טוב שנז"א יעזור לישראלים להביט בעצמם. הבעיה שאני המראָה

בהפצצה אחת בעזה נהרגו 35 בני אדם, רבע מהם בני משפחתי – מפעוטה ועד צעיר בן 23. עשן עולה מהפצצה ישראלית בעיר עזה, ב-2 בדצמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

אתחיל בווידוי: לא רק שלא ראיתי את הסרט "נז"א". אני גם לא מתכוונת לראות אותו.

הסיבה הראשונה היא שצפייה בסרט תהיה לי קשה מדי. בני משפחתי נרצחו אמצעות אותה לחיצת כפתור שעליה מדבר אחד החיילים בפרומו של הסרט, כשהוא מתאר את המספרים הבלתי נתפסים כמעט של "הנזק האגבי". בהפצצה אחת בעזה נהרגו 35 בני אדם, רבע מהם בני משפחתי – מפעוטה ועד צעיר בן 23, שרק סיים את לימודי ראיית החשבון שלו. איני רוצה לשבת מול מסך שעליו מופיע חייל שייתכן שלחץ על הכפתור, ולראות איך עשה זאת.

אבל יש סיבה נוספת. במידה רבה איני חושבת שהסרט בכלל מופנה אליי, כפלסטינית. איני סבורה שהסרט גוזל את הקול הפלסטיני שלי ובוודאי אינני חושבת שיוצריו עשו אותו כדי לזכות באהדה או בפרסים על חשבון הסיפור הפלסטיני. איני שותפה לביקורות מסוג זה שהשמיעו חלק מבני עמי.

את הסיפור שלנו סיפרנו ואנחנו ממשיכים לספר. פלסטינים מעזה סיפרו אותו בזמן אמת, לפעמים במחיר חייהם. עיתונאים סיפרו. רופאים שהגיעו לעזה סיפרו. ניצולים סיפרו. הסיפורים נמצאים בסרטים, בספרות, בציורים, בסרטונים ובעדויות. הפלסטיני לא היה חסר קול עד שהחייל הישראלי הגיע ודיבר.

כאן אני נזכרת במה שאמר מחמוד דרוויש בראיון על הפרדוקס הפלסטיני: חוסר המזל שלנו, אמר דרוויש, הוא שישראל היא אויבת חזקה ושיש לה בעלי ברית חזקים. ובאותה נשימה, המזל שלנו הוא שאויבתנו היא מדינת היהודים, וכל העולם מתעניין בהם. במילים אחרות, לעיתים העולם מתעניין בנו, הפלסטינים, גם משום שהוא מתעניין בהם, היהודים. ייתכן שמשהו מהפרדוקס הזה מתקיים גם סביב הסרט הזה, אבל ככל שהעמקתי במחשבותיי, הבנתי שזה לא הדבר שהכי מפריע לי. הכאב שלי נמצא במקום אחר.

יוצרי הסרט הם ישראלים, ואת עבודתו של יובל אברהם אני מכירה ומעריכה זה שנים. בעיניי, עצם עשיית הסרט היא מעשה אמיץ מאוד במציאות הישראלית. חיילים ואנשי מודיעין ישראלים מספרים בסרט, במילים שלהם, כיצד התנהלה המערכת שפעלו במסגרתה. הם לא מדברים על פשע או על עבירה של חייל או של כמה חיילים. אלה קולות שספק גדול אם אני, כפלסטינית, הייתי יכולה להגיע אליהם. ספק אם עיתונאים אחרים היו יכולים.

במובן הזה, הסרט חשוב. הוא חושף חלק מהסיפור שהפלסטיני אולי אינו יכול להגיע אליו בעצמו: לא את מה שנעשה לנו – את זה אנחנו יודעים – אלא כיצד קיבלו החיילים הישראלים את ההחלטות ובאילו מילים השתמשו.

זהו סרט ישראלי על ישראלים, שנעשה בידי ישראלים ומופנה קודם כול לחברה הישראלית. לא כדי לתת לפלסטיני קול, אלא כדי שהישראלי יביט במראה. אין בכך שום פסול. להפך, יש הכרח שהחברה הישראלית תביט בפשעים שעשתה ושנעשו בשמה ותשאל את עצמה כיצד כל זה התאפשר ובאיזה אופן נעשו הדברים. אברהם ושור אומרים שבלי לדבר על מה שקרה בחושך, אי אפשר לצאת אל האור. אין לי בעיה עם זה.

הבעיה שלי היא אחרת. הבעיה שלי היא שאני המראה, שמשפחתי היא המראה, שהבתים שלנו, בית הספר שלנו, הילדים שלנו הם המראה. במידה מסוימת, אנחנו התפאורה, או נכון יותר, חומר הגלם שבאמצעותו הישראלי מביט בעצמו. אחרי שלוש שנים של ג'נוסייד מתמשך, עזה הופכת לזירה שדרכה הישראלי שואל מה עשה ואיך עשה זאת, ואולי גם שואל שאלות של מוסר. הרי צריך לגעת במוסר אם רוצים לא להמשיך בחושך. האם הפלסטיני – אני ומשפחתי וכל העזתים – הופך לקורבן שבאמצעותו המקרבן בונה את התיקון שלו ומתבונן בעצמו?

בדיון על הצגת סבלם של עבדים שחורים, שואלת סעידיה הרטמן שאלה שאינה מרפה ממני: "האם הכאב של האחר אינו אלא הזדמנות לספק לנו התבוננות עצמית?"

אחרי שהישראלי ראה את מה שנעשה לנו, אחרי שהוא שואל "מה עשינו?", "מה נהיה מאיתנו?", "איך יכולנו?" – האם בכך מסתיים התהליך? אם כן, חבל מאוד. במקרה זה הפלסטיני, שכבר היה קורבן לאלימות, הופך לחומר שבאמצעותו החברה שפגעה בו מבקשת לבחון את עצמה. פעם אחת אנחנו משלמים את מחיר הפשע, ובפעם השנייה הסבל שלנו הופך לחומר הגלם של ההתפכחות מהפשע.

איני מתנגדת לכך שהישראלי יביט בעצמו דרך מה שעשה לנו; קשה לי לקבל שגם דרכו חזרה אל המוסריות תיסלל באמצעות הסבל שלנו. אני מסתבכת כאן עם עצמי: הרי כמעט בכל תהליך של הכרה בפשע, הפוגע חייב להביט במה שעשה, והנפגע יהיה בהכרח בתוך התמונה. איך אפשר לדבר על מה שנעשה בעזה בלי שהפלסטינים יהיו שם? איך אפשר לדרוש תיקון בלי שהחברה שפגעה בהם תכיר קודם במה שעשתה?

לכן, אולי, השאלה אינה אם הפלסטיני נמצא בתמונה או לא, אלא מה קורה לאחר שהישראלי מביט בה. האם האור והתיקון מסתכמים בהתבוננות עצמית, או שהתיקון כולל גם מחויבות של הישראלי לקבל אחריות ולתקן את העוול שעשה לפלסטיני?

כמעט במקביל לדיון סביב "נז"א" פרסם ליאור שליין סרטון קשה במיוחד של שיחה עם תלמיד תיכון (ובינתיים הסיר אותו לבקשת הוריו של הצעיר). הנער אמר במפורש שאם תינתן לו הזדמנות וייתנו לו רובה או סכין, הוא יהרוג ערבים, לפחות 50, ושאין לו בעיה להקריב את חייו.

הנער הזה תכף מתגייס ויהיה לו רובה. אם הוא אומר עכשיו, לפני שלבש מדים ולפני שניתן בידיו נשק, שאם תהיה לו האפשרות הוא יטבח בערבים, השאלה אינה רק מה נחשוב בעוד כמה שנים אם נראה חייל יושב בחושך מול מצלמה ומפרט לנו מה עשה. השאלה היא מה אנחנו עושים עכשיו כדי למנוע זאת.

וזה, אולי, ההבדל בין התבוננות עצמית ובין תיקון.

אפשר להשאיר את הפלסטיני כאובייקט ולשאול מה נעשה לו ואיך נעשה הדבר. אבל חשוב יותר שהפלסטיני יהיה סובייקט, שהפגיעה בו תחייב את החברה הישראלית לפעול עכשיו: לשנות. לקבל אחריות. מה שחשוב הוא שהפלסטיני יהיה קול שמציג תביעות ודורש דין וחשבון.

הנער בסרטון של שליין נמצא כאן עכשיו. מה עושה בנדון מערכת החינוך, מה עושה בית הספר, מה עושה החברה, מה עושים המוסדות? מה עושים לנוכח אקלים חברתי שמאפשר לנער לחשוב שטבח בבני אדם רק משום שהם ערבים הוא אפשרות לגיטימית? ומה עושים כדי למנוע ממנו ומאחרים להפוך את הרצון הזה למעשה?

שם בעיניי נמצא התיקון: בחינוך, במשפט, במוסדות, במדיניות, במניעת אלימות, בהגבלת כוח, בקבלת אחריות על הנזק שכבר נעשה ובמניעת הנזק הבא. זהו תיקון שצריך לבוא מישראלים ולהתחולל בתוכם.

ואולי כאן נמצאת גם ההבחנה שאני מחפשת בין כוונת יוצרי הסרט ובין הפונקציה שהסרט עשוי למלא בחברה שצופה בו. איני דורשת מיוצריו לפתור את כל זה. הם עשו בדיוק מה שיכלו. הסרט יכול להציב את המראה. הוא יכול להביא עדויות שהפלסטיני עצמו אינו יכול להגיע אליהן. הוא יכול להקשות להתכחש למה שנעשה, כמו שאומר אברהם. אבל המראה אינה התיקון עצמו.

אם הסרט יגרום לאנשים נוספים לראות, להבין, להתנגד, לדרוש קבלת אחריות ולהפעיל לחץ ממשי להפסקת הזוועות – מבחינתי זה מבורך. אבל אם הוא יסתכם בכך שהישראלי יסתכל במראה, יזדעזע מן הדמות הנשקפת וישאל איך עשה את מה שעשה, הפלסטיני יישאר חומר הגלם של סיפור שמרכזו הוא ישראלי.

איאת אבו שמיס היא משוררת יפואית ובלוגרית