ב-1956 המלחמה הקולוניאלית של ישראל נגמרה רע. מה יהיה הפעם?
ב-1956 ישראל יצאה למלחמה יזומה נגד מצרים לצד שתי מעצמות, למען אינטרסים קולוניאליים מובהקים. 70 שנה מאוחר יותר היא עושה זאת שוב, ועלולה לגלות פעם נוספת כי ניצחון צבאי לא מבטיח את ההישגים המדיניים המבוקשים
אי אפשר להכחיש שגם לארה"ב וגם לישראל יש מטרות בעלות אופי אימפריאלי-קולוניאלי מובהק. ראש הממשלה בנימין נתניהו וסגן נשיא ארה"ב ג'יי.די ואנס, ב-22 באוקטובר 2025 (צילום: מרק ישראל סלם / פלאש90)
ב-30 באוקטובר 1956, שעתיים אחרי שכוח צנחנים ישראלי נחת במעבר המתלה בחצי האי סיני, פרסם דובר צה"ל את ההודעה הבאה: "כוחות צה"ל נכנסו ופגעו ביחידות פדאיון בראס אל-נקב וכונתילה ותפסו עמדות מערבה מצומת הדרכים נח'ל בקרבת תעלת סואץ. פעולה זו באה בעקבות הפגיעות הצבאיות המצריות בתחבורה הישראלית ביבשה ובים אשר מגמתן גרימת הרס ושלילת חיי שלום מאזרחי ישראל".
את ההודעה הזו ניסח הרמטכ"ל דאז, משה דיין, בעצמו. יופייה בכך שהיתה שקרית כמעט מתחילתה ועד סופה. לא רק שהצנחנים שנחתו בסיני לא נלחמו נגד "יחידות פדאיון" במעבר המתלה, אלא נגד כוחות סדירים של הצבא המצרי, לפעולה גם לא היה שום קשר ל"לפגיעות מצריות" בתחבורה הישראלית. היא היתה תחילתה של מלחמה שישראל יצאה אליה יחד עם המעצמות הקולוניאליות הגדולות של אותה תקופה, בריטניה וצרפת, כדי "לארגן מחדש את המזרח התיכון", כפי שהתבטא ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון רגע לפני המבצע (ומצוטט בספרו של מרדכי בר-און על דיין), ולהביא להדחת נשיא מצרים, גמאל עבד א-נאצר, שהיה לא נוח לבריטניה, לצרפת ולישראל, כל אחת מסיבותיה שלה.
>> מות ח'אמנהאי פותח אפשרויות רבות. דמוקרטיה היא הפחות סבירה
באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון כתוב שהמבצע שהחל עם אותה פעולה במעבר המתלה, שזכה מאוחר יותר לשם "מבצע קדש" או "מלחמת סיני", "היה ייחודי במינו בתולדות מדינת ישראל", כי "שתי מעצמות אירופאיות – צרפת ובריטניה – (חברו בו) למהלך צבאי משותף עם ישראל", משום ש"מנהיגי המדינות זיהו אינטרסים משותפים שהובילו אותן לפעול נגד שליט מצרים גמאל עבד א-נאצר במטרה למוטט את מעמדו".
והנה, קצת פחות מ-70 שנה מאוחר יותר, מלחמת סיני כבר לא לבד. בפעם הראשונה מאז 1956, ישראל יצאה למלחמה יחד עם המעצמה המערבית הגדולה בעולם, ששר החוץ שלה, מרקו רוביו, הילל רק לאחרונה בנאומו בוועידת מינכן לביטחון את המורשת הקולוניאלית המערבית והצר על כך שהמערב זנח אותה. דובר צה"ל הגדיר את המתקפה שישראל יצאה אליה יחד עם הצבא האמריקאי כ"מכת מנע", אבל זה שקר הדומה לשקר של דובר צה"ל ב-1956. איש אינו מאמין באמת שהאיראנים עמדו לתקוף. המלחמה הנוכחית היא מלחמה יזומה, ישראלית-אמריקאית, כמו שמלחמת סיני היתה יוזמה שהישראלים, הצרפתים והבריטים החליטו עליה מראש.
ב-1956 היו לישראל מטרות משלה במלחמה: לעצור את מה שכונה אז ה"פדאיון", פעולות צבאיות שהגיעו משטח רצועת עזה שהיתה בשליטה מצרית, ולסכל את ההתעצמות הצבאית המצרית, שבאה לידי ביטוי בעסקת הנשק המצרית עם הגוש הסובייטי ב-1955. אבל במבט לאחור ברור שלמלחמה הזו היו מאפיינים קולוניאליים מובהקים. בריטניה התנגדה למהלך ההלאמה של תעלת סואץ, שנאצר הכריז עליו כמה חודשים קודם לכן, וצרפת היתה מודאגת מהתמיכה שהעניק נאצר למורדים באלג'יריה, שאז היתה עדיין תחת שליטה צרפתית. בן-גוריון ודיין חשבו שיוכלו לנצל את שיקוליהן הקולוניאליים של שתי המעצמות לטובת ישראל, במיוחד סביב הפלת משטרו של נאצר. ההזדהות עם המעצמות הקולוניאליות היתה כזו שדיין אפילו הציע שהחיילים הישראלים ילבשו מדים בריטיים או צרפתיים.
המטרה: "סדר חדש" במזרח התיכון
גם למלחמה הנוכחית מול איראן יש סיבות רבות: חיסול יכולות הגרעין והטילים של איראן והפסקת תמיכתה בפרוקסיז שלה במזרח התיכון, וכמובן "שחרור העם האיראני" ממשטר הדיכוי האסלאמי. אבל בלי קשר לשאלה עד כמה האיומים האלה ממשיים, ובעיקר לשאלה עד כמה איראן אכן התכוונה ברגע הנוכחי להשתמש ביכולות אלה נגד ישראל, אי אפשר להכחיש שגם לארה"ב וגם לישראל יש מטרות נוספות, בעלות אופי אימפריאלי-קולוניאלי מובהק: להפיל את המשטר באיראן ולכונן סדר חדש במזרח התיכון.
נכון ש"הסדר החדש" והמשטר החדש באיראן שנתניהו מדבר עליהם אינם זהים לאלו שטראמפ מדבר עליהם (וגם אצל טראמפ יש הבדל בינו לבין עצמו, שלא לדבר על בינו לבין רוביו ולבין שר ההגנה פיט הגסת'), אך בכל זאת הרצון לשנות את פני המזרח התיכון הוא המכנה המשותף שסביבו התכנסו ישראל וארה"ב. מעין "דוקטרינת מונרו", שטראמפ אימץ לאחרונה לגבי אמריקה הלטינית, רק מיושמת על המזרח התיכון: להפוך את כל האזור למרחב השפעה ישראלי-אמריקאי.
המטרה:"שחרור העם האיראני" ממשטר הדיכוי האסלאמי. מפגינות במחאת "אישה, חיים, חירות" בטהראן
"הערכים המשותפים" בין ישראל לארה"ב רחבים מעניינם בסדר חדש במזרח התיכון. ישראל, התפייט הגסת' אתמול (יום שני), היא "בת ברית בעלת יכולת", שבניגוד לבעלות הברית המסורתיות של ארה"ב אינה "מייבבת", אלא נלחמת. המלחמה באיראן, הוסיף הגסת', מתנהלת "בלי כללי לחימה מטומטמים, בלי מדמנה של בניית אומה, בלי תרגיל לבניית דמוקרטיה, בלי מלחמות פוליטקלי קורקט. אנחנו נלחמים כדי לנצח". עמיתו, ישראל כ"ץ, לא יכול היה לנסח טוב יותר את מוסר המלחמה הישראלי היום.
הדבר המעניין הוא שב-70 השנים שחלפו מאז מלחמת סיני, ישראל נמנעה מלהצטרף בגלוי למלחמה אמריקאית, והציגה בעקביות את מלחמותיה ככאלה שהיא נלחמת בשם עצמה, בשם האינטרסים שלה ולא בשם אינטרסים של כוח זר. ישראל ממש נעלבה כשהציגו אותה כקולוניה, כמי שפועלת כשלוחה של ארה"ב. היה בכך משום אחיזת עיניים, שכן ישראל לא היתה יכולה לנהל את מלחמותיה ולתחזק את הכיבוש שלה ללא כסף אמריקאי, נשק אמריקאי, תיאום עם האמריקאים ותמיכה מדינית אמריקאית במוסדות הבינלאומיים. אבל ישראל דאגה לשמור על מראית עין שגם האמריקאים היו שותפים לה. במלחמות המפרץ הראשונה והשנייה, למשל, הם ממש יצאו מגדרם כדי להרחיק את ישראל מהן. אפילו מלחמת איראן הראשונה ביוני 2025 היתה לכאורה מלחמה "ישראלית", שטראמפ הצטרף אליה רק במכת הסיום.
לא עוד. אם ב-1956 ישראל היתה מסוגלת לכבוש את חצי האי סיני לבדה, הרי שגם עכשיו היא לא היתה באמת זקוקה למעצמה מערבית כדי להכות באיראן ולפגוע קשה בתוכנית הגרעין ובמערך הטילים שלה. היא הוכיחה זאת ביוני בשנה שעברה. לכן נראה שההחלטה ללכת למהלך משותף קשורה בדיוק למטרות ה"גדולות" יותר – הפלת המשטר וכינון סדר אזורי חדש. לא בטוח שאת המטרות האלה אפשר להשיג, או לכל הפחות שאפשר להשיג אותן באמצעים שישראל וארה"ב בחרו בהן – כלומר הפצצות מהאוויר – אבל ברור שישראל יודעת היטב שאין לה סיכוי להשיג אותן לבדה. אין לה את העוצמה הצבאית הנחוצה, ובוודאי שאין לה את העוצמה המדינית, כדי לממש אותן. את זה אפשר לעשות רק שכם אל שכם עם מעצמה עולמית כמו ארה"ב. רק באמצעות מלחמה קולוניאלית באופייה.
ניצחון צבאי, הפסד פוליטי
ב-1956 ישראל ניצחה צבאית וכבשה את חצי האי סיני תוך חמישה ימים עם מספר אבדות לא גדול, אבל היא ובעלות בריתה הקולוניאליות הפסידו פוליטית. קואליציה אמריקאית-סובייטית יוצאת דופן אילצה אותן לסגת ללא תנאי, בריטניה וצרפת הושפלו, ישראל נאלצה לאפסן את חזון "מלכות ישראל השלישית" שבן-גוריון הכריז עליו בפאתוס האופייני לו עם סיום המלחמה, ובעיקר נאצר יצא מנצח. במשך העשור שעד מלחמת 1967 הוא הפך למנהיג הבלתי מעורער של העולם הערבי כולו ולאחד המנהיגים הבולטים של מה שנקרא אז "העולם השלישי".
ימים ספורים אחרי תחילת המלחמה, בוודאי קשה לחזות מה יהיו תוצאותיה. איראן ספגה מכות קשות מאוד, בראש ובראשונה הריגתו של המנהיג העליון שלה, עלי ח'אמנהאי. עליונותן הצבאית של ישראל וארה"ב היא מוחלטת, מובהקת הרבה יותר ממה שהיתה ב-1956 ומזכירה במידת מה מלחמות מהמאה ה-19, שבהן מעצמות קולוניאליות כמו בריטניה, חמושות בתותחים, מקלעים ורובים, נלחמו מול שבטים מקומיים חמושים בקשתות ובחיצים. אם מסתכלים על מאזן הכוחות, לא רק איראן, אלא אפילו מדינות גדולות וחזקות ממנה בהרבה אינן יכולות לקוות לנצח צבאית את כוחם המשולב של הצבא החזק ביותר בעולם והצבא החזק ביותר במזרח התיכון.
לכן השאלה איננה צבאית, או איננה רק צבאית. היא במידה רבה מאוד פוליטית. וכאן המצב הרבה יותר מסובך. אם המשטר האיראני אכן ייפול, או לכל הפחות יעבור "וֶנֶצוּאָליזציה", כלומר יישאר כמו שהוא אבל יציית לתכתיבים האמריקאיים, לישראל אכן יהיה מקום נכבד ליד שולחן הסדר החדש במזרח התיכון; סדר שמבוסס על כוח צבאי ועל היכולת להפעיל אותו ללא מגבלות חוקיות, פוליטיות או מוסריות, כפי שניסח זאת הגסת'. בסדר הזה, ישראל תוכל לא רק "לרסן" את איראן, אלא אף לקבל היתר להמשיך בסיפוח הגדה המערבית ובריסוק רצועת עזה. למעשה, ייתכן מאוד שעצם ההחלטה של נתניהו לצאת למלחמה ברגע הזה קשורה לרצונו למנוע את המעבר לשלב השני בעזה. קשה לראות איך טראמפ יוכל ללחוץ עליו לסגת ממחצית מהרצועה בלי פירוק מוחלט של חמאס מנשקו, אחרי שהוא, נתניהו, התגלה כשותף כה אינטימי במלחמה באיראן.
לעומת זאת, אם המטרה הגדולה לא תושג והמשטר האיראני ישרוד, ההחלטה הישראלית לצאת למלחמה משותפת עם ארה"ב עשויה להתגלות כהימור בעייתי. זה תקף קודם כול לגבי הזירה האמריקאית. המלחמה הזו זוכה לשיעורי תמיכה נמוכים מאוד בארה"ב, וכבר עכשיו יש מי שמגדיר אותה כ"מלחמה ישראלית". "המלחמה הזו פרצה כי ישראל רצתה שתפרוץ… היא לא פרצה בשם אינטרסים אמריקאיים של ביטחון לאומי", אמר איש הימין טאקר קרלסון, ואילו הסנטור הדמוקרטי כריס מרפי אמר ש"הרעיון שנתניהו יכול להחליט היכן ארה"ב תפתח במלחמה שתסכן את חייהם של מאות ואולי אלפי חיילים אמריקאים הוא מצמרר". אפילו שר החוץ רוביו תפס מרחק מישראל וטען שארה"ב הצטרפה למלחמה רק משום שישראל יצאה אליה ראשונה. גם אם המלחמה תסתיים "רק" בעשרות הרוגים אמריקאים ולא תשיג את מטרתה, ישראל עשויה בהחלט להפוך בארה"ב לשעיר לעזאזל על הכישלון הזה.
אם ב-1956 ישראל היתה מסוגלת לכבוש את חצי האי סיני לבדה, הרי שגם עכשיו היא לא היתה באמת זקוקה למעצמה מערבית כדי להכות באיראן. תרגיל צבאי ישראלי-אמריקאי, ב-2 במרץ 2023 (צילום: דו"צ)
בישראל מתענגים עכשיו על ההצהרות הלוחמניות נגד איראן שיוצאות ממדינות המפרץ שהותקפו, כמו סעודיה, קטר, איחוד האמירויות, כווית ובחריין, ומקווים שהן יקרבו עוד יותר את המדינות האלה לישראל מכוח האויבת המשותפת – איראן. אבל לא בטוח שזו קריאה נכונה של המציאות. פרשן סעודי שהתראיין בימים האחרונים לערוץ אל-ערבי התלונן שאיראן מתקיפה מטרות במדינות שכנות במפרץ, במקום להכות חזק יותר בישראל, ונתן את הפגיעה בבית שמש כדוגמה להתקפה איראנית מוצלחת. כלומר "השותף" הסעודי שישראל מייחלת לו רוצה יותר הרוגים בישראל. פרשן סעודי אחר אמר לאל-ג'זירה שלמרות הכעס על איראן, הסיכוי שארצו תצטרף להתקפה עליה נמוך, כי "אנחנו לא יכולים להצטרף למתקפה ישראלית".
כרגע נראה שאיראן מהמרת על כך שלמרות יחסי הציבור הרעים שפעולות אלה עושות לה במדינות המפרץ ובעולם הערבי בכלל, מתקפותיה על מדינות אלה, יחד עם סגירת מצרי הורמוז, יאלצו אותן ללחוץ על טראמפ להפסיק את המלחמה. יש בכך היגיון מסוים. מדינה כמו איחוד האמירויות, לדוגמה, בנויה כמעט כולה על כך שהיא מציעה לעשירי העולם ולמהגרי עבודה ותיירים מקלט בטוח בחסות אמריקאית. המתקפות האיראניות מאיימות לנפץ את הבועה הזו. שלא במקרה דווח ב"בלומברג" כי קטר ואיחוד האמירויות לוחצות על טראמפ לסיים את המלחמה כמה שיותר מהר. מדינות המפרץ כועסות על איראן, אבל ייתכן שהן כועסות לא פחות על ישראל שהתחילה את המלחמה הזו.
אם המלחמה אכן תסתיים בגלל לחץ כזה, איראן בוודאי לא תוכל להכריז על ניצחון, אחרי שספגה מכות כה קשות, אבל גם הדימוי של ישראל כמדינה הכול-יכולה במזרח התיכון עשוי להיפגע במקום להתחזק. אחרי הכול, ייווצר הרושם שאף על פי שהפעילה את כל כוחה, ואף גייסה גם הידידה הגדולה מאמריקה, היא כשלה בהגשמת מטרותיה הפוליטיות. גם העובדה שהחליטה לוותר על המרחק בינה ובין ארה"ב, שרבים במזרח התיכון מזהים אותה עם כל מה שרע באזור ("השטן הגדול", כדברי ח'מנהאי), ולפעול עימה ככוח אחד עשוי בסופו של דבר לפעול נגדה.
כאמור, אחרי פחות משבוע של מלחמה, בלתי אפשרי לדבר על "היום שאחרי". בינתיים מה שאפשר לומר הוא שישראל חרגה ממנהג של 70 שנה והחליטה לנהל מלחמה עם כוח שנתפס באזור כסמל הקולוניאליזם והאימפריאליזם. היא יכולה להרוויח, אבל היא יכולה גם להפסיד.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
