ייתכן שהיום, השופט שטיין היה אוסר על יונתן רטוש להיכנס לארץ
השופט אלכס שטיין רואה בכינוי "אפרטהייד" מתקפה על הלגיטימיות של ישראל. אך ראשית השימוש במונח "אפרטהייד" בתוך ישראל נעשה דווקא לא בקרב חוגי שמאל אלא בקרב ראשי התנועה הכנענית, מהצד הימני של המפה הפוליטית
האם היה קובע שקריאתו של אמיר לכינונה של מדינה אחת היא מחוץ לתחום השיח הלגיטימי? שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
דבריו של שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין ("מי שקורא למדינת ישראל מדינת אפרטהייד, אין לו מקום לדרוך במדינת ישראל") במהלך דיון בעתירות שהגישו ארגונים הומניטריים בינלאומיים בתביעה לאפשר להם לפעול ברצועת עזה ובגדה המערבית, מעלים שאלות לא רק בנוגע לגבולות חופש הביטוי בישראל, אלא גם בנוגע להיסטוריה של השימוש במונח "אפרטהייד" ולמסר הפוליטי המובלע בו.
לפי שטיין, ארגוני זכויות אדם בינלאומיים המגדירים את ישראל כמדינת אפרטהייד מנסים לערער על הלגיטימיות של המדינה, ולכן אין להם מקום בה. יוצא מכך שלשיטתו, לשמאל הבינלאומי – ואולי בהמשך גם לשמאל הישראלי או לכל ישראלי – אין זכות להשתמש במונח הבלתי לגיטימי הזה, לכאורה, ואם יתעקש, מקומו מחוץ למדינה. אך בחינה היסטורית מראה שראשית השימוש במונח "אפרטהייד" – בתוך ישראל – לא היתה בקרב חוגי שמאל, אלא דווקא בקרב ראשי התנועה הכנענית, מהצד הימני של המפה הפוליטית הישראלית.
>> אפרטהייד הוא ההגדרה המדויקת למצב בגדה, עוד לפני הסיפוח
ביוני 1967, דובריה הבולטים של התנועה הכנענית, יונתן רטוש ואהרון אמיר, בירכו על כיבוש הגדה המערבית, רצועת עזה, רמת הגולן וסיני, קראו לספח מיידית את כל השטחים, להחיל עליהם את החוק הישראלי ולהעניק אזרחות מלאה לתושביהם. שישה ימים לאחר סיום המלחמה קרא אמיר במאמרו "הכל!" לספח באופן מיידי את כל השטחים הכבושים, להעניק אזרחות לתושביהם ולהחיל על כל תושבי הארץ המורחבת שוויון מלא בזכויות ובחובות. במאמר הוא גם מתח ביקורת על מי שהביעו חשש מ"אובדן זהותה היהודית של מדינת ישראל", וטען שחששות דומים היו קיימים בזמן ההצבעה באו"ם על חלוקת הארץ ב-29 בנובמבר 1947, והנה מדינת ישראל קמה, עומדת וחזקה מתמיד. לכן, טען, יש לספח ולאזרח "הכול".
רטוש ואמיר ראו בתוצאות המלחמה הזדמנות חד-פעמית לקידום הרעיון הכנעני בשטחים הכבושים וקרש קפיצה להתרחבות נוספת של הלאומיות העברית מעבר לשטחי ישראל. תפיסתם של הכנענים היתה אזרחית-שוויונית במהותה ביחס לישראל ולשטחים שכבשה. עמדתם היתה שהמדינה אינה יכולה להיות מוגדרת על פי הזהות הדתית של תושביה, אלא על פי ישיבתם בארץ והקשר הטבעי והאורגני שלהם לאדמתה; על בסיס זה, יש להעניק אזרחות מלאה לתושבי השטחים הכבושים ולשלבם באופן שוויוני במדינת ישראל.
אמיר היה בין מקימי "מטה הפעולה להחזקת השטחים" ואסף סביבו קבוצה שכללה בין היתר את חנן פורת, הרב משה לווינגר ואליקים העצני, שקראו לסיפוח מיידי. אולם גישתו של אמיר, שדגלה בסיפוח ובאזרוח מלא ובאה לידי ביטוי בפעילותו ב"מטה", התחלפה במהרה בשיח יהודי-ציוני שהובילו פעילים אחרים בהתארגנות. הללו הקימו בנפרד את "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", שהתנגדה לשיח האזרחי של אמיר והכנענים, והציבה במקומו את הלאומיות היהודית כבסיס וכצידוק להמשך השליטה בשטחים. כעבור שנים כתב אמיר בביקורתיות על המעבר המצער מהגישה האקומנית-אזרחית של ה"מטה" אל הגישה הציונית-יהודית של ה"תנועה".
בשנים הראשונות שלאחר המלחמה התקיים ויכוח ציבורי ופוליטי ער בנוגע לעתיד השטחים הכבושים. הדיון נע סביב השאלה אם להחזיר, לשלב או לספח את השטחים ואת תושביהם, הערבים הפלסטינים, ואם וכיצד לשמר את זהותה היהודית של ישראל אל מול האוכלוסייה הערבית הגדולה שבעקבות המלחמה נמצאה תחת שליטה ישראלית.
אחת ההתארגנויות הציבוריות הראשונות שקמו לאחר מלחמת 1967 היתה "התנועה למען פדרציה ישראל-פלסטין", שדובריה הבולטים היו אורי אבנרי, נתן ילין-מור, עמוס קינן ואחרים. הללו החלו את דרכם הפוליטית בימי המנדט הבריטי בתנועה הרוויזיוניסטית, פנו לכנעניות, וב-1956 הקימו את תנועת "הפעולה השמית". חברי הקבוצה הציגו מודל אזרחי-עברי של מדינת ישראל, קראו להשתלבותה במרחב השמי ולהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל ופדרציה בין ישראל, פלסטין וירדן. מיד עם סיום המלחמה ביוני 1967, הם החלו לפעול בזירה הציבורית והפוליטית לקידום הקמתה של מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, מתוך כיבוד השאיפות הלאומיות של הפלסטינים והאמונה שזו הדרך היחידה להגיע לשלום ישראלי-פלסטיני.
השווה ישירות בין שלטון האפרטהייד הגזעני והדכאני בדרום אפריקה לשלטון הישראלי בשטחים הכבושים. יונתן רטוש (צילום: אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
במאמר ב"הארץ" מ-11 בנובמבר 1968, שכותרתו "שילוב הוא לא פתרון", שטח ילין-מור את עמדותיו, ששיקפו את עמדת התנועה למען פדרציה ישראל-פלסטין. הוא מתח ביקורת על תוכניות לשילוב או לסיפוח מלא או חלקי של תושבי השטחים, ובעיקר על הצעותיהם של משה דיין ויגאל אלון. הוא טען ששילוב כלכלי או מנהלי של הערבים במדינת ישראל אינו פתרון אמיתי, כיוון שהוא מתעלם לחלוטין מן הרגשות והשאיפות הלאומיים של העם הפלסטיני.
ילין-מור גם הזהיר מפני הסכנה הדמוגרפית והלאומית. לטענתו, הכללת מאות אלפי ערבים במדינה תשנה את מאזן הכוחות הדמוגרפי, והדבר יעמיק את הניכור ואת השנאה ויותיר את מדינת ישראל בחשש מתמיד מפני תסיסה פנימית ומאבק לאומי. גם אזרוח מלא אינו פתרון בעיניו, לנוכח הניסיון של 19 השנים שחלפו, שבהן ערביי ישראל – למרות אזרחותם – נתפסו כנתינים וסבלו מאפליה מובנית. הפתרון הראוי, לדעת ילין-מור, חייב להתבסס על הכרה בשאיפות הלאומיות של שני העמים ועל היפרדות לאומית.
בתגובה למאמרו של ילין-מור פרסם יונתן רטוש מאמר בעלון הכנענים "אלף", שכותרתו "שלום של אפרטהייד", ובו השווה ישירות בין שלטון האפרטהייד הגזעני והדכאני בדרום אפריקה לשלטון הישראלי בשטחים הכבושים. המאמר נכתב בסגנון סרקסטי במכוון, במטרה להראות כי המשטר המתהווה בשטחים הכבושים זהה למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, וכי הצעתו של ילין-מור רק תחזק את שלטון ההפרדה בין הים לירדן.
תוך רמיזה ליונים הפוליטיות בישראל, כתב רטוש כי "הגזענים בדרום אפריקה הם אנשים בדרך כלל נאורים למדי", שכן הם "אינם קוראים להשמדת הגזע השחור" אלא רק להפרדה בין הגזעים, להיבדלות הגזעים, להתבדלות – "אפרטהייד" בלשונם: "למען יוכל כל אחד מן השניים להתפתח לפי דרכו. העיקר – לחוד. רק לא 'שילוב'", שכן שילוב יביא, לדעתם, רק להחרפת היחסים בין שחורים ללבנים ובסופו של דבר למהומות דמים שיעמיקו את השנאה.
באותו טון סרקסטי כותב רטוש שכדי לממש את ההתבדלות הקימו הלבנים את הבנטוסטנים והזולוסטנים, חבלי ארץ שחורים שבהם הם יכולים לפתח את לאומיותם, תרבותם וכלכלתם. הרעיון מאחורי הישויות הללו הוא שהשחורים לא יתערבו בענייני הלבנים והלבנים לא יתערבו בענייני השחורים, וכך ישרור שוויון בין הגזעים.
אולם בפועל, הוא כותב, זולוסטן תישאר נחותה ביחס לדרום אפריקה הלבנה ותלויה בה כלכלית ופוליטית. היא תהיה חייבת להיות מפורזת מנשק כבד, כדי שלעולם לא תוכל לאיים על הבסיס הלבן בדרום אפריקה מול הרוב השחור. להפך – היא תהיה חגורת הביטחון של דרום אפריקה הלבנה בפני אפריקה השחורה. "בשעת חירום יוכל הצבא הלבן לשטוף אותה בן יום". בראש זולוסטן יעמדו משתפי פעולה שחורים – קוויזלינגים – המבינים את צורכיה של המעצמה הלבנה הנאורה.
לאחר תיאור משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, קובע רטוש כי "היונים החסודות" בישראל שואפים להקים משטר דומה בשטחים: מעין "פלסטאן" "דלה, קטועה, פרוזה: תחסה (חידוש לשוני של רטוש למילה פרוטקטורט; א"ק) ישראלית נוסח דרום אפריקה". רטוש קובע נחרצות "כי ההפך משילוב הוא בפשטות: אפרטהייד – לפי קו עדתי, דתי, גזעני, אתני, או במיזוג של כל אלה בבליל אחד, אין זה מעלה או מוריד".
רטוש אף פונה ישירות אל ילין-מור: "הגזענים הלבנים בדרום אפריקה נאמנים להפליא לטיעון ולסיסמות שפרסם אצלנו זה לא מכבר מר נתן ילין-מור, מפקד לח"י בשעתו". רטוש מצטט בהרחבה את טיעוניו של מי שצמח בערוגות התנועה הרוויזיוניסטית והתנועה הכנענית, וייתכן כי כעסו אינו רק אידיאולוגי אלא גם אישי. כדי להימנע משילוב מלא על בסיס אזרחי-שוויוני, מוצא ילין-מור (או ראשי המדינה כולם) תירוצים שתוצאתם אחת – אפרטהייד, קובע רטוש.
אהרן אמיר (צילום: ויקיפדיה CC BY 4.0)
גם אהרון אמיר הביע דעות דומות, אף שלא השתמש ישירות באנלוגיה למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה. כשמירון בנבנישתי תיאר ב-1984 את התרחבות ההתנחלויות בגדה המערבית כבלתי הפיכה וטען כי כתוצאה מכך יש להעניק אזרחות מלאה לתושביה הערבים, כתב לו אמיר מכתב ובו הזכיר שהוא דוגל בכך כבר מ-1967, וגם נזף בו על שלא ציין שהוא, כלומר אמיר, מקדם את הגישה הזאת מאז.
במכתב מוסיף אמיר כי הוא שלם "עם הגישה המעדיפה חיים משותפים במסגרת אזרחות אחת, שוות זכויות וחובות, על קיומן של שתי אוכלוסיות מנוכרות, בלתי-שוות, שאחת מהן רודה ומתעמרת בחברתה ושוקדת תמיד לרדת לחייה, ברוב או במעט". הדברים הללו נכתבו יותר משלוש שנים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, כשבישראל עדיין שגו בחלום "הכיבוש הנאור". מאז, כמובן, ההתעמרות, הדיכוי והנישול רק התעצמו, ובארבע השנים האחרונות הגיעו לשיאים חדשים שייתכן שאמיר לא היה יכול לדמיין ב-1984.
כמה חודשים לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה פרסם אמיר את מאמרו "אל אחי הערבי, יושב הארץ", ובו הוא כותב בהבנה מסוימת על הסיבות לפרוץ ההתקוממות, אך גם קובע שתקוותו היחידה של הערבי יושב הארץ היא הישראלים עצמם, וכי לא בהפרדה טמון הפתרון אלא בחיים משותפים במסגרת ישות פוליטית אחת. אמיר מסיים את המאמר בפסקה הבאה, המתמצתת את גישת הכנענים – מרטוש עד אמיר – כלפי הערבים "יושבי הארץ":
וידעת כי באחדותה תקוות ארצנו, ובאחוות בניה תאוּשר; וידעת כי מנוס אין לך ממני, ולא לי ממך; וידעת כי אחת הארץ ואין בלתה, גם לי גם לך, וכי גם אם רבות לנו הדרכים לרדת מטה-מטה רק אחת לנו הדרך העולה; גם אם יִרבו מעקשיה וחתחתיה, גם אם יִרבו בה אורבים מפיחי-מדון מבקשי-רעתנו, גם אם חללים ירפדוה – אחת דתנו לעלות בה יחדיו ולהניף במרומיה את דגלנו האחד! על כן אל תיוואש, אסיר-תקוה, כי עוד שמשנו יעל: שמש אחד גם לי גם לך!"
האם השופט שטיין היה קובע כי אין מקום לרטוש לדרוך במדינת ישראל? האם היה קובע שקריאותיו של אמיר ב-1984 וב-1988 לכינונה של מדינה אחת, שבה לכל תושביה זכויות וחובות שוות – כי החלופה היא דיכוי ועריצות של קבוצה אחת כלפי האחרת – הן מחוץ לתחום השיח הלגיטימי? לנוכח המציאות האלימה שאנו חיים בה היום, תובנותיו של רטוש ב-1968 בנוגע לאופי השליטה הישראלית בשטחים הגשימו את עצמן אפילו מעבר לדמיונו, ולדמיוננו, הפרוע ביותר. על פי השופט שטיין, נראה שהשיח על כך אינו לגיטימי.
אשר קאופמן הוא ראש המכון ללימודי שלום בינלאומי ע"ש ג'ואן ב. קרוק באוניברסיטת נוטרדאם, ארה"ב
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
