דיוויד בואי, 1947-2016: איך סמל יכול למות?

הנשמה נעתקה. דיוויד בואי מת. אולי אם הייתי יודע שהוא חולה זה היה מרגיש אחרת, אבל לא בטוח. זה אדם שהפך להיות כל כך הרבה יותר מאדם. סמל. מהות. ואיך דבר כזה יכול למות?

פגשתי אותו לראשונה בכיתה ח'. אמא שלי אמרה לילדה שאהבתי אז (אבל היא לא אותי, נשארנו ידידים) שכדאי לה לקנות לי ליום ההולדת את Hunky Dory. הדיסק הזה עדיין פה. אני מסתכל על העטיפה, על בואי, בתמונה המגורענת, עם שיערו הצהוב-צבוע הגולש, הנשי, שפתיו העדינות ועיניו הכמהות. כבר כאן התחברתי, הרגשתי שיש פה פתח לעולם אחר של חוויה ותודעה. והאלבום לא אכזב ונשאר אחד מהחביבים עלי ביותר עד היום.

השנים חלפו. פגשתי את זיגי, את אלאדינסיין, את כלבי היהלומים, את מייג'ור טום, את שיתוף הפעולה עם הפט שופ בויז בשיר שלא יצא לי מהראש שנים – הלו ספייסבוי. באותן שנות התבגרות דיוויד בואי היה השער שלי לעולם של סימני שאלה מגדריים, של משחקי זהות, של קוויריות גדולה מהחיים, של גלאם ובגדי נשים לצד גבריות סקסית ועצמאית, של Heros ולימים של Stars – שמרשים לחריג להיות האלוהי, גם אם רק ליום אחד – ואחר כך של הזדקנות מהפנטת בכבוד ובכוח שלה ב-Thursday's Child ולימים בכוכב השחור, האלבום שעכשיו חתם את חייו של האמן המדהים הזה.

הוא היה הקבלה המלאה, המוחלטת, של העובדה שאנחנו, בני האדם, לא יצורים מונוטוניים, אחידים, שניתן להגדיר בקלות בהגדרה אחת פשוטה וקולעת שנשארת נכונה תמיד, אלא משהו חמקמק, משתנה כל הזמן, עם עצמו ועם יחסו לעולם, מתגלגל, מתפתח, נסוג, זוהר וכבה. הוא היה זן והוא היה רוקנרול.

מעטים האנשים הזרים שנגעו לי כל כך באופן אינטימי. שהרגשתי שהזהות שלי כל כך נבנית ביחס למודל שהם מציבים בעולם.

דיוויד, אתה תחסר פה מאוד מאוד. שלום, גיבור.