלום.
נתניהו האמין שהסכמי אברהם הם ההוכחה הניצחת לצדקת טענתו. טקס החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)
ְּכפי שכתב במאמר ב"הארץ" באוקטובר 2022, נתניהו האמין שהסכמי אברהם הם ההוכחה הניצחת לצדקת טענתו, כי "הדרך לשלום אינה עוברת ברמאללה, אלא עוקפת אותה". התפיסה שלפיה "חמאס הוא נכס" והמימון שלו את הארגון לאורך השנים נבעו בדיוק מהמקום הזה: עקוֹף את רמאללה – רמאללה כמייצגת של הרצון הפלסטיני להגדרה עצמית – והצל את ישראל. מערכת הביטחון, גם לא אם קיבלה את התזה של נתניהו במלואה, יישמה אותה בפועל: תִחזוק הכיבוש והמצור על עזה והסתמכות על הרתעה בסבבים מול חמאס.
באותו מאמר ב"הארץ", התגאה נתניהו בכך שיצר "משולש ברזל של שלום", הנשען על עוצמה כלכלית, מדינית וצבאית. שלוש הצלעות של המשולש נסדקו או נחלשו מאוד ב-7 באוקטובר ובשנתיים שבאו אחריו. גם אם לא נקבל במלואה את הטענה של החוקר שיר חבר, כי ישראל הפכה למעשה ל"כלכלה זומבית" הצועדת לקראת חורבן, הרי שב"נאום ספרטה" נתניהו עצמו הודה שהכלכלה הישראלית נמצאת במצוקה. על הבידוד המדיני של ישראל לא יכולה להיות מחלוקת של ממש, ונראה שכיום היא תלויה לחלוטין במצבי הרוח של טראמפ, שיום אחד משבח את נתניהו בשבחים מוגזמים, וביום השני משפיל אותו בכנסת כשהוא מסביר איך אילץ אותו לקבל את הפסקת האש.
נתניהו יכול לטען שהצלע הצבאית של המשולש עדיין חזקה, ואולי חזקה יותר מכפי שהיתה ב-6 באוקטובר, שכן ישראל שולטת היום ביותר מ-50% מרצועת עזה, חמאס נחלש מאוד, חזבאללה חבול וישראל מפציצה באופן חופשי בלבנון, הצבא הישראלי השתלט על שטחים בסוריה ללא תגובה של ממש, ואיראן ספגה מכות קשות. אבל זה נתון במחלוקת. כל הזירות האלה "נשארו פתוחות", כמו שאומרים בצדק מתנגדיו של נתניהו כמו משה יעלון, וחמאס, גם אם מוחלש, שולט במחצית מרצועת עזה והפך לשחקן בינלאומי שכל העולם מדבר איתו. "הניצחון המוחלט" עליו לא הושג. לפי סקרים, יותר ישראלים חושבים שהמלחמה בעזה הסתיימה בתיקו מאשר אלה שחושבים שישראל או חמאס ניצחו.
נתניהו, כך נראה, רוצה לשמור על התיקו הזה, כי התיקו הוא למעשה חזרה ל"ניהול הסכסוך" של לפני 6 באוקטובר. אם מסתכלים לעומק בפרטי קטרגייט, רואים שהסיפור הוא לא שקטר שיחדה את לשכת נתניהו כדי שתוכל לסייע לחמאס, אלא הפוך: נתניהו הוא שחיזר אחרי קטר כדי שתממן את חמאס. העובדה שהורה לבקש מקטר שתגדיל את הסיוע לחמאס רגע לפני 7 באוקטובר היא הוכחה נוספת לכך שהכיוון היה ירושלים–דוחא ולא דוחא–ירושלים.
נתניהו מימן את חמאס לא משום שקטר ביקשה, אלא משום שהוא רצה. מצעד של חמאס בדרום רצועת עזה, בנובמבר 2019 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
נתניהו מימן את חמאס לא משום שקטר ביקשה, אלא משום שהוא רצה. וזה לא קרה כי הוא תומך באחים המוסלמים, או כי חשש מ"משבר הומניטרי" בעזה – הרי הוא מנצח על משבר הומניטרי בעזה בשנתיים האחרונות – אלא כי אבן היסוד של המדיניות שלו היתה פיצול פוליטי וגיאוגרפי של התנועה הלאומית הפלסטינית כדי למנוע ממנה להקים מדינה, ושלטון חמאס סיפק לו את הפיצול הזה.
20 הנקודות של טראמפ כוללות, לפחות בתיאוריה, חזרה של הרשות הפלסטינית, הפסקת המצור ושיח על מדינה פלסטינית, ולכן נתניהו רואה בהן איום. נתניהו לא הולך לשלב השני למרות שהשלב הזה אמור לפרק את חמאס מנשקו, אלא בגלל שחמאס יפורק מנשקו. כל עוד חמאס שולט בעזה, אין סכנה של תהליך מדיני. לפני 7 באוקטובר נתניהו וגם הממסד הביטחוני לא חשבו שחמאס הוא איום צבאי של ממש ("למה הם יורים", שאל נתניהו את מזכירו הצבאי כשהודיע לו על מתקפת חמאס). עכשיו, אחרי שהרצועה הרוסה ורוב הנהגת חמאס נהרגה, נתניהו מאמין, או רוצה להאמין, שחמאס מאיים עוד פחות מקודם.
במובן הזה, האינטרסים של נתניהו ושל הצבא קרובים מאוד. שניהם רוצים מצד אחד להשכיח את הכישלון של 7 באוקטובר ושל כל קונספציית ההרתעה שהובילה אליו, ומצד שני, באמצעות התקפות בלתי פוסקות בלבנון ובמידה פחותה בעזה, ואיום – או למעשה הבטחה – במלחמה חדשה עם איראן, הם מסיחים את דעת הציבור מכך שבפועל חזרנו ל-6 באוקטובר. נתניהו והצבא, שהוא בעל ברית של נתניהו גם בגלל השינוי הפוליטי שחל בו, הפסיקו להבטיח לציבור הישראלי שלום. הם מבטיחים לו "הרתעה", אבל למעשה זו מלחמה מתמדת, מב"מ אלים יותר מכפי שהיה לפני 6 באוקטובר. הצבא רוצה תקציבים ומעמד, נתניהו רוצה דימוי של "מר ביטחון", ושניהם נהנים מהמלחמה הבלתי פוסקת הזו.
גם השותפים הפוליטיים של נתניהו מהימין הלאומני-דתי-פשיסטי מקבלים את רעיון השיבה ל-6 באוקטובר. אומנם בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר העדיפו שישראל תלך ל"פתרון סופי" בעזה על ידי טיהור אתני של הרצועה וחידוש ההתנחלויות, אבל מרגע שהתברר שהדבר אינו אפשרי הם מוכנים לקבל את הנרטיב של נתניהו ולתמוך בהשארת המצב בעזה כפי שהוא. כל עוד ישראל לא עוברת לשלב השני עם ה"סכנות" המדיניות הכרוכות בו (פירוק חמאס, כאמור, אף פעם לא עניין באמת את סמוטריץ' ובן גביר. הם רצו לפרק את עזה), סמוטריץ' יכול לנצל את השליטה שלו במנהל האזרחי כדי להאיץ את הסיפוח בפועל של הגדה המערבית, ובן גביר יכול לנצל את השליטה שלו במשטרה כדי להעצים את המתקפה נגד הציבור הפלסטיני בישראל (תראבין כדוגמה) ונגד כל התנגדות פוליטית לממשלה.
למעשה אפשר להניח שגם אם לא יאמר במפורש את המילים "שישה באוקטובר", אסטרטגיית הבחירות של נתניהו תתבסס על השיבה ל"ניהול הסכסוך". הוא יספר ששינה לטובה את מאזן ההרתעה מול המזרח התיכון כולו, ובה בעת חסם כל התקדמות לקראת מדינה פלסטינית. הוא ינסה להדגיש כי למרות השינוי בדעת הקהל בעולם, טראמפ עדיין איתו וזה מה שחשוב (הענקת "פרס ישראל לשלום" לטראמפ ביום העצמאות הקרוב היא חלק מהסיפור הזה).
ינסה להדגיש כי למרות השינוי בדעת הקהל בעולם, טראמפ עדיין איתו וזה מה שחשוב. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ונשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, בבית הלבן, ב-7 באפריל 2025 (צילום: לירי אגמי / פלאש90)
בהנחה שלא יפרוץ משבר כלכלי עד הבחירות, נתניהו יוכל אולי לדבר שוב על "משולש הברזל" של עוצמה צבאית, מדינית וכלכלית, שאליו אפשר לצרף צלע רביעית, פנימית, צלע "המשילות" – או במילים אחרות, צלע ריסוק מערכת המשפט, הפרקליטות, המתנגדים הפוליטיים, התקשורת והתרבות.
מה שמדהים הוא שהאופוזיציה לנתניהו, הן בפוליטיקה הן בתקשורת, מאמצת גם היא ברובה את הרעיון שהשפה היחידה שישראל מדברת עם הפלסטינים ועם המזרח התיכון היא שפת הכוח. אפילו שזאת בדיוק המדיניות שכשלה ב-7 באוקטובר, אפילו שהתמיכה בחמאס היא אחת מנקודות התורפה הגדולות ביותר של נתניהו בציבור הישראלי (לדוגמה קטרגייט ו-ועדת החקירה), האופוזיציה מותירה את נתניהו לשחק לבדו על מגרש "ניהול הסכסוך" ומתרכזת בנושאים אחרים.
אפשר לראות זאת ביחס לקטרגייט. העובדה שהאנשים הקרובים ביותר לנתניהו בלשכתו שלו קיבלו שכר מקטר וקידמו את האינטרסים שלה בזמן המלחמה היא שומטת לסתות (ראו כאן את התקציר המצוין של אורי תובל) ויוצרת סדקים אפילו בין תומכיו של נתניהו. התואר "מממן חמאס" נדבק לנתניהו, אבל האופוזיציה והתקשורת הליברלית לא מדגישות את העובדה שנתניהו מימן את חמאס בראש ובראשונה כדי למנוע מדינה פלסטינית. אם הן היו מדגישות את הנקודה הזו, אפשר היה לקדם את הטיעון שכדי למנוע את 7 באוקטובר הבא, צריך לנהוג הפוך ממה שעשה נתניהו ולקדם מדינה פלסטינית וסיום הכיבוש.
לעשות "תיקון" – בלי פלסטינים
אבל השיח הזה כמעט לא קיים. להפך. ההצלחה של בנט יושבת בדיוק על השאיפה לחזור ל-6 באוקטובר ולניהול הסכסוך. בנט מציע לחברה הישראלית לחזור ל"נורמליות", להגן על מוסדות המדינה, "לעשות תיקון" בין חלקי החברה הישראלית, ואת זה – וזהו המסר הלא ממש חבוי של בנט – אפשר לעשות רק אם שמים את הפלסטינים בצד. גם ההצלחה של "הרבעון הרביעי", שלדעת מייסדה, יואב הלר, אפשר יהיה לדבר עם הפלסטינים רק "ברגע שיקום מנהיג פלסטיני שיכריז שהוא מפסיק את מלחמת 120 השנים מול ישראל", נובעת מאותו מקום.
קבלת הרעיון של ניהול הסכסוך באה לידי ביטוי באמירות של כמעט כל ראשי המפלגות הציוניות בגוש האופוזיציה, למעט יאיר גולן ובמידה מסוימת גם גדי איזנקוט, כי יסרבו להקים ממשלה שתישען על המפלגות הערביות, באופן ישיר או בהימנעות. חוץ מגזענות עירומה, שישראלים יהודים חדלו להתבייש בה בשנתיים האחרונות, ה"בעיה" עם המפלגות האלה – בוודאי חד"ש, בל"ד ותע"ל, אבל גם במידה מסוימת מנסור עבאס – היא שהן ידרשו התקדמות כלשהי לקראת הסדר מדיני ומדינה פלסטינית. כלומר, מפלגות האופוזיציה, שמציגות את הבחירות הקרובות כמאבק של להיות או לחדול מול משטר הרשע של נתניהו, מוכנות שהוא ימשיך בתפקיד ובלבד שחס וחלילה לא יפרוץ כאן איזה תהליך מדיני.
נכון, לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מספטמבר 2025, כשלושה רבעים מהציבור היהודי לא מאמינים שלפלסטינים יש זכות למדינה, עלייה של 11% לעומת המצב לפני המלחמה. אבל מולו אפשר להציג סקר אחר שלפיו 51% ממצביעי האופוזיציה תומכים בהסתמכות על מפלגות ערביות לצורך הקמת ממשלה, אף שראשי מפלגות האופוזיציה מתנגדים לכך. במילים אחרות, דעת הקהל גמישה יותר ממה שנראה לעין.
הציבור היהודי הישראלי, כך נראה, רוצה לחזור ל-6 באוקטובר. זו כנראה דרכו לשכוח את האימה של 7 באוקטובר ואת כל מה שבא אחריו. אבל גם אם כל המערכת הישראלית, קואליציה ואופוזיציה, רוצה לחזור ל-6 באוקטובר, לא בטוח שזה אפשרי. יהיה קשה מאוד להקפיא את המצב בעזה כפי שהוא, הן משום שאי אפשר לשמור שני מיליון איש בתנאים המחרידים הנוכחיים, הן משום שחמאס עדיין שם, והן משום שיוקרתו של טראמפ תלויה בהתקדמות בעזה, וכן יוקרתן של המדינות שתיווכו בהסכם ומשפיעות על הנשיא האמריקאי, כמו טורקיה וקטר.
דעת הקהל העולמית השתנתה באופן דרמטי לטובת הפלסטינים, וגם אם הדחיפות פחתה משום שההשמדה בעזה התמתנה, לא נראה שזה הולך להשתנות. הדרך להמשך הנורמליזציה עם העולם הערבי נראית חסומה, וגם בתוך החברה הישראלית אין באמת סטטוס קוו. כרגע אומנם לא נלחמים בעזה, אבל צל המלחמה ממשיך לרחף מעל הישראלים. המחאות סביב הקמת ועדת חקירה או גיוס חרדים קשורות באופן ישיר למלחמה, וגם העובדה שלפי רוב הסקרים הציבור דוחה את ממשלת הימין קשורה ישירות ל-7 באוקטובר. תחושת חוסר המוצא שישראלים רבים חשים תורמת ללא ספק לכך שיותר מ-200 אלף ישראלים עזבו את ישראל מאז הקמת ממשלת נתניהו הנוכחית.
העובדה שלא תהיה חזרה ל-6 באוקטובר אינה אומרת בהכרח שאנחנו הולכים למקום טוב יותר. הניסיון להחזיר לבקבוק את השד שפרץ ב-7 באוקטובר עלול להיות אלים מאוד. האלימות שאנחנו רואים עכשיו בגדה המערבית, כלפי פלסטינים בתוך ישראל, וגם כלפי כוחות אופוזיציוניים יהודיים יכולה לסמן את הכיוון, אבל גם אופציה הפוכה היא אפשרית. בין היתר, זה תלוי בכך שהאופוזיציה בישראל תבין שהחזרה לניהול הסכסוך היא מגרש המשחקים של נתניהו, ואם היא רוצה להוציא אותו מהמשחק, היא צריכה להפסיק לשחק במגרש שלו.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
