newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מאז אוקטובר 2000 אני שותק את מותך, אסיל

תמונתך בחולצה הירוקה של מחנה זרעים של שלום עוד עומדת על שולחני, אותה חולצה שבה נורית למוות. אני זוכר את הלילה שבו ישנו כף רגל לראש, אבל עדיין לא מוצא את המילים לדבר עליך עם יהודים בישראל. הם עדיין שואלים את השאלות הלא נכונות, אסיל  

מאת:

נפגשנו בפעם הראשונה כשלימדו אותנו איך לדבר מול פלסטינים בסמינר של משרד החינוך באזור השרון. ס' ור', שהיו במשלחת הישראלית למחנה הקיץ "זרעים של שלום" שנה לפני כן, הסבירו לנו שזאת הולכת להיות החוויה הכי מרגשת שתהיה לנו בחיים. אני לא בטוח אם ב-1997 השתמשו במילה "מרגש" ככה. אולי הן אמרו, "וואיי אתם לא יודעים אפילו, אין לכם מושג." המילים של הניינטיז היו מילים אחרות.

עלינו לכיתה ט' ועמדו להטיס אותנו לארצות הברית לשלושה שבועות. היו חששות, אבל לא מאלימות. היה נער כבד משקל שהחליט לא להשתתף כי הבין שיש במחנה אגם ושרוב הבנים מורידים חולצה כשהם שוחים בו. לבטים מהסוג שהיו שולחים אז למדור של איטו אבירם ב"מעריב לנוער". חוץ ממנו, לא זוכר בנים מהסמינר יותר מדי, גם לא אותך. בגיל ההוא היה לי קל יותר לתקשר עם בנות.

במחנה, לעומת זאת. במחנה השארת רושם שאי אפשר היה לשכוח.

אסיל עאסלה, משלחת של אחד. (צילום: Bobbie Gottschalk)

אסיל עאסלה, משלחת של אחד. (צילום: Bobbie Gottschalk)

מחנה הקיץ זרעים של שלום הוא מחנה קיץ מיוער, שבו גרים בני הנוער והצוות בבקתות עץ על שפת אגם במדינת מיין שבצפון מזרח ארצות הברית. הוא הוקם על ידי זוג חולמים שפגשו זה את זו והביאו לעולם ארגון שישנה את חיי וחייך, עד סופם.

כך היה: בסוף שנות ה-80, עיתונאי יהודי אמריקאי בשם ג'ון וולאק התגלגל להיות הביוגרף של יאסר ערפאת. לאחר שהביוגרפיה יצא לאור, ג'ון הגיע למועדון קריאה בוושינגטון די סי. בסוף המפגש, הכריז שהוא רוצה להקים מחנה קיץ עבור בני נוער מהמזרח התיכון.

אחת מהנוכחות, יהודייה אמריקאית בשם בובי גוטשאלק, נזכרה במחנה דומה שהיתה בו בזמן המלחמה הקרה, לנערות אמריקאיות וסובייטיות. גוטשאלק, אחת ממגייסות הכספים המובילות לקהילת החירשים בזמנו, התגייסה לעזור.

בחודש מרץ 1993 הוכרז שהסכמי אוסלו ייחתמו בקמפ דיוויד בקיץ. העיתונאי והמגייסת השיגו כתרומה מחנה קיץ נטוש במיין, וסידרו את הטסתם של חמישים בני נוער מצרים, פלסטינים וישראלים, שהיו למחזור הראשון של מחנה זרעים של שלום.

כשהגענו לשם ב-1997, היינו הרחק מהבית, במקום שבו כולם התחרו להיות שגרירים של סובלנות ותקווה. המחנה תבע מאיתנו להציג גרסה מאוד יפה של עצמנו. ובמקרה שלך, אוהו.

אסיל עאסלה, משלחת של איש אחד

הדוקטורט שכתב נד לזרוס על ארגונים כמו זרעים של שלום מציין אותך כדמות מפתח: לא יישרת קו עם ההוראות שהעבירו בסמינר בשרון לגבי איך לדבר עם המשלחת הפלסטינית על 48'. היו לך רעיונות משלך. גרמו לך – יליד עראבה – להרגיש זר בארץ הזאת, ולא היססת למחות על כך ולדבר על בעיות של פלסטינים אזרחי ישראל, כמוך.

לבסוף, ראשת המשלחת הודיעה להנהלת הארגון שיותר לא תגיע למחנה עם המשלחת הישראלית. משרד החינוך לא ירשה זאת. כתגובה, מייסדי הארגון הזמינו אותך להשתתף כנציג מטעם עצמך. אסיל עאסלה, משלחת של אחד.

כמובן שהיו ישראלים שאמרו שאתה כפוי טובה כלפי המדינה שהביאה אותך לשם. בטח הרגשת בודד מאוד, אבל באותה תקופה אני קינאתי והתגאיתי באומץ שלך. לא כישראלי, לא כיהודי ממשפחה ערבית שמחפש את הזהות שלו בישראל – כבן אדם.

אסיל, שני מדריכים ובני נוער מזרעים של שלום שוכבים על הדשא במחנה הקיץ (צילום: בובי גוטשאלק)

אסיל, שני מדריכים ובני נוער בסמינר של זרעים של שלום בקיבוץ יהל שוכבים על הדשא (צילום: בובי גוטשאלק)

כשחזרנו מארצות הברית, העלית על הכתב את כל האנרגיה של זרעים של שלום. בסוף המחנה חילקו לנו חוברת עם שמות ואימיילים ומספרי טלפון של המשתתפים: ירדנים, מצרים, ישראלים, פלסטינים, מרוקאים, תוניסאים, קטארים, אמריקאים, ואתה העתקת את כתובות האימיילים והתחלת לכתוב לכולם.

רק בובי ונד עשו את זה לפניך, וזאת היתה העבודה שלהם. אצלך זאת לא היתה עבודה, אלא תוצר של מפגש: האינטלקט העצום שלך פגש בעורק המידע הגדול בהיסטוריה, האינטרנט. כתבת לתפוצות רחבות, שנים לפני פייסבוק וטוויטר.

היו לך מסות, כמו המסה שכתבת על יום האדמה, והיו לך סטטוסים של שתיים-שלוש שורות על איך היום הולך ולמי אתה מתגעגע. הכל במיילים למאות אנשים. תמללת את האופטימיות, הציפייה, התחושה שאנחנו נשנה את העולם. יצרת את המילים ואת המדיום בשביל קבוצה של מאות אנשים. אחריך, נהיה ניוזלטר של זרעים של שלום. פרצת דרך.

בחולצתך הירוקה

יש לי תמונה שלך על השולחן עומד בחולצה ירוקה במחנה, כשברקע נערים ונערות וכן עצי צוגה וברוש, חלקם ירוקי עד, חלקם נשירים. פניך מסתכלות מעל לעדשה, האור גם מאיר את הפנים היפות וגם מבליט את העצים ברקע מאחור. אתה יציב בפרונט.

זאת לא אותה התמונה שהשתמשו בה בלווייה שלך, שבה לא נכחתי, גם לא התמונה שהניפו בהפגנות מול ועדת אור, בהן לא השתתפתי. דווקא התמונה הזו כי אתה מזכיר לי בה את עצמי בגיל 16, עם הגב קצת כפוף והשיער קצוץ והידיים הארוכות מאחורי הגב כי לא בטוח איפה לשים אותן במרחב.

את אותה החולצה לבשת כשיצאת לצומת לוטם ב-2 באוקטובר 2000, יום לאחר שארבעה גברים פלסטינים נורו למוות על ידי שוטרים. זמן קצר לאחר שהגעת למטע הזיתים בלוטם, הופיע ג'יפ ובו ארבעה שוטרים שהוזעקו מתחנת כרמיאל. מטרתם היתה לפזר את המפגינים במהירות האפשרית.

עמדת לבדך, והשוטרים שרדפו אחריך קיוו שההפגנה תתפזר כפי שהיה יום קודם לכן בטורעאן. הנוהל: עשה דוגמה מגורלו של אחד וכך תפחיד את היתר. הם ראו אותך מסתתר במטע, בחולצתך הירוקה שלבשת למחנה הקיץ שלנוּ, ורצו לעברך. היכו אותך. ירו בך. מחסומים בגליל עיכבו את האמבולנס שלך, וגססת בדרך. לא פתחו אותם בזמן כדי להציל את חייך.

שלושה עשר פלסטינים נורו למוות בידי כוחות הביטחון בשטח ישראל וגבר יהודי נהרג מסלע שנזרק עליו מגשר על ידי פלסטינים: "אירועי אוקטובר 2000".

נתנו להם את חדרי השינה וחלקנו את הספה הלבנה של אמא שלי. ספה ארוכה ועמוקה, נכנסנו בה שנינו, כף רגל לראש. נרדמנו מול הטלוויזיה. התעוררתי בלילה מהריח של כפות הרגליים שלך. התעצבנתי, אמרתי לעצמי שבבוקר כבר נדבר. ואז בבוקר אמרת לי בחיוך שהתעוררת מהריח של כפות הרגליים שלי.

שנתיים לפני כן, חברים שלנו מירדן באו לביקור. הצטרפת אליהם ובאתם אלי לאשדוד. הם היו האורחים ואנחנו המארחים במדינה הזו, אז נתנו להם את חדרי השינה וחלקנו את הספה הלבנה של אמא שלי. ספה ארוכה ועמוקה, נכנסנו בה שנינו, כף רגל לראש. נרדמנו מול הטלוויזיה.

התעוררתי בלילה מהריח של כפות הרגליים שלך. התעצבנתי, אמרתי לעצמי שבבוקר כבר נדבר. ואז בבוקר אמרת לי בחיוך שהתעוררת מהריח של כפות הרגליים שלי. זה אומר משהו מאד יפה על שנינו, שהנחנו אחד לשני לישון בנסיבות האלה. את הלילה הזה, ראש לצד כף רגל על ספת לבד לבנה, ראיתי לנגד עיניי כשניסו לקחת ממני את הזיכרון שלך.

הייתי על יד אותה הספה כשנד התקשר להגיד לי שירו בך והרגו אותך. אהה, מה? לא. אתה טועה. שמעתי הדים עמומים, ואז הדים של הדים. ההלם המחריש שלאחר המכה. גלי הדף של שתיקה. היית קול ברור, וּמרוב שהיית, היה לי ברור שתמשיך להיות. כשהפסקת, השתתקו גם המילים שהתעתדת לומר.

אתה מתת בגיל 17. אני בן 37. יכול להיות שלא היינו מדברים יותר, מאבדים את החברות לשנים ולמה שקורה כאן. חלק מבני המשפחה שלך חושבים שאילו היית שורד, היית מתבייש בזרעים של שלום ויחס הארגון לכיבוש, לשאלות של צדק ואלימות ממסדית. אבל מתת צעיר, ומאז – כל יום נשמעת השתיקה של קולך.

משפחות חללי אוקטובר 2000 מפגינות מחוץ לישיבת ועדת אור, 11 ביוני 2001 (פלאש 90)

משפחות חללי אוקטובר 2000 מפגינות מחוץ לישיבת ועדת אור, 11 ביוני 2001 (פלאש 90)

גם אני השתתקתי. למדתי בתיכון באשדוד בזמן האינתיפאדה השנייה ואיבדתי חבר פלסטיני שנורה למוות על ידי שוטר. אף אחד לא רצה לשמוע על האובדן הזה. פעם אחת ניסיתי לפתוח את הנושא אז לקחתי עיתון עם התמונה שלך לפאב (באשדוד מכניסים בני 16 לפאבים) וחיכיתי שישאלו אותי למה הבאתי את העיתון. חבר אחד שאל, וניהלנו שיחה קצרה עליך. אבל אי אפשר היה לדבר, אסיל, אי אפשר היה לפתוח את זה, או שלא ידעתי איך.

חשבתי שכדי לדבר עליך אני צריך לענות על מה עשית שם מלכתחילה והאם זרקת אבנים כמו שנציגת משרד החינוך אמרה – היא אמרה שיש לה סרטון שלך מיידה אבנים שהיא השיגה מהשב"כ – ובגלל שלא חשבתי שיש לי את היכולת לנהל את השיחות האלה, לא פתחתי את זה. דיברתי עם מי שהכיר אותך.

קולן של המשפחות

מי שכן השמיעו את קולן היו המשפחות. משפחתך ומשפחות קורבנות אחרים באוקטובר 2000 התארגנו, ובתמיכת עורכי דין ואנשי מרכז עדאלה הרימו קול צעקה חזק כל כך שראש הממשלה אהוד ברק – שביום מותך טען שיש לפנות את המפגינים מצירי התנועה בכל מחיר – השתכנע להקים ועדת חקירה, ועדת אור. בדיוניהם, חברי הועדה קראו לך ולאחרים שנורו באוקטובר 2000 "המתפרעים" ו"המנוח", ורק לפעמים השתמשו בשמותיכם.

חברי הוועדה שמעו חורים בגירסאות השוטרים וכשניסו להתעמת עם העדים, אחד מהשוטרים שרדפו אחריך אמר: "עצם העדויות [שהן] לא תואמות זה רק מראה כמה לא דיברנו עם אף אחד". כאילו הסתירות בין ארבעה אנשים שהיו באותו המקום הן סימן למהימנות.

לא הייתי צריך להיות נוכח בדיוני הוועדה כדי לשמוע את הציניות הזאת. הרגשתי אותה ביום-יום. חבל שהוא מת אבל לך תדע מה באמת היה שם. כשרציתי לדבר עליך, הרגשתי שאני צריך לדמיין את המהלך של מה אגיד ואיך אגיד את זה ומי שומע ולמי זה יגיע. כך התחילה השתיקה: במפולת של מחשבות ו-ויתורים מראש.

היו עוד מקרים בהם היה ברור מי היה היורה באוקטובר 2000. אולם, ועדת אור לא יכלה להעמיד איש לדין. רק לפרסם המלצות. ההמלצות עברו למחלקה לחקירת שוטרים; אותה מחלקה שסירבה להוציא חוקרים למקומות בהם נוריתם בתואנה שהיא לא רוצה להתערב בעבודת ועדת אור.

כמו השוטר שטען שהסתירות בעדויות הן סימן למהימנותן, מח"ש לא הרגישה שהיא מעלה בתפקידה – היא פעלה כפי שהבינה אותו: מפגינים פלסטינים נהרגו, על זה לא אמורים לתת דין וחשבון. תרמילי הכדורים לא נאספו על ידי חוקרי מח"ש וטביעות הנעליים בצומת לוטם לא נבדקו. יותר מזה, אחד מהשוטרים שרדפו אותך אמר למח"ש שהוא לא יופיע לפוליגרף אם ישאלו אותו יותר משאלה אחת. בפוליגרף חייבים לשאול כמה שאלות אחרת הבדיקה לא עובדת. הניחו לו.

אני לא ידעתי שבמציאות הזאת אנחנו חיים. אני ידעתי מי אתה; לא היה לי ספק לגביך. אך לא ידעתי מי זאת המדינה ששלחה שוטרים חמושים מולך. לפני שנה נסעתי לחיפה וישבתי במשרדי עדאלה מול תיקי ארכיון של המשטרה. קראתי את פקודת "קסם המנגינה", שהכינה את המשטרה להתפרעויות של ערבים.

הדמיון היהודי על המוני ערבים שקמים להפיל את המדינה היהודית ניצת מאד מהר. בין אם ההפגנות הן נגד גזל קרקעות והפיכתן לשטח אש, מחאה על הרג אדם לא חמוש, או הפגנה דתית – בעיני המשטרה והצבא והרבה אנשים בחברה הישראלית, מחאה פלסטינית זאת תמיד הפיכה אלימה בפוטנציה. יש לדכא אותה בכוח, אחרת משדרים חולשה.

השנה הייתי בשייח' ג'ראח (גם עכשיו מנסים לפנות משפחות פלסטיניות משם), בתוך מעגל מתופפים שילדים רקדו בו בזמן שאישה פלסטינית החזיקה מגפון ודיברה על הרצון שלה בחופש. באמצע דבריה, שוטרים קפצו עלינו, חמושים. להשתתף במחאה פלסטינית זה להצית את הדמיון של מערכת הביטחון לגבי מה אתה באמת מנסה לעשות. אל תהיה נאיבי: כל מחאה פלסטינית היא מסוכנת.

השאלות שלכם לא לגיטימיות

אחד מחברי ועדת רטנר, שתפקידה היה לבחון את המשך קיום הממשל הצבאי על אזרחי ישראל הערבים, מצוטט על ידי ההיסטוריון אדם רז כאומר ש"מתוך 200 אלף ערבים ושאר בני מיעוטים היושבים בישראל לא מצאנו אף אחד לויאלי למדינה". הממשל הצבאי המושחת הצליח לעשות לפלסטינים דה לגיטימציה. ומאז, מי שאחראי לשלוט בך מכתיב איך יפרשו את המחאה שלך. מה היה המניע? המניע הפלסטיני האמיתי, הנסתר, האפל. מה הוא עשה שם?

שתקתי כי לא ידעתי הרבה שנים איך להגיד: השאלה שלכם לא לגיטימית. הוא היה תלמיד תיכון לא חמוש. ולא רק הוא. מה המדינה עשתה שם, חמושה? נו, איזו שאלה. המשטרה היא המומחית לביטחון ואתה הפכת לבעיה ביטחונית כששוטר ירה בך.

אלה ששואלים מה הוא עשה שם לא רוצים את התשובה ממני; הם רוצים את התשובה מהמשטרה, שתגיד להם שהיית מסוכן. המשטרה גילגלה את זה לוועדת אור. ועדת אור המליצה להעמיד לדין שוטרים, ואז המשטרה סירבה להעמידם לדין. ומאז, אף שוטר לא אשם. מי אשם? אתה אשם. אתם, כל שלושה עשר ההרוגים. אתה יודע מה? יותר מזה: כל הפלסטינים.

צמצמתי את מעגל האבל. דיברתי עם מי שהרגשתי בנוח לדבר איתו. החרשתי כששמעתי אמירות כמו אם זה היה הפוך, היה יותר גרוע. איבדתי את יכולת הדיבור לנוכח השאלה, ומה עם בכור ג'אן (הגבר היהודי שגברים מג'סר א זרקא זרקו עליו סלע מגשר באותו החודש)? מה איתו? למה אתה לא בוכה עליו? השאלות האלה משאירות את הלסת שמוטה ואת הלב כואב. הן לא שואלות אותי עליך. למה אתה לא מאמין בהפרדה? הן שואלות. אתה חושב שהוא חבר שלך, זה שירה בו שוטר?

שאלות אלה רוצות למחוק את הספה הלבנה עליה ישנו. שני נערים רדומים, שלא ראו את העתיד, ולא ראו את המציאות השנייה שהתגבשה בשנות ה-90: מערכת ביטחון שפועלת להפריד לגמרי בין הגדה המערבית לישראל. אם אני לא מאמין בהפרדה, אני נאיבי. אם אני מאמין שאתה רק קורבן בסיפור הזה, אני מטומטם.

יש ביטוי המתאר בן אדם שהוא נאיבי ומטומטם בהקשר הזה: "יפה נפש". זה ביטוי שמטרתו לקחת את הכאב המפוכח שלי ולצייר אותו כהופכי שלו: קהות מיתממת. ההיפוך הזה הוא קריטי כדי למנוע הקשבה. מי שיקשיב לי ישמע שאני לא מאמין בהפרדה, וזה מסר שאסור שייקחו אותו ברצינות. אני לא מאמין בהפרדה, לא רק כי לא הייתי רוצה להיות הקורבן שלה. אני לא מאמין בהפרדה כי היא רצחנית, והם ירו בך ולא היה משפט.

מח"ש פרסמה את החלטתה לא להגיש כתב אישום נגד איש מהשוטרים. כל זה אושש את השתיקה כבחירה. המשטרה החליטה שאף אחד מהיורים לא אחראי לּמותכם. מה הוא עשה שם? מה הם כולם עשו שם? התשובה המתבקשת היא שכל הפלסטינים שנהרגו יצאו לא כדי למחות, אלא כדי לאיים. ולכן, מותכם הוא לגיטימי ואין לדרוש עבורו דין.

אז איך מתחילים לדבר עליך עם החברה הישראלית? אני עדיין לא יודע. נתתי לאחרים לעשות את העבודה הקשה, וקיוויתי שזה יהדהד פנימה. הרחק מאשדוד, הרחק מהצבא, שמך התחיל לעלות על שפתותיהם של אנשים. אסיל עאסלה, פעיל השלום שנורה למוות באוקטובר 2000. התמונה התחילה להתבהר: הנה קורבן חף מפשע. תמונה מעוותת: כאילו אתה החף מפשע היחיד.

מבין כל השמות, השם שלך התבלט. התמונות שלך יצאו לעיתונות. הסיפור שסופר היה של פעיל השלום היפהפה שנהרג. איתי אנגל עשה עליך כתבה בחדשות ערוץ 2. אבל למילים שלו לא היתה השפעה על הקהילות שחייתי בהן. מה הוא עשה שם?

התמונה שלך על השולחן שלי. השולחן שלי בחדר. החדר בדירה. הדירה בעיר. העיר במדינה שאומרת, מה, עדיין אתה חושב עליו? אל תהיה כזה תמים. פגשתי קרובי משפחה של קורבנות אחרים, דיברתי עם קולגה מאום אל פחם שהלך לחתונת אחיו בתחילת אוקטובר 2000 וכדור שרק על ידו. תמים אני לא, אבל את המילים לנהל את השיחות על השיחות הללו עם יהודים בישראל עדיין לא מצאתי.

אום אסיל, אמו של אסיל עאסלה בביתה בעראבה (צילום: אורן זיו)

אמו של אסיל עאסלה בביתה בעראבה, מוקפת בתמונותיו (צילום: אורן זיו)

במייל ששלחת על יום האדמה בגיל 15, דיברת על כך שמשפחות ההרוגים באירועי המחאה ב-1976 בוכות על אהוביהן. שאלת את עצמך במייל הזה, מה יקרה לחברויות שלך עם יהודים כשהם יתגייסו לצבא. שאלה טובה.

ת' וע' למדו ערבית בחיל המודיעין והיו צריכים לנתק קשר עם חברים פלסטינים. זאת, כיוון שחיל המודיעין עושה שימוש בשפה הערבית אשר מצריך נתק מערבים. ובכל מקרה, הרבה פלסטינים לא רצו בקשר עם ישראלים-חיילים. חברויות רבות התפוררו.

גדלנו בשנים שלאחר אוסלו וחשבנו שאנחנו, נוער בקתות העץ של זרעים של שלום, נבנה עתיד חדש על חורבות העבר. אבל המחזוריות של הפקעת קרקעות, התארגנות למחאה ודיכוייה האלים לא נגמרה ב-1976. לא ב-2000. לא היום.

ר', אולי אתה זוכר אותה, היתה איתנו במחנה ב-1998. יש לנו אמהות אהובות שהיה לנו קשה לתקשר איתן בנעורינו, וסביב חוויית ההורות הזו התקרבנו מאוד. ר' ביקשה ממני ב-2004 לפגוש אותה כשאני על מדים. נסעתי לירושלים ונפגשנו. שנים לאחר מכן היא אמרה לי שהיא רצתה לראות אותי על מדים כדי שתוכל לשנוא אותי ולשכוח מהחברות בינינו. אבל זה לא עבד, היא אמרה.

כיום היא לובשת חיג'אב, אני התחתנתי עם גבר. סיפרתי לה על טיפול שאני עושה בחרדה, והיא אמרה שהיא גם היתה רוצה לחיות בחברה שמכבדת אנשים שמתמודדים באומץ עם משברים. המחסומים בגדה המערבית שבה היא גרה נהיו יותר קשים למעבר: צריך אישורים שכמעט בלתי אפשרי להשיג ולעמוד במחסום בסיטואציות מבזות.

אבל ר' ואני עדיין מדברים כל שבוע ולפני חודש הלכנו לגן החיות התנ"כי עם אחותה והילדים שלהן. זה לא מה שהיה בניינטיז, התחושה שהחברות שלנו תשנה את העולם; אלה החיים במציאות אלימה, עם רגעים קצרים של חסד.

רועי כהן הוא כותב ובמאי קולנוע. חיבוריו התפרסמו בין היתר ב-Montreal Review ובצריף, וסרט תיעודי בבימויו Machine of Human Dreams שודר בפסטיבלים ובערוצי טלוויזיה ברחבי העולם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf