מבעד לגבולות הייצוג הגאה מסתתרים גבולות העליונות היהודית

עשה מעט מדי עבור הקהילה הגאה במסגרת תפקידו. אמיר אוחנה (צילום: שרון לייבל / פלאש90)

בשבוע האחרון התחוללה ברשת סערה סביב פוסט שפרסמה האגודה למען הלהט"ב, שבו בירכה על הישגיו של אמיר אוחנה בפריימריז בליכוד. טענו נגדה שהיא מתקרנפת, מתחנפת לשלטון ואף לוקה בהומופוביה, משום שהיא מצמצמת את הפוליטיקה הגאה כולה לסוגיית הייצוג. הטענה היא שאוחנה עשה מעט מדי עבור הקהילה הגאה במסגרת תפקידו כיו"ר הכנסת, ואף ישב בממשלה לצד הגורמים העוינים ביותר ללהט"ב בתולדות הכנסת.

מנגד, להט"ב ימנים מפנים טענה דומה כלפי המתרעמים: מדוע אתם מצמצמים את המאבק הגאה לגבולות הייצוג הנוחים לכם? ובמובן הזה – הם צודקים. הפוליטיקה הגאה היא רק חלק מפרויקט פוליטי רחב יותר; ייצוג גרידא אינו מספיק. אנחנו נמצאות בנקודה שבה הקהילה הגאה הישראלית נדרשת לשאול את עצמה לאיזה פרויקט פוליטי היא משתייכת – והקונצנזוס שמהדהד מתחת לפני השטח של הסערה הנוכחית ברור: המאבק הגאה הישראלי כפוף לפרויקט הציוני.

טרוניה ימנית נושנה ומניפולטיבית

אני מודה שיש משהו מספק בלראות עד כמה נעשה אוחנה משוקץ בקרב חוגים רבים כל כך בקהילה. אכן, הפוסט שפרסמה האגודה מביך להחריד. מעבר לעצם התמיכה באוחנה, חבר בקואליציה שאינה רק הומופובית אלא גם רצחנית יותר לאין שיעור מאלו שקדמו לה, גם ניסוח הפוסט מעורר תהיות: לא ברור כמה זמן הוקדש לכך או אם עברו עליו יותר משני זוגות עיניים לפני שפורסם. עיניי שלי צרבו לנוכח המילים "הומו מוצהר", מונח מכובס עם מטען מביך של בושה עבשה. לא פלא שהועלתה השערה שלפיה חשבון הפייסבוק של האגודה פשוט נפרץ.

בתגובה לסערה יוצאת הדופן, יו"ר האגודה נמרוד גורנשטיין כתב כי "לאגודה אין מנדט לקבוע ללהט"בים מי הוא מודל לחיקוי ראוי עבורם", בעודו מתעקש כי האגודה תמשיך להשמיע קול נגד הממשלה הנוכחית. במקביל, להט"ב ימנים הלינו על ההשתקה שהם חווים בתוך חוגי הקהילה הגאה. הטרוניה הזו, כמו גם ההשוואה בין ביטוי עמדות ימין בתוך הקהילה ובין יציאה מהארון, אינן חדשות. טענות אלה מגוחכות במיוחד כשהן נשמעות מפי חברי הנהלה בולטים, בעבר ובהווה, בשלל ארגוני הקהילה – לרבות באגודה עצמה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

השיח על מקומם של להט"ב ימנים בארגוני הקהילה הוא בעיקר כלי מניפולטיבי, שנועד לפרוט על מיתריה של אותה פוליטיקת ייצוג, אשר הפכה את המסגרת לתוכן ושממנה מסתייגים להט"ב ימנים המצדדים באוחנה. במקום לדון בהישגים ובנסיגות במונחים של שינויי מדיניות וחלוקת משאבים, או בתפקידם הפוליטי של ארגונים כמו האגודה, אנחנו גולשות לדיון שמשווה בין רגשותיהם של המשתייכים להגמוניה הפוליטית הישראלית בתוך קבוצת מיעוט ובין יחסי כוחות בלתי שוויוניים בתוך הקהילה.

כך, מעמדו הפנים-קהילתי של הומו סיסג'נדר יהודי אשכנזי ועשיר משול לזה של קבוצות מוחלשות בקהילה – בעיקר טרנס ובי, ולמעשה כל מי שאינה גבר הומו סיסג'נדר יהודי אשכנזי ועשיר. כך נשכח שסוגיית העומק היא היעדרן של קבוצות אלה משולחן קבלת ההחלטות, וסדר העדיפויות הקהילתי שנגזר מכך: סדר שמתעדף פונדקאות ונישואין, למשל, על פני זכויות בסיסיות בהרבה כמו בריאות, תעסוקה, דיור ומעמד אזרחי.

תלונות אלה, על כן, בזויות לא רק בשל ההצגה המניפולטיבית של השתייכות להגמוניה הפוליטית כזהות מדוכאת או כפעולה חתרנית, אלא גם משום שמאחוריהן מסתתרת העליונות היהודית, המובנת מאליה בקרב המיינסטרים הקהילתי. ישנן קבוצות, ובראשן להט"ב פלסטיניםות, שממשיכות להירמס בשם המאבק הגאה הישראלי, אבל על כך אף סערה לא התחוללה.

פוליטיקת הייצוג הגאה גוועת. מה עכשיו?

כפי שכבר צוין, הקולות שהתרעמו על פוסט הפרגון של האגודה לאוחנה היו רבים בעשרות מונים מהקולות העיקשים אך המעטים בשמאל, שהתרעמו על פוסט שפרסמה האגודה בגנות סגירת התא הגאה בשב"כ. במילים אחרות, הסערה הנוכחית מייצגת פוליטיקה הומו-לאומית, גם אם מהוגנת יותר מזו של אוחנה.

הסערה הנוכחית מציבה מראה בפני הקהילה הגאה הישראלית. הפוסט פורסם זמן לא רב לאחר שיעל סיני ביבלש, מנכ"לית האגודה היוצאת, טענה כי המאבק הגאה אינו עניין של ימין ושמאל ודיברה בנוסטלגיה על הימים שבהם מירי רגב הצטלמה עם זהבה גלאון במצעד הגאווה. אך מרגע שהגענו לרף מסוים, נדמה שאפשר לשוב ולדרוש מחויבות פוליטית קונקרטית. ההתנגדות לאוחנה מבטאת מיאוס מייצוג גרידא, שהפך לכלי להכשרת שרצים שהציבור של האגודה כבר אינו מסוגל לקבל כחלק מפוליטיקת הייצוג הגאה. אלא שמתחת לוויכוח הזה עדיין רוחשת ההתכחשות לכך שפוליטיקת הייצוג הגאה בישראל אינה, ומעולם לא היתה, נפרדת מסוגיות של הומו-לאומיות ופינקוושינג.

התכחשות לכך שפוליטיקת הייצוג הגאה לא נפרדת מסוגיות של הומו-לאומיות. מיצג של "הגוש נגד הכיבוס" במצעד הגאווה בתל אביב, 8 ביוני 2023 (צילום: אורן זיו)

נדמה שהמחלוקת האמיתית בין הגישות היא בשאלת המחיר שמוכנים לשלם, בעוד עצם המסגרת ההומו-לאומית והליברלית מתקבלת בברכה. "חוקי שגיא" שהאגודה קידמה לאחרונה הם דוגמה ברורה לכך. גם אם האגודה סטתה מהקו של המחאה נגד ההפיכה המשטרית, זהו קו ששורטט באופן שרירותי למדי, על פי קווי המתאר של הבורגנות הישראלית. עם זאת, הפרויקט הפוליטי שהיא לא סטתה ממנו לרגע הוא פרויקט כינון העליונות היהודית. הוא שמגדיר את כללי המשחק בקרב כמעט כל ארגוני הקהילה הגאה בישראל, מלבד פרויקט גילה להעצמה טרנסית (גילוי נאות: הכותבת היא חברת ועד בעמותה, אך מבטאת כאן את עמדותיה האישיות בלבד). במילים אחרות, מאחורי גבולות הייצוג הגאה הישראלי שמתערערים כעת, מסתתרים גבולותיה הזקורים של העליונות היהודית.

כפי שהציעה לאחרונה עו"ד ספיר סלוצקר עמראן בפודקאסט "שיחה מקומית", ייתכן שלטווח הרחוק מדובר בהזדמנות להרחיב את גבולות הפוליטיקה הגאה וליצור שותפויות רוחב עם אוכלוסיות שוליים אחרות. בינתיים, ברור שהמיינסטרים הקהילתי מבקש לאחוז בחבל בשני קצותיו ולהתכחש לכך שהמדינה והחברה שהוא כה נואש להשתלב בהן חצו את הקו אל עבר רצחנות חסרת עכבות, ממאירה ומתפשטת.

נכון, המצב באופוזיציה המפלגתית היחידה, קרי הרשימה המשותפת, כלל אינו מזהיר. עבור מי שמבינות את המאבק הגאה כחלק מפרויקט פוליטי רחב יותר של צדק ושוויון לכל תושבות ותושבי פלסטין-ישראל והמרחב, ההכרח לתמוך במשותפת אינו מפחית מהמועקה הכרוכה בתמיכה זו. במגבלות הזירה הזו, אני מוצאת נקודת אור קטנה אך חשובה בקרב פעילות פלסטיניות שמתעקשות לערער על גבולותיה של פוליטיקת ייצוג אחרת, גברית להחריד, שמגדירה את הנהגת האופוזיציה הפלסטינית הנוכחית.