מחאת קפלן הולכת לכנסת וזה לא כל כך רע
העובדה שמנהיגים בעלי ניסיון רב בארגון פוליטי בשטח יובילו את רשימת הדמוקרטים בכנסת היא חיובית, ועשויה גם לסייע במערכת הבחירות עצמה ואחריה. אפשר גם לחוש אופטימיות מכך שאג'נדה של התנגדות לכיבוש לא הזיקה למועמדים
רשימה יותר דמוקרטית מבעבר, וגם יותר דתית-מסורתית. יו"ר הדמוקרטים, יאיר גולן, והשמיניה הראשונה שנבחרה בפריימריז של המפלגה, ב-21 ביולי 2026 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)
בתקשורת תיארו את הרשימה שנבחרה בפריימריז בדמוקרטים כרשימה "קפלניסטית". הביטוי הזה אינו תמים, אבל במקרה הזה הוא משקף את המציאות. שניים מעשרת המועמדים הראשונים, עמרי רונן ומשה רדמן-אבוטבול, נולדו פוליטית מתוך המחאה. כך גם מורן רז-קצנשטיין ונאוה רוזוליו, שהגיעו למקומות ה-12 וה-16 בהתאמה.
גם מועמדים שהחלו את פעילותם הפוליטית לפני המחאה – כמו נעמה לזימי, גלעד קריב, גבי לסקי, יאיא פינק, אבי דבוש ואחרים – קיבלו רוח גבית הודות לנוכחותם הבולטת בה. בולטוּת במחאה אומנם לא היתה תעודת ביטוח להצלחה: ערן עציון, שנאם כמעט מדי מוצאי שבת במחאות בכל רחבי הארץ, הגיע רק למקום ה-20, אבל ברור שהקשר הדוק.
ההצלחה הזו מובנת, משום שברור למדי שעצם ההתפקדות ההמונית לדמוקרטים – 112 אלף מתפקדים, לעומת 34 אלף למפלגת העבודה ב-2022 ועוד 15 אלף מתפקדים למרצ – היא תוצאה של המחאה. לפי נתוני המפלגה, 93 אלף מקרב המתפקדים, 83%, באו ממחוזות תל אביב והמרכז, הלב הפועם של המחאה. כלומר, לא רק הנבחרים באו מהמחאה, אלא גם הבוחרים.
אינני מתעלם מהביקורת על תנועת המחאה, מבלפור דרך קפלן ועד כיכר החטופים ובגין. היא אכן התעלמה כמעט לחלוטין מהכיבוש (אני אומר כמעט כי לגוש נגד הכיבוש היתה נוכחות לא מבוטלת בהפגנות), והזרם המרכזי בה היה שבוי בתפיסה של "יהודית ודמוקרטית", כלומר הדמוקרטיה שאנשיו דיברו בשמה לא כללה את האזרחים הפלסטינים בישראל, אם כי גם כאן היו יוצאים מהכלל. חלקים נרחבים במחאה, לא כולם, שאפו לחזור לסדר הישן והטוב, שאנחנו יודעים שמעולם לא היה טוב. הזיהוי הכמעט מוחלט בין הישראלי "הטוב" ובין שירות צבאי "משמעותי" ביטא את השאיפה לשמר את הסדר הישן הזה.
ובכל זאת, העובדה שמנהיגים שצמחו מהמחאה או שנהנו מהרוח הגבית שלה יובילו את הרשימה של הדמוקרטים בכנסת היא חיובית במידה רבה. בשאר המפלגות הציוניות בגוש אנטי-ביבי, המועמדים ממונים על ידי ראש הרשימה על פי שיקול דעתו הבלעדי. בליכוד המועמדים נבחרים על פי קרבתם לראש הממשלה, בנימין נתניהו, על פי דילים או על פי "מפורסמוּת" כלשהי. גם חברי הכנסת של מפלגת העבודה בעבר לא צמחו בדרך כלל מתוך פעילות פוליטית ישירה בשטח.
פעילי המחאה שנבחרו בפריימריז בדמוקרטים – גם אלה ש"נולדו" במחאה אבל גם אלה שהתבלטו בה כמו לזימי, קריב, לסקי או דבוש – מביאים איתם רקורד של ארגון פוליטי, של יכולת להזיז אלפי אנשים, לפעמים עשרות ואפילו מאות אלפים. הם לא רק דיברו פוליטיקה; הם עשו אותה ברחובות. המחאה יצרה לאורך השנים, מבלפור ועד קפלן ובגין, גם תרבות של התנגדות, שלא היתה מוכרת כל כך קודם לכן במרכז-שמאל היהודי, כולל עימות עם שוטרים ומעצרים. הם היו חלק ממנה.
ליכולת הארגון הזו עשויה להיות משמעות גם במערכת הבחירות עצמה, כלומר ייתכן שלדמוקרטים יהיה יתרון בגיוס של מצביעים פוטנציאליים ובהבאתם לקלפי – אבל גם אחרי הבחירות. למי שיגיעו לכנסת עם רקע וניסיון של ארגון פוליטי עשויה להיות יכולת רבה יותר להוביל מאבקים בתוכה ומחוצה לה. נכון שהדוגמאות של איציק שמולי וסתיו שפיר לא מאוד מוצלחות, אבל המחאה של שלוש השנים האחרונות שונה באופן מהותי מהמחאה החברתית, שהיתה הרבה יותר אמורפית וגם הרבה יותר קצרה.
במובן הזה, של ארגון פוליטי ושל פעולה ישירה, הרשימה של הדמוקרטים לכנסת היא הרבה יותר "דמוקרטית" מרשימות קודמות של מפלגת העבודה או מרצ. באופן מעניין, היא גם יותר דתית-מסורתית, או לכל הפחות, הרבה פחות אנטי-דתית. לזימי, שהגיעה למקום הראשון בפריימריז, מגדירה את עצמה מסורתית; קריב, שהגיע למקום השני, חובש כיפה; כך גם פינק הממוקם שני מקומות נמוך יותר; ודבוש, שגם מגדיר את עצמו מסורתי, הגיע למקום יפה. נאור נרקיס, שרץ על טיקט אנטי-דתי מובהק, נדחק למקום לא ריאלי בעליל.
ייתכן שהשינוי הזה נובע משינוי סוציולוגי רחב יותר של החברה היהודית-ישראלית, שנעשית מסורתית יותר. אבל נדמה שאת ההסבר יש לחפש במקום אחר. אף ששאלת (אי)הגיוס של החרדים הפכה מרכזית מאוד בשיח של המחנה החילוני אחרי 7 באוקטובר 2023, ואף שהזהות החילונית רק התחדדה מול ממשלה שהדגישה מאוד את הזהות היהודית-דתית וגם חוקקה חוקים ברוח הזו (האחרון שבהם חוק ההפרדה המגדרית באקדמיה), המתפקדים של הדמוקרטים לא התפלגו לפי קו ההפרדה של חופש לחילונים מול כפייה דתית.
הסבר אחד לשינוי הזה – ומדובר בשינוי, כי אחד המאפיינים הבולטים של מרצ לאורך השנים היה המאבק החילוני – הוא שאביגדור ליברמן, ובמידה מסוימת גם יאיר לפיד, כבר "תפסו את המשבצת" של התעמולה האנטי-דתית והאנטי-חרדית. גם נפתלי בנט חזק בתעמולה אנטי-חרדית.
אבל הסבר אחר, אולי אופטימי יותר, הוא שהמתפקדים אמרו שהשאלה הזו של כפייה דתית ושל הפרדת דת ומדינה חשובה, אבל לא הכי חשובה. הפלת המשטר הנוכחי היא המשימה העליונה, נתניהו וחבורתו נתפסים כשטן הגדול שמאיים על עצם הקיום של המצביעים האלה, ולכן כל השאר משני. זו למעשה גם מורשת מחאת קפלן. אף שסוציולוגית היא היתה חילונית-ליברלית, היא לא היתה אנטי-דתית באופן מובהק. דיברו בה נגד ה"משיחיים", אבל לא נגד ה"דתיים", ואפילו לא יותר מדי נגד החרדים. בהקשר הזה, היא ניסתה להיות אוניברסלית.
הבוחרים לא הענישו על התנגדות לכיבוש
שימת הדגש העיקרי על הפלת נתניהו, תוך דחיקת נושאים שהיו שייכים היסטורית לשמאל-מרכז הציוני, התבטאה גם בדחיקת מועמדים שהאג'נדה המובהקת שלהם היא אנטי-כיבוש. מוסי רז ויריב אופנהיימר, שני לוחמים ותיקים נגד הכיבוש וההתנחלויות, הידרדרו מתחת למקום ה-20. ערן עציון, שניסח אג'נדה מדינית ברורה אולי יותר מכל המועמדים האחרים, הגיע למקום ה-20. "את מקומם של מתנגדי הכיבוש החליפו פעילי מחאה מובהקים", כתבה רוית הכט ב"הארץ".
נכון, כאמור, שמחאות קפלן ובלפור התייחסו לכיבוש לכל היותר באופן אגבי, או לא התייחסו כלל, ולפיכך אפשר לומר שזו מורשת קפלן. ובכל זאת, התמונה קצת יותר מורכבת. ראשית, רשימת מפלגת העבודה בשתי הכנסות האחרונות לא היתה אנטי-כיבוש באופן מובהק. סביר כי רוב נציגי המפלגה בכנסת תמכו בפתרון שתי המדינות (רבים מהם נזהרו לומר את המילים "מדינה פלסטינית" וסיום הכיבוש), אך זו לא היתה האג'נדה המרכזית שלהם. לבחירות 2019 הלכה מפלגת העבודה בראשות אבי גבאי, ששלל קואליציה עם מפלגות ערביות. היום, קואליציה עם מפלגות ערביות היא קונצנזוס בדמוקרטים.
עניין שני הוא שגם אם נכון שמועמדים כמו לזימי וקריב ביססו את מעמדם בראש הרשימה הודות לחלקם במחאה, ורדמן חייב את קיומו הפוליטי למחאה הזו, הבוחרים לא "הענישו" אותם על כך שהפכו את המאבק נגד הכיבוש ונגד אלימות המתנחלים למרכזי יותר ויותר בשיח הפוליטי שלהם.
חייב את קיומו הפוליטי למחאה. משה רדמן במחאה נגד ההפיכה המשפטית ליד הכנסת בירושלים, ב-23 ביולי 2023 (צילום: גילי יערי / פלאש90)
המקרים של קריב ורדמן מעניינים במיוחד. כאיש התנועה הרפורמית ומשפטן, קריב נכנס לכנסת על הטיקט של ענייני דת ומדינה ו"שלטון החוק". אלה שני נושאים "קלאסיים" של המחנה החילוני-ליברלי, ואפשר היה לצפות שקריב ידבק בהם כדי לזכות בקולות המחאה. זה גם מה שהיה מייעץ לו יועץ תקשורת דמיוני, שכן לפי ה-common wisdom, מי שרוצה להופיע בתקשורת המיינסטרים, כדאי שיתרחק מהכיבוש.
אבל בתקופה האחרונה קריב הלך דווקא לכיוון הזה. הוא הפך לאחד הדוברים הבולטים ביותר בשמאל הציוני נגד אלימות המתנחלים; הוא מגיע באופן קבוע לכפרים פלסטיניים שהותקפו; והוא מדבר באופן ברור נגד הסיפוח, נגד הגירוש, ועל דגל פלסטין שיונף לצד דגל ישראל. לא נדיר לשמוע פלסטינים בגדה, שעוקבים אחרי הרשתות החברתיות בישראל, מדברים עליו בהערכה. קשה לדעת אם זה עזר לו להגיע למקום השני בפריימריז, אבל זה בוודאי לא הזיק.
דרך אגב, גם לזימי, ששמה בעבר פחות דגש על הנושאים האלה, הגיעה בתקופה האחרונה לסיורים של "נוכחות מגינה", ודיברה נגד אלימות מתנחלים ובעד שותפות עם מפלגות ערביות בקואליציה. זה לא מנע ממנה להגיע למקום הראשון, אולי ההפך.
המקרה של רדמן מעניין אפילו יותר. הוא הגיע בכלל מהעולם העסקי, נכנס לפעילות פוליטית סביב ההתנגדות להפיכה המשטרית, והפך לאחד הפעילים הבולטים במחאה. היה כמעט טבעי שהטיקט שלו יהיה ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה, עטופה בדגל ישראל. באוגוסט 2023 הוא עוד אמר לניר גונטז' ב"הארץ" שהוא לא מגדיר את השליטה הישראלית בשטחים כ"כיבוש".
אבל לאט לאט ובאופן עקבי, בעיקר באמצעות הפודקאסט שלו, רדמן פנה יותר ויותר שמאלה מבחינה מדינית. הוא אירח, בין השאר, את סאמי אבו שחאדה ואיימן עודה, והגדיר את ניסיון ההדחה של עודה מהכנסת כ"מעשה נפשע". "כל מי שמספר לכם שכל מה שצריך עכשיו זה להפציץ יותר פה או שם, הוא שקרן או דמגוג", הוא כתב לאחרונה, "אין כרגע טעם להפצצות בלי שום מהלך מדיני". ומהלך מדיני, לפי רדמן, הוא החזרת הרשות הפלסטינית לעזה ומדינה פלסטינית. כמו אצל קריב, התזוזה שלו לכיוון הזה נראית מנוגדת להיגיון הפוליטי שקורא להתרחק מנושאי כיבוש ופלסטינים. עם זאת, רדמן הגיע, בסופו של דבר, למקום השמיני המכובד.
סביר להניח כי הסיבה העיקרית למיקומה הגבוה של גבי לסקי ברשימה היא התגייסותה לטובת מערך העצורים של המחאה. אך קשה להניח שהמתפקדים לא ידעו על המאבק רב-השנים שלה לטובת זכויות הפלסטינים. ואם הם שכחו, בימין טרחו להזכיר להם אותו באמצעות צילום של לסקי לצד עהד תמימי. זה לא פגע בה.
גם אבי דבוש יכול היה להסתפק בכך שהוא מייצג את הפריפריה – נקודת תורפה נצחית בשמאל הציוני – ולשים דגש על היותו ניצול של טבח 7 באוקטובר. אף על פי כן, הוא התעקש להדגיש את התגייסותו נגד טרור המתנחלים, וכשדיבר על עוטף עזה, דיבר גם על הצורך להגיע לפתרון של שלום ומדינה ופלסטינית, גם ב"שיחה מקומית" וגם בראיון אצל נווה דרומי. גם הוא השיג הישג נאה.
למעשה, מתוך רשימת שמונה המומלצים של נועם שיזף, מי שריכז את קבוצת "דמוקרטים נגד כיבוש" שהוקמה כקבוצת לחץ לקידום מועמדים על פי רוחה, חמישה הגיעו לעשיריה הראשונה, דבוש למקום ה-12, ורק שניים – מוסי רז ויריב אופנהיימר, נכשלו.
זה לא אומר שהרשימה שנבחרה היא רשימה ששמה במקום הראשון את המאבק בכיבוש, אבל גם אי אפשר לומר שהנושא זר לה, או שמועמדים שדיברו על הסדר מדיני עם הפלסטינים נפגעו.
בשורה התחתונה, אין ספק שהרשימה שנבחרה היא במידה רבה רשימת קפלן, באה מהמחאה ומייצגת את מי שהשתתף בה. השאלה היא אם מחאת קפלן עצמה זזה לכיוון הכרה במרכזיות של מה שאפשר לכנות באופן כללי ה"סכסוך" – שוויון לפלסטינים בתוך ישראל, אלימות המתנחלים והצורך בהקמת מדינה פלסטינית ובסיום הכיבוש. בזהירות רבה ומתוך היסוס לא קטן, נדמה שהתשובה היא חיובית. אפשר ומוצדק גם לומר שמול הפשעים שישראל מחוללת בעזה ובגדה, זה מעט מדי ומאוחר מדי. ובכל זאת, כדאי לפעמים להסתכל על חלקה המלא של הכוס, גם אם החלק הזה קטן.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
