מלחמת הנצח שהצילה את נתניהו אחרי הטבח עלולה כעת להפילו

אלמלא האילוצים הקואליציוניים שלו, ייתכן שנתניהו היה מחפש מוצא מהמלחמה בשלב מוקדם בהרבה (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ב-16 בנובמבר 2023 פרסם ערוץ 12 את סקר המנדטים הראשון שערך אחרי טבח 7 באוקטובר. שלא במפתיע, התוצאות היו קטסטרופליות מבחינת נתניהו. הליכוד קיבל באותו סקר 17 מנדטים, קרוב לתוצאה הנמוכה ביותר שלו אי-פעם, והקואליציה צנחה ל-45 מנדטים, כמעט 20 מנדטים פחות ממספר המנדטים שקיבלה בבחירות שנערכו רק שנה קודם לכן. באותו סקר קיבלו העבודה ובל"ד יחד כ-3%, אבל לא עברו את אחוז החסימה, כך שהמפלה של קואליציית הימין על מלא היתה למעשה קשה עוד יותר, והדרך שלה לאובדן השלטון ולאבדון פוליטי נראתה סלולה.

>> "הניצחון המוחלט" מת. תחי מצדה

כעבור כשלוש שנים, לפי כמעט כל הסקרים כיום, הקואליציה של נתניהו עדיין רחוקה מרוב ונעה בין 49 מנדטים ל-54 בסקרים היותר אופטימיים. ובכל זאת, יחסית למצב שבו היתה מיד אחרי 7 באוקטובר, קואליציית הימין עדיין לגמרי במשחק, וניצחון שלה רחוק מלהיות בלתי אפשרי. איש אינו יכול להתחייב שהסקרים של שלמה פילבר וערוץ 14 שוגים לחלוטין. ובכל מקרה, הקואליציה צלחה כמעט את כל האתגרים הפרלמנטריים, העבירה תקציבים ושלל חוקים שהיו חשובים לה, ואפילו צמחה. הודות להצטרפותו של גדעון סער, היא מונה היום 68 מנדטים, לעומת 64 ביום הקמתה.

ליציבותה ולהתאוששותה של הממשלה אחרי מה שללא ספק היה אחד המחדלים הגרועים בתולדות המדינה, אם לא הגרוע שבהם – הפעם הראשונה מאז 1948 שבה כוח צבאי זר, ועוד כוח פלסטיני לא סדיר, כבש שטחים בתוך מדינת ישראל הריבונית – יכולים להיות כמה הסברים. אני מבקש להצביע על מה שנראה בעיניי ההסבר המרכזי: העובדה שהממשלה הפכה את המלחמה למצב מתמיד, בלי אפילו לשאוף לנקודת סיום, מלבד אותו "ניצחון מוחלט" שדמותו לא הוגדרה מעולם.

המלחמה, על מופעיה השונים – השמדה וגירוש בעזה, כיבוש והרס בלבנון, מלחמה מרחוק מול איראן והתנחלות, הפקעה ודחיקת הפלסטינים בגדה – היתה מצד אחד הדבק שהחזיק את הקואליציה הזו יחד חרף כל הסתירות והמתחים בתוכה, ומצד שני הדרך שלה להשיג לגיטימציה ציבורית אפילו בקרב קהלים העוינים אותה, כולל אלה שהפגינו בקפלן מדי שבוע.

גם כאשר התמיכה בנתניהו נשארה נמוכה – ובסקרים שאינם של ערוץ 14 או אצל פילבר, הגוש שבראשותו מעולם לא הגיע ל-60 מנדטים מאז החלה ההפיכה המשטרית בתחילת 2023 – התמיכה במהלכי המלחמה שלו באיראן, בלבנון ובעזה היתה גבוהה. הגדה המערבית היא המקום היחיד שבו אין קונצנזוס סביב פעולות הצבא ותמיכתו בפוגרומים של המתנחלים, אבל גם שם חוסר הקונצנזוס הזה לא הגיע לכדי התנגדות פעילה למדיניות הממשלה והפרוקסיז שלה – המיליציות של המתנחלים.

תמריצי המלחמה המתמשכת

להתמשכות המלחמה עד עצם היום הזה, כשלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, היו סיבות פוליטיות ישירות. השותפות הקואליציוניות של נתניהו, הציונות הדתית ועוצמה יהודית, וגם בכירים בליכוד עצמו, טרפדו מהרגע הראשון כל עסקה להחזרת החטופים בתמורה לעצירת המלחמה ולנסיגה ישראלית, ונתניהו ידע שהמחיר של עסקה יהיה נפילת ממשלתו. כשבצלאל סמוטריץ' אמר לאחרונה כי היתה לו "השפעה מכרעת" על המלחמה וכי אלמלא העמדה שלו, ייתכן שהצבא לא היה נכנס לרפיח, הוא לא דיבר באוויר. לנתניהו יש זכויות יוצרים על הביטוי "ניצחון מוחלט", אבל אלמלא האילוצים הקואליציוניים שלו, ייתכן שהיה מחפש מוצא מהמלחמה בשלב מוקדם בהרבה.

לחישובים הפוליטיים הגדולים אפשר להוסיף חישובים קטנוניים יותר, אבל אולי לא פחות חשובים. מ-8 באוקטובר נאמר כי ועדת חקירה ממלכתית יכולה להתחיל לעבוד רק אחרי שהמלחמה תסתיים. המלחמה לא הסתיימה ו-ועדת חקירה לא קמה, לא ממלכתית ולא אחרת. זה היה אינטרס מובהק של הממשלה, אבל גם של הצבא. ההודעות המלאות בתשבוחות עצמיות שפרסם דובר צה"ל בשלוש השנים האחרונות מעוררות תחושה חזקה שהצבא מנסה למלא את בור הכישלון הנורא של 7 באוקטובר בערמות גופות של פלסטינים, לבנונים ואיראנים, ובחורבן עריהם ומתקני התשתיות שלהם.

המלחמה לא הסתיימה ו-ועדת חקירה לא קמה, לא ממלכתית ולא אחרת. הפגנה מחוץ לכנסת בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לטבח 7 באוקטובר, 11 במאי 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

אבל מה שהתברר כקטלני במיוחד הוא החיבור בין הצורך הפוליטי של הקואליציה לשרוד ובין התפיסה הטרנספריסטית והג'נוסיידית שהתגבשה בציבור היהודי אחרי 7 באוקטובר. מבלי שום ניסיון להצדיק את הטבח המחריד והנפשע של חמאס, אפשר היה להסיק מ-7 באוקטובר שהדוברים הפלסטינים, מהרדיקליים ביותר ועד לאנשי היחידה הממונה על הקשר עם הציבור הישראלי ברשות הפלסטינית, צדקו כשהזהירו שאם ישראל תמשיך לנסות לעקוף את הצורך להעניק זכויות לפלסטינים ואם המצור על עזה לא יוסר, הפיצוץ בוא-יבוא. גם השמאל הרדיקלי בישראל, הפלסטיני והיהודי, אמר את הדברים במפורש.

אבל המסקנה שרוב רובם של היהודים גזרו מ-7 באוקטובר היתה הפוכה. הם ראו בו הוכחה שמה שהפלסטינים רצו מאז ומעולם הוא לרצוח אותם, שהטעות של ישראל היתה שגילתה כלפיהם סלחנות גדולה מדי, ולפיכך התשובה היחידה היא "תוכנית ההכרעה" מבית מדרשו של סמוטריץ', על כל שלביה – גירוש, הרס והשמדה. ברגע המכריע, הימין הציע לחברה היהודית תשובה שהדהדה את הדוגמה ההיסטורית שכל ישראלי מכיר, גם אם אינו חושב עליה כל יום: הנכבה, כלומר מחיקת העם הפלסטיני. הקלות שבה האמירה "אין חפים מפשע" הפכה לקונצנזוס היתה הניצחון הפוליטי הגדול של הימין.

החברה הישראלית קיבלה את המלחמה כאופציה יחידה, נרמלה אותה וארגה אותה לתוך חיי היומיום. כך נראה סביר שאזרחים יעשו מאות ימי מילואים בשנה, או שתקציב הביטחון יגיע לממדים מפלצתיים. היא הפכה את השדים שיצרה במו ידיה למדיניות: גילתה אדישות מוחלטת לחיי הפלסטינים, תמכה ברוב עצום בתוכנית הטרנספר שהציע טראמפ, ובמידה לא מבוטלת אפילו התענגה על היכולת להפעיל כוח בלתי מרוסן בעזה, בלבנון וגם באיראן. הסלבריטאיות של הרב אברהם זרביב, המחריב של עזה, וקמפיין הבום-בום של שר הביטחון ישראל כ"ץ באים על הרקע הזה.

כשנתניהו הציב בנובמבר 2023, 36 ימים אחרי תחילת המלחמה, את השליטה הביטחונית הישראלית המלאה ברצועת עזה ואת אי-חזרתה של הרשות הפלסטינית כיעדי המלחמה, היה ברור שהוא נענה בכך ללחצים מימין. אבל היה ברור באותה מידה, וכך גם כתבתי כאן אז, שהתנאים האלה אינם יכולים להתממש, ולפיכך בעצם הצבתם נתניהו "מכוון למהלך ארוך מאוד, אולי בעצם אינסופי". אותו נתניהו גם כתב באותם ימים באיגרת לחיילים כי במלחמה נגד חמאס צריך "לזכור את אשר עשה לך עמלק". השילוב בין השניים – הצבת מטרות בלתי ניתנות להשגה והצגת הצד השני כ"עמלק", כלומר מי שיש חובה דתית להשמידו – הניח את היסוד למלחמה שאי אפשר למעשה לנצח בה.

הרי עִם עמלק, מעצם היותו עמלק, אי אפשר לעשות פשרות או להגיע להסכמים; אפשר רק להכניעו בכוח, למחוק אותו. ומשום שאותו עמלק מתפרש למעשה על המזרח התיכון כולו – חזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן, וכמובן ראש הנחש (או ראש החתול הארסי) באיראן – המטרה של "הניצחון המוחלט" עליו גדולה לא רק על מידותיה של ישראל, אלא גם על מידותיה של כל מדינה בעולם, כולל המעצמה האמריקאית.

נקודת התורפה של נתניהו

בדיוק כאן, בפער בין ההבטחות הגדולות של נתניהו למזרח תיכון חדש, חובב ישראל ונטול אויבים שמתעקשים על מדינה פלסטינית, ובין חוסר היכולת המהותי לממש אותן, נמצאת גם נקודת התורפה של נתניהו. כלומר אותה מלחמת נצח, שעזרה לנתניהו ולקואליציה שלו לצאת מהבור הפוליטי של אחרי 7 באוקטובר, היא זו שעשויה לחסום את דרכו לניצחון בבחירות ב-27 באוקטובר. זאת משום שרוב הישראלים מבינים, במודע או שלא במודע, שאת ה"ניצחון המוחלט" אי אפשר להשיג, ושעם כל ההרג וההרס שישראל זרעה במזרח התיכון כולו, ועם כל המחיר ששילמו גם הישראלים עצמם – בחיי אדם, בכלכלה, בביטחון חברתי – הם לא מרגישים הרבה יותר בטוחים היום מאשר בבוקר 7 באוקטובר.

הפער הזה ניכר לאורך כל המלחמה והיה הדלק שהניע את מחאת משפחות החטופים, שלא היו מוכנות להקריב את יקיריהן למען מטרות שהיה ברור שאי אפשר להשיגן. אותו פער גם שמר בחיים את הביקורת על נתניהו בתקשורת, שאומנם לא העמידה בספק את ההנחה שאין ברירה אלא להמשיך להילחם, אבל הצביעה על המרחק בין דברי הרהב של נתניהו ובין המציאות. הוא גם החריף את המחלוקת סביב שאלת גיוס החרדים, אולי הסוגיה שהכי מביכה ומפוררת את קואליציית הימין, שכן אם האופק הוא מלחמה ללא קץ בשלל חזיתות, הרי שפשוט אין לצורך כך מספיק חיילים.

הישראלים רואים שאחרי שלוש שנים חמאס עדיין נמצא בעזה והפלסטינים לא עזבו אותה, ושגם חזבאללה עדיין קיים, למרות החורבן בדרום לבנון. אבל נדמה שהרגע שבו הפער הבלתי ניתן לגישור בין השאיפות האימפריאליות של ישראל ובין המציאות נחשף בצורה הכואבת ביותר היה אחרי המלחמה האחרונה עם איראן. לא רק שאף מטרה לא הושגה, אלא שישראל יצאה ממנה חלשה יותר, תלויה כמעט לחלוטין בגחמות של טראמפ ובמידת מה גם בגחמות של איראן.

עקב הכישלון של המלחמה באיראן, הציבור בישראל מתחיל להבין ביתר עוצמה את הבידוד הבינלאומי שישראל קלעה את עצמה לתוכו. גם אם הישראלים מפרשים את הבידוד, את העוינות והשנאה לישראל כביטויים של אנטישמיות, הם רואים מועמדים שקוראים למעשיה בעזה ג'נוסייד ומנצחים בבחירות בארה"ב, שומעים אנשי ימין כמו טאקר קרלסון המציגים את ישראל כאיום לעולם ולארה"ב, אומרים לעצמם שעדיף לא להזדהות בחו"ל כישראלים ושוללים יעדים לתיירות על פי רמת הפרו-פלסטיניות שלהם. הם גם קוראים כי מעצמות אזוריות כמו טורקיה, סעודיה ופקיסטאן כורתות ברית צבאית שמטרתה הכמעט מוצהרת היא להתמודד עם האיום הישראלי.

גם בגדה המערבית אפשר לראות את תוצאות הצלחת היתר של הימין. בעיני אנשים כמו סמוטריץ', לבנון, איראן ואפילו עזה היו תמיד זירות שוליות. הלב הוא הגדה המערבית, ושם הימין אכן השקיע מאמץ אדיר: מאות מאחזים, חוות והתנחלויות חדשות, הריסת מחנות פליטים וגירוש עשרות אלפים מתושביהם, ריסוק הכלכלה הפלסטינית והחלשת הרשות הפלסטינית. הימין רשם "הצלחות" בדמות גירוש עשרות קהילות פלסטיניות, אבל העובדה ש"הפריט" את האלימות ומסר את השימוש בה לידי מיליציות המתנחלים מציגה את הצבא כחלש וחסר אונים, כפי שמתגלה עכשיו בקוסרה, וזה מחזה שחלק ניכר מהישראלים לא אוהבים לראות.

ישראל יצאה חלשה יותר. בנימין נתניהו מבקר בזירת נפילה של טיל איראני במכון ויצמן ברחובות, 20 ביוני 2025 (צילום: איתי רון / פלאש90)

האם מלחמת הנצח שהימין טיפח כדי להיחלץ ממחדל 7 באוקטובר תביא בסופו של דבר להפלתו? עדיין מוקדם לקבוע. למעט קולות מסוימים בקרב הדמוקרטים, אף אחת ממפלגות האופוזיציה היהודית לא ממש מבקרת את הקונספציה של מלחמת נצח, וחלק מהעומדים בראשן – כמו בנט וליברמן – אפילו מבקרים את נתניהו על כך שהיה "רך" מדי, שלא הלך עד הסוף. ובכל זאת, אם תקום ממשלה חדשה, יהיה לה קשה לחמוק מההתמודדות עם הפער הזה בין השאיפה ל"ניצחון מוחלט" לא רק על הפלסטינים אלא גם על המזרח תיכון כולו, ובין ההכרה שניצחון כזה אינו אפשרי.

בהצהרות של איזנקוט, לדוגמה, אין כל סימן להתנתקות מפרדיגמת "המלחמה כאין ברירה". אבל ייתכן שברגע שיתיישב בלשכת ראש הממשלה, הדברים ייראו אחרת. ייתכן שהלחץ המצטבר גם מבפנים – משבר קוסרה הוא איום על עצם היכולת של ממשלה להפעיל את הצבא שלה – וגם מבחוץ, למשל מצד קונגרס חדש וביקורתי כלפי ישראל בארה"ב, עשוי יהיה לדחוף אותו לעבר ויתור על המורשת המרכזית של ממשלת הימין הנוכחית, קרי השימוש בכוח כאופציה היחידה. ואם זה יקרה, ייתכן שייפתחו כאן אופציות חדשות שכרגע נראות רחוקות מאוד.