מכירות הנשק לישראל בירידה, אבל זה לא כל הסיפור
החרמות על סחר בנשק עם ישראל בכל פעם שהאלימות מגיעה לרמה קיצונית אינם מספיקים. ממשלות זרות צריכות להבין שהמשך שיתופי הפעולה בזמני רגיעה יחסית משמרים את התשתיות, המומחיות והמימון שמאפשרים את המלחמות הבאות
התעשייה הביטחונית הפכה למקור חיוני של הכנסות. תערוכת הנשק דיפנס טק אקספו בתל אביב, ב-17 בפברואר 2026 (צילום: אורן זיו)
בשנים האחרונות, יותר ויותר ממשלות התחילו להבין שלא די בהצהרות כדי לחייב את ישראל לתת דין וחשבון על הפשעים שביצעה נגד הפלסטינים. אחת התגובות הבולטות ביותר לתובנה הזאת היתה הדחיפה הגוברת להגבלת הסחר הביטחוני-צבאי עם ישראל – דרישה שהופיעה גם כסיסמה מרכזית בהפגנות פרו-פלסטיניות ברחבי העולם.
תמונות של פצצות הנושאות מספרים סידוריים אמריקאיים, מנועי טנקים מתוצרת גרמניה ורכיבים שיוצרו באירופה, שנמצאו בזירות שבהן נטבחו גברים, נשים וילדים פלסטינים, הניעו אנשים לדרוש מממשלותיהם לשים קץ לשותפותן במבצעים הצבאיים של ישראל. והמאמצים האלה החלו להניב פרי.
מאז תחילת הג'נוסייד של ישראל בעזה באוקטובר 2023, כעשרים מדינות הכריזו על תוכניות להפסיק או להגביל העברות נשק לכוח הכובש. רק בשנה האחרונה, אפילו בזמן "הפסקת האש" לכאורה בין ישראל לחמאס, שנכנסה לתוקף באוקטובר 2025, ספרד, בריטניה והפיליפינים ביטלו עסקאות עם חברות נשק ישראליות.
בזמן שתשומת הלב הבינלאומית התמקדה בעיקר בחברות ובממשלות הזרות שמספקות נשק לישראל, הרבה פחות תשומת לב הופנתה לזרימת הנשק בכיוון השני: היצוא הביטחוני של ישראל. באותה תקופה, תעשיית הנשק הישראלית הרחיבה מאוד את מכירותיה בחו"ל, והניבה הכנסות בגובה מיליארדי דולרים לחברות ישראליות – ולמדינת ישראל עצמה.
העיסוק בהיבטים הכספיים של המלחמה, לנוכח עשרות אלפי הפלסטינים שנהרגו במהלכה ומניין ההרוגים שמוסיף לעלות, עשוי להיראות חסר רגישות. אבל יכולתה של מדינה להמשיך במלחמה ממושכת תלויה במידה לא מעטה ביכולתה לממן אותה. אם המאבק באספקת נשק לישראל נועד להגביל את יכולתה להמשיך במלחמה, הרי שגם הכסף שזורם למדינה דרך יצוא הנשק מחייב התייחסות דומה.
מערכות צבאיות הן יקרות מאוד. מבצעים צבאיים שנמשכים שנים, כמו המתקפה הג'נוסיידלית של ישראל על עזה, יקרים אף יותר. לפי הערכות, בשנתיים וחצי האחרונות הגיעה העלות הישירה של המלחמה לישראל ליותר מ-100 מיליארד דולר. הסכום הזה כולל רכש של נשק ותחמושת, עלויות של כוח אדם צבאי, פיצויים על נזק לרכוש והוצאות נוספות הקשורות ללחימה.
תעשיית הנשק הישראלית סייעה לממן את זה. כמה מהחברות הביטחוניות הגדולות במדינה הן ממשלתיות, כלומר חלק מרווחיהן זורם ישירות לקופת האוצר. ב-2025 שילמה התעשייה האווירית למדינה כמעט 700 מיליון דולר בדיווידנדים, כולל תשלומים דחויים משנים קודמות. חברת רפאל העבירה למדינה דיווידנדים בהיקף של 121 מיליון דולר ב-2025, וכמעט 100 מיליון דולר ב-2024. תומר, החברה הממשלתית הקטנה יותר, שילמה למדינה כחמישה וחצי מיליון דולר בשנה שעברה.
דיווידנדים הם רק ערוץ אחד שדרכו התעשייה מניבה הכנסות למדינה. גם חברות ממשלתיות וגם חברות פרטיות משלמות מס חברות, והחברות הביטחוניות הגדולות ביותר שילמו מס בהיקף של כמיליארד שקל ב-2024. כיוון שחלק ניכר מהכנסות המדינה ממיסים מגיע ממיסוי על הכנסות מעבודה, תרומתן של החברות האלה גדולה אף יותר. לפי הדיווחים הציבוריים של החברות, המס על הכנסות העובדים ועל שכר העבודה ששילמו אלביט, תע"א ורפאל הסתכם ב-2024 ב-8.6 מיליארד שקל נוספים, ובסך הכול הן הניבו למדינה הכנסות של כמעט עשרה מיליארד שקל.
חשיבותו ההולכת וגדלה של היצוא הביטחוני מתבהרת עוד יותר כשמשווים אותו לסך היצוא הישראלי. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בין 2022 ל-2024 נרשמה ירידה של כ-13.4 מיליארד שקל בסך יצוא הסחורות מישראל, המשקפת האטה כללית, ובפרט במגזר החקלאי, וכן את הלחצים הבינלאומיים המתגברים. באותה תקופה גדל היצוא הביטחוני בכשבעה מיליארד שקל, לפי נתוני סיב"ט (האגף ליצוא ביטחוני במשרד הביטחון). במילים אחרות, הגידול ביצוא הנשק קיזז כ-52% מהירידה בשאר ענפי יצוא הסחורות בשנתיים האלה.
בתקופה שבה הג'נוסייד בעזה גובה מחיר כבד מהכלכלה הישראלית, התעשייה הביטחונית הפכה למקור חיוני של הכנסות – ממכירות, ממיסים ומתשלומים ישירים למדינה.
כמה ימים אחרי 7 באוקטובר 2023, חברי כיתות כוננות בגליל העליון קיבלו ארגזים שחורים שהכילו רובים חדשים ונוצצים, שהגיעו ישירות מיצרנית הנשק אמתן כרמיאל. לפי תחקיר של "שומרים", "הם הופתעו למצוא על הרובים סמל מוטבע של משטרה במדינה אסיאתית".
לפי התחקיר, האירוע הזה היה תוצאה של עסקה שנחתמה בזמן הכאוס ששרר בעקבות מתקפת חמאס. יום לאחר 7 באוקטובר, חברות הנשק הישראליות השיגו לקוח מקומי חדש: המשרד לביטחון לאומי, בראשות השר איתמר בן גביר. כדי לענות על הביקוש חסר התקדים לנשק קל בתוך ישראל, החברות הסיטו משלוחי נשק שנועדו במקור ללקוחות זרים לידי השר מהימין הקיצוני.
אבל התפיסה שבבסיס המדיניות הזאת קדמה ל-7 באוקטובר. אחד הלקחים המרכזיים שישראל הפיקה ממלחמת יום כיפור ב-1973 היה שהמדינה זקוקה לתעשיית נשק מקומית גדולה יותר, שתוכל לעמוד בדרישות הצבא בזמן מלחמה גדולה ובלתי צפויה. אלא שלא התאפשר להצדיק את קיומה של יכולת ייצור בהיקף כזה על סמך הצרכים השוטפים של הצבא – גם אם מביאים בחשבון את הנשק הדרוש לתחזוקת הכיבוש הישראלי המתמשך בגדה המערבית ובעזה.
הפתרון הגיע בדמות יצוא לחו"ל. הדבר אפשר ליצרנים הישראליים להמשיך לייצר גם בין מתקפות צבאיות רחבות היקף, ובו בזמן לשמור על היכולת להסיט במהירות את האספקה במקרה של זינוק פתאומי בביקוש.
קיבולת הייצור הנוספת הגדילה גם את יכולתה של ישראל למלא מחדש את המאגרים שלה. יירוט מעל מרכז הארץ, ב-9 במרץ 2026 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)
ההיגיון הזה מוסיף לעמוד גם כיום בבסיס התעשייה הביטחונית הישראלית. כפי שהסביר מבקר המדינה ב-2012, היצוא הביטחוני "מאפשר לשמור את התשתית התעשייתית, את הידע ואת ההון האנושי של התעשייה הביטחונית", הנחוצים כדי להקנות לצבא הישראלי "יתרון איכותי ייחודי". נוסף על כך, כתב המבקר, היצוא הביטחוני "מסייע בקידום אינטרסים מדיניים, אסטרטגיים וכלכליים של מדינת ישראל".
אותו עיקרון תקף לא רק ליצרניות נשק קטנות, אלא גם למערכות ההגנה והתקיפה המתקדמות יותר. ייצור המיירטים, למשל, הורחב עם השקתו ב-2024 של קו ייצור חדש לטילי חץ, שהוקם כדי לעמוד בעסקה גדולה עם גרמניה. אף שהעסקה נחתמה לפני אוקטובר 2023, קיבולת הייצור הנוספת הגדילה גם את יכולתה של ישראל למלא מחדש את המאגרים שלה, שהתרוקנו בזמן המלחמה עם איראן.
בינואר 2024 דווח ב"כלכליסט" שיצרני הנשק הישראליים דחו משלוחי נשק ללקוחות זרים בהיקף של כמיליארד וחצי דולר. המשלוחים המעוכבים כללו, לפי הדיווח, פגזים, תחמושת וחלקי חילוף לטנקים, מערכות הגנה אווירית, נשק קל וציוד נוסף – ציוד שאפשר היה להסיט לטובת הצרכים הצבאיים בישראל.
זהו, אם כן, תפקיד נוסף ומרכזי שממלא יצוא הנשק הישראלי. באמצעות רכישת כלי נשק ורכיבים מישראל, לקוחות זרים לא רק מעשירים את יצרני הנשק ואת בעלי המניות שלהם. ההזמנות מחו"ל מסייעות לשמור על פעילות רציפה של קווי הייצור, על הידע הטכני, על כוח האדם המיומן ועל הקיבולת התעשייתית שאפשר להסיט לטובת צורכי הצבא וצרכים מקומיים אחרים בזמן מלחמה. בכך, הלקוחות הזרים מסייעים לשמר את התשתית הצבאית-תעשייתית שמאפשרת את המתקפה הג'נוסיידית של ישראל בעזה, את הפלישה ללבנון ואת היכולת לנהל מבצעים צבאיים כאלה גם בעתיד.
נשק ללא גבולות
אם יצוא הנשק חיוני ליכולתה של ישראל לנהל מלחמות ממש כמו יבוא הנשק, הרי שמדינות המבקשות להתנתק ממעורבות בפשעי המלחמה של ישראל אינן יכולות להסתפק בהפסקת מכירת הנשק לישראל – עליהן גם להפסיק לקנות ממנה נשק. אלא שבפועל, קל יותר לומר זאת מאשר לנהוג כך.
תעשיית הנשק הגלובלית בנויה סביב שרשראות אספקה השלובות זו בזו. מערכת נשק אחת – למשל מטוס קרב, טנק או מערכת הגנה אווירית – עשויה להכיל רכיבים וטכנולוגיות שמיוצרים על ידי כמה חברות בכמה מדינות. בשל כך, ממשלות יכולות להפסיק לקנות נשק ישירות מחברות ישראליות, אך עדיין לרכוש מערכות נשק שמכילות טכנולוגיה ישראלית ובכך לספק הכנסות לתעשייה הביטחונית הישראלית.
המימון שמספקת אירופה לתעשייה הביטחונית הישראלית חורג מרכישת נשק בלבד. טיל ספייק ER שמייצרת חברת רפאל בתצוגה ביריד נשק בפיליפינים, ב-26 בספטמבר 2018 (צילום: Rhk111 / ויקימדיה)
נורבגיה נתקלה במציאות הזאת לאחר שהחליטה להפסיק הן למכור נשק לישראל והן לקנות נשק מתוצרת ישראלית. "אנחנו לא מוכרים נשק לישראל, ואנחנו לא קונים מערכות נשק ישראליות עצמאיות", הכריז שר ההגנה הנורבגי, תור או. סנדוויק, באפריל. אבל הוא הוסיף מיד שהחרמת רכיבים מתוצרת ישראל שמוטמעים במערכות נשק גדולות מתוצרת זרה "לגמרי לא באה בחשבון". לדבריו, צעד כזה "יהפוך את חיזוק כוחות ההגנה לבלתי אפשרי לגמרי", ויקשה מאוד על השתלבותה של המדינה בנאט"ו.
יוזמות משותפות – חברות או פרויקטים שנמצאים בבעלות משותפת או מופעלים במשותף על ידי חברות ממדינות שונות – מטשטשות עוד יותר את הגבולות האלה. ספרד, קרואטיה וסלובניה הכריזו כולן שהן תומכות בחרם נשק על ישראל, הכולל הגבלות גם על היצוא וגם על היבוא. אך שלוש המדינות רכשו טילי יורוספייק – הגרסה האירופית של טילי הספייק של רפאל, המיוצרת במיזם משותף של החברה הממשלתית הישראלית והחברות הגרמניות ריינמטאל ודיהל. הטילים אומנם מיוצרים באירופה, אבל מכירתם עדיין מניבה הכנסות לאחת מיצרניות הנשק הממשלתיות הגדולות בישראל.
המימון שמספקת אירופה לתעשייה הביטחונית הישראלית חורג מרכישת נשק בלבד. ישראל חברה בתוכנית המחקר והפיתוח "הורייזון אירופה" של האיחוד האירופי, שמעניקה לאוניברסיטאות, למכוני מחקר ולחברות טכנולוגיה ישראליות גישה לתקציב המחקר של האיחוד, שהיקפו 95.5 מיליארד יורו. מאז 2021, לפחות עשר חברות ביטחוניות ישראליות – ובהן אלביט, תע"א, רפאל ואירונאוטיקס – קיבלו יחד מהאיחוד האירופי לפחות 34.95 מיליון יורו במענקי מחקר לפרויקטים של פיתוח נשק.
הבעיה, אם כך, מורכבת הרבה יותר, ולא ניתן לפתור אותה רק באמצעות עצירת משלוחי הנשק לישראל בזמן מלחמה זו או אחרת. במשך עשורים, החברות הביטחוניות הישראליות התבססו עמוקות בתוך שרשראות האספקה הבינלאומיות, במיזמים משותפים וברשתות מחקר במימון ציבורי. הקשרים האלה ממשיכים להניב כסף, מומחיות וקיבולת ייצור, גם כאשר משלוחי הנשק הישירים נפסקים.
לשבור את מעגל הקסמים
במהלך המלחמה של ישראל בעזה ב-2008–2009 (עופרת יצוקה), בריטניה, בלגיה ונורבגיה השעו או שללו רישיונות יצוא מסוימים לישראל. נורבגיה היתה היחידה מבין השלוש שלא חזרה לאחר מכן למדיניות הקודמת שלה. במתקפה על עזה ב-2014 (צוק איתן), ממשלת בריטניה בחנה שוב את רישיונות יצוא הנשק שהיא מנפיקה ואיימה להשעות חלק מהם. וב-2024, בזמן הג'נוסייד המתמשך בעזה, בריטניה ובלגיה הטילו שוב מגבלות על יצוא נשק.
הדפוס ברור: סנקציות מוטלות על ישראל רק כאשר האלימות מצידה מחריפה עד שהמשך שיתוף הפעולה הצבאי הופך לבעייתי מבחינה פוליטית, ונזנחות ברגע שהתוקפנות המיידית שוככת מעט. צעדים כאלה לא הועילו להפסקת המבצעים הצבאיים בזמן אמת, ועוד פחות מכך לפירוק היחסים והתשתיות שמאפשרים מתקפות עתידיות.
כל זה לא אומר שחרמות נשק או קמפיינים למען הפסקת השקעות הם חסרי תועלת, אלא רק שאי אפשר להתייחס לשיתוף הפעולה הצבאי כאל מתג שאפשר לכבות עם פרוץ המלחמה ולהדליק מחדש עם ההכרזה על הפסקת אש. ממשלות לא יכולות להתנתק משיתוף הפעולה כשהפצצות נופלות ולשוב לשגרה כשתשומת הלב הבינלאומית עוברת למקום אחר.
אין "תקופת שלום" של ממש תחת כיבוש צבאי מתמשך. מפגינים נגד הסחר בנשק בין צרפת לישראל בפריז, ב-30 במאי 2024 (צילום: אן פק / אקטיבסטילס)
מיזם משותף, מענק מחקר או חוזה רכש שנוצרו או נחתמו שנים לפני פרוץ המלחמה יכולים להותיר ממשלה זרה מעורבת בפשעי מלחמה שמבוצעים עשורים לאחר מכן, ובכלל זה באמצעות תמיכה חומרית בתשתית שמאפשרת אותם. ההבחנה שממשלות עושות בין מלחמת ההשמדה של ישראל בעזה ובין האלימות ה"שגרתית" יותר של הכיבוש, האפרטהייד והמצור מטשטשת את ההמשכיות הזאת. המחקר הצבאי, המימון ושיתופי הפעולה התעשייתיים שמתקיימים בשנים השקטות לכאורה הם בדיוק מה שמאפשר לישראל להסלים את האלימות לרמות ג'נוסיידיות – ולהתמודד טוב יותר עם הסנקציות שמוטלות עליה כשהאלימות מגיעה לשיאה.
אין "תקופת שלום" של ממש תחת כיבוש צבאי מתמשך. חשוב במיוחד שתנועת השחרור הפלסטינית תדגיש את העניין הזה עכשיו. כשתשומת הלב הבינלאומית כבר אינה ממוקדת בעזה, ולנוכח האפשרות שלאחר הבחירות הקרובות באוקטובר תקום בישראל ממשלה שתיראה מתונה יותר כלפי חוץ, ממשלות זרות עשויות לנצל את ההזדמנות כדי להסיר את המגבלות הקיימות, לגנוז הצעות חוק בעניין ולחדש את הקשרים הצבאיים עם ישראל שהושעו או הוגבלו בזמן הג'נוסייד.
הדרישה שלא לעשות זאת צריכה להתבסס על טיעון פשוט: סחר ביטחוני עם ישראל לא רק תורם למכונת המלחמה הנוכחית שלה. הוא גם משמר את התשתיות התעשייתיות, הטכנולוגיות והפיננסיות שמאפשרות את הג'נוסייד הבא – וכשזה יתרחש, כבר יהיה מאוחר מדי לפרקן.
סהר ורדי היא פעילה אנטי-מיליטריסטית ישראלית וממייסדות מאגר היצוא הצבאי והביטחוני הישראלי (DIMSE). הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
