הסרט "נז"א": בלי לדבר על מה שקרה בחושך, לא נראה את האור

סרט על מערכת, לא פשעי מלחמה נקודתיים. מתוך הסרט "נז"א", בהפקת "הגרדיאן" וג'יימס וילסון, ממפיקי הסרט "אזור העניין" (צילום: "נז"א" / "הגרדיאן")

במשך כמעט שלוש שנים ראיינו על גגות בתל אביב קציני מודיעין וחיילים שישבו מאחורי מסכים והשתתפו מרחוק בהרג של בני אדם בעזה. הם הובילו תקיפות, האזינו לשיחות טלפון, כתבו אלגורתימים, ולפי עדותם לקחו חלק בהרג של עשרות אלפי פלסטינים בעזה, רובם ילדים, נשים וגברים לא חמושים.

החיילים האלו משתייכים, ברובם, למה שנהוג לכנות "האליטה הישראלית", ומגיעים מקהילת המודיעין, אבל לא רק ממנה. עשרים וארבעה ישראלים ששירתו בעזה הסכימו לדבר באנונימיות מול מצלמה, והם מופיעים בסרטנו הדוקומנטרי, בהפקת "הגרדיאן", ששמו "נז"א" – ראשי התיבות של המילים "נזק אגבי". הסרט מוקרן היום (חמישי) בבכורה עולמית בפסטיבל הסרטים של ונציה.

זה סרט על מערכת. הוא אינו עוסק בפשעי מלחמה נקודתיים, אלא בפקודות ובדפוסי הפעולה, במדיניות הצבאית ולא בחריגות ממנה. המסקנה שהסקנו מהעדויות הרבות ברורה: ההרג ההמוני של האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית בעזה היה מעשה מערכתי מכוון, מחושב וידוע מראש. ההרג של לפחות 73 אלף בני אדם לא היה "תוצר לוואי טראגי של מלחמה בחמאס", כפי שנהוג לצייר זאת בישראל, אלא תוצר ישיר של מלחמה נגד תושבי עזה. מלחמת השמדה, שחוקרים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים וארגוני זכויות האדם הגדולים בעולם מחשיבים כג'נוסייד. הבחירה להשמיד את עזה היא בחירה ישראלית, והסרט חושף את המדיניות שעומדת מאחוריה, מפי אנשים שהשתתפו בה באופן אישי.

במערכת ההרג שהחיילים מתארים, "היחידה הבסיסית" לתקיפה בעזה מאז 7 באוקטובר 2023 היתה בית של משפחה; פלסטינים לא חמושים, כולל ילדים, נרצחו באופן שיטתי בשטחי ההשמדה ובמרכזי המזון ברצועה; פלסטינים הורעבו במכוון במטרה לכפות עליהם לעזוב את בתיהם; ערים שלמות נמחקו מעל פני האדמה.

מידע רב שמופיע בסרט פורסם על ידי פלסטינים בעזה. הקולות שלהם ושל רבים אחרים זכו להתעלמות או הושתקו באמצעות תקיפות ישראליות, שהרגו מאות עיתונאים ברצועה. הסיבה העיקרית שעשינו את הסרט הזה, הנשען על קולות חיילים, היא לא משום שזו הדרך היחידה "לדעת את האמת" לגבי מה שהתחולל שם. זו אינה הדרך היחידה. כל אדם שמביט בחורבן בעזה וששוחח ומשוחח עם תושבי עזה עצמם, יכול וצריך היה להתוודע לאמת הזו כבר מזמן.

עשינו את זה מסיבה עיקרית אחת: מתוך הבנה שעדויות של חיילים וקצינים בצבא שהשמיד את עזה יהפכו את הכחשת הפשעים לקשה יותר. ההכחשה הזו מאפשרת לפשעים להימשך, ולכן יש ערך רב בפרסום העדויות האלו.

לא צריך לחכות לנו כדי לשמוע איך משפחות נשלמות נהרגו ושכונות שלמות נעלמו מעל פני האדמה. פלסטינים בעזה סיפרו את הדברים האלה, תיעדו אותם ופרסמו אותם. היה צריך להקשיב קודם כול להם, לקורבנות. ובכל זאת בחרנו להוסיף גם את נקודת המבט של מי שעקבו אחרי הקורבנות, מי שספרו כמה חפים מפשע מותר להרוג בכל בית, ומי שנתנו שוב ושוב את האור הירוק להפציץ משפחות שלמות, בנות שלושה או ארבעה דורות.

זו משימה אנושית וגם עיתונאית: המאבק העיתונאי על האמת חשוב במיוחד מול מאמצי התעמולה הרבים שנועדו להעלים, לטשטש ולעוות אותה. אלה מאמצים שרוב העיתונות הישראלית הובילה מאז מעשי הטבח הנפשעים של חמאס ב-7 באוקטובר, ובכך בגדה בתפקידה.

החיילים והקצינים שהתראיינו בסרט מדברים בעברית. חלקם הסכימו להתראיין לאחר חודשים ארוכים של התלבטות, בתקווה שעדויותיהם ייאלצו את הציבור הישראלי להתעמת עם מה שהם עשו בעזה בשמו ויסדקו את חומות ההכחשה וההצדקה.

ההחלטה להעניק מעטה הגנה של אנונימיות לאנשים שלפי עדותם לקחו חלק בפשעים מזעזעים אינה מובנת מאליה. ואולם הימשכות הפשעים האלו בדרכים שונות גם עכשיו הכריעה לטובת פרסום העדויות, בתקווה שהן יתרמו למאמץ להתנגד אליהם. ההבנה גם כי החיילים האלו מפלילים בעדויותיהם מערכת גדולה יותר, מילאה גם היא תפקיד בהחלטה.

חלק מהעדויות המוצגות בסרט, שהופק על ידי "הגרדיאן" וג'יימס וילסון, ממפיקי הסרט "אזור העניין", התפרסמו ברגע שנחשפנו אליהן במהלך המלחמה ב"שיחה מקומית", במגזין 972+ וב"הגרדיאן".

במהלך השנים שבהן קיימנו את הראיונות תיעדנו לא רק חיילים, אלא גם את העיר תל אביב ואת תושביה בלילות. דרך המבט על העיר הזו, שמליבה מנוהלת המלחמה, ניסינו להתבונן בחברה שלנו ובמנגנוני הקונפורמיזם שלה. מצאנו את עצמנו שואלים שאלות ששאלו לפנינו בני דור הסבים והסבתות שלנו ואנשים ברחבי העולם, לאורך המאה ה-20 ואחריה, לאחר שנודע להם על מעשי זוועה והשמדות עם: איך קבוצה אנושית אחת יכולה להסכים לדה-הומניזציה מוחלטת של קבוצה אנושית אחרת? כיצד נראית מערכת ג'נוסיידלית מבפנים?

שם הסרט הזה, נז"א, הוא ביקורת על האופן שבו הצגת ההרג כ"אגבי" אפשרה לטשטש הן את העובדה שההרג היה ידוע מראש, והן את יסוד הכוונה שמאחוריו: כוונת השמדה שליוותה את המעשה הצבאי לכל אורכו. אחד מהקצינים בסרט תיאר איך היה מודע לחלוטין, בזמן אמת, למאות מקרים שבהם משפחות מנהלות "חיים רגילים" בעזה – גבר מדבר עם אשתו בלילה, צופים בטלוויזיה, מתפללים, תינוק בוכה – ואז אישר להפציץ אותן.

כשנשאל מדוע אישר הפצצה של מאות בתים כאלה, הוא הסביר: "אתה מבין שהמטרה היא להרוס". במבט לאחור, נוכחותו של יעד להתנקשות בבית – אם בכלל היה כזה בתוך הבית, ובמקרים רבים התברר שלא – היה העניין האגבי. העיקר היה ההרג.

בשנים הקרובות, בעידן שאחרי נתניהו, אם אכן יגיע, עשויים חלקים מהמחנה הליברלי בישראל להרחיק את עצמם מהפשעים בעזה, שמלוא חומרתם רק תלך ותתבהר, ולייחס אותם לממשלת הימין הקיצוני. יש בכך אמת מסוימת. ממשלת נתניהו היא האחראית הראשית להרג של יותר מ-73 אלף בני אדם. ואולם המוציאים לפועל של כמה מהמעשים הרצחניים והמכוערים ביותר היו חיילים שהגיעו מלב המחנה הליברלי: קצינים במערך המודיעין ובחיל האוויר, מהיחידות היוקרתיות ביותר בצבא.

טייסים בחיל האוויר יכולים אולי לטעון שהם רק מילאו פקודות; שקיבלו נ"צ, הטילו את הפצצה וחזרו הביתה בלי לדעת היכן פגעה. אנשי החי"ר יתגוננו ויגידו שלא תמיד ידעו במי הם פוגעים, גם בגלל ערפל הקרב. אבל אנשי המודיעין ידעו יותר. הם ידעו הכי הרבה. הם שמעו, קראו וראו שהבתים שהם "מפלילים" מלאים במשפחות. הם ידעו ש"אישורי הנז"א" אינם קשורים למטרה צבאית בעלת ערך. ובכל זאת היו שותפים לכך, כמעט ללא מעשי סירוב או התנגדות.

הסרט מראה כיצד פועלת מערכת של הרג כשהיא מבוססת על התפיסה ש"אין חפים מפשע בעזה", או בלשון המודיעינית: "אין נז"א בעזה". הוא עשוי להקשות על המכחישנים, זורעי הספק ואלו שנוח להם לחיות באזור הדמדומים שבין ידיעה ואי-ידיעה לגבי המתחולל 60 קילומטר דרומה מתל אביב.

הסרט הזה יוקרן בהקרנת בכורה בוונציה ויופץ ברחבי העולם, אבל מכוון גם פנימה, לתוך החברה הישראלית, שחשוב לנו שתתוודע אליו ושנדאג שתוכל לצפות בו. זה לא סרט פשוט לצפייה. הוא צולם כולו בלילה, בחושך, ומשקף את האפלה הגדולה שבה נוצר ושבתוכה אנחנו חיים. אך בלי מבט כן בעבר ובהווה ובלי לדבר על מה שקרה בחושך, לא נראה את האור.