איזה כיבוש נפלא זה היה יכול להיות, אלמלא הנכבשים

הכובש, כותב אלבר ממי, מבקש לדמיין קולוניה בלי נכבש. "הכול היה מושלם…לולא הילידים", הוא אומר לעצמו ולסביבתו. אבל הכובש "נוכח לדעת שבלא נכבש, אין עוד למושבה כול משמעות. הסתירה הבלתי נסבלת הזאת ממלאת אותו זעם ושנאה המוכנים תמיד להתפרק על הנכבש, אותו נכבש המהווה את המניע התמים, אך הגורלי, של דרמת חייו" ("דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש", תרגם אבנר להב, מכון ון ליר והוצאת כרמל, עמוד 78).

נזכרתי בשורות אלו כשקראתי את התלונות של ראשי הצבא והשב"כ על שאבו מאזן לא פועל להשליט את מרותו על החמושים בגדה המערבית בכלל ובצפונה בפרט, ואת הדיווחים על הפופולריות של איתמר בן גביר.

אלבר ממי כתב את ספרו בשנות החמישים של המאה שעברה. מהניסיון הצרפתי בצפון אפריקה הסיק מסקנות אוניברסליות על דמותם של הכובש והנכבש, והתלות של האחד בשני. זו תלות ששני הצדדים כמובן מכחישים ומנסים ללא הצלחה להתנער ממנה. אבל היא קיימת וצריך לבחון אותה באומץ.

מאיזו בחינה שלא תהיה, אי אפשר להגדיר את מדינת ישראל בנפרד מפרויקט השליטה בשטח ובאוכלוסייה הפלסטינים. מבחינת הצבא והשב"כ, פרויקט השליטה בפלסטינים אינו תעסוקה צדדית אלא עיקר עבודת יומם ולילם. לא מדובר רק בהתנחלויות, שהן פרויקט מדינתי מובהק, אלא גם יחסי הכלכלה והמסחר, הטראומות והזיכרון הקולקטיביים של ישראל, התפתחות ההיי-טק והיצוא הביטחוני הגואה, והיכולת לנצל את הטכנולוגיה והמודיעין להדיפת לחצים מדיניים מכיוון אירופה.

מערכת הביטחון פיתחה עד למקסימום את מנגנוני השליטה בפלסטינים. לשם השוואה, לרשות השטאזי במזרח גרמניה לא היו אמצעי זיהוי ביומטריים, מחשבים משוכללים שסורקים טקסטים ברשתות חברתיות ובטלפונים ניידים, יכולת עיבוד ביג-דאטה ורוגלת פגאסוס.

לא כיבוש "שם", אלא שליטה "כאן"

הכול היה יכול להיות מושלם כל כך אלמלא הילידים. ואילו הים היה מציף את עזה ומטביע אותה, כפי שפעם אמר רבין. כיוון שאי אפשר לממש את המשאלה הזו, פועלת ישראל למחוק את נוכחותה של רצועת עזה כסוכן שינוי, לאלף אותה, בדומה למה שעשתה בגדה המערבית. לפעמים הדבר עולה בידה ולפעמים לא. ישראל נוכחת בחיי היומיום של העזתים והם נוכחים בחייה של ישראל, בין אם כמצע לשליטה ולהגדרה עצמית ישראלית כשולטת, ובין אם באמצעות התנגדותם והגדרת ישראל את עצמה כלוחמת בטרור.

בגדה יש לפרויקט השליטה הישראלית מאפיינים אחרים. ישראל אפשרה את בחירתו של אבו מאזן כאשר הסכים לשמש קבלן משנה של מנגנון השליטה של ישראל. ישראל מרשה לו לשחק כאילו הוא ראש מדינה, ולהתחנן בפני מנהיגי העולם להפעיל לחצים על ישראל כדי למתן או להסיר את הכיבוש. ישראל, מצידה, מסכלת בשיטתיות את מהלכיו של אבו מאזן בזירה הבינלאומית ונוגסת במרחבי השליטה שלו מבית. היא הפכה אותו לדמות פתטית. כל זה לא מתנהל "שם", רחוק, כפי שמנוסחת משאלת הלב הישראלית.

ככל שפרויקט ההתנחלות התרחב, התהווה משטר אחד בין נהר הירדן והים התיכון. במרכזו מצויה עליונות היהודים בישראל. זה אינו כיבוש "שם", אלא שליטה "כאן". לתסכולם הגדול של היהודים במדינה, ה"כאן" כולל את "האחר" האולטימטיבי. הפלסטיני נוכח דמוגרפית, פוליטית וזהותית, והוא זורם בדמם ומעצב את זהותם העצמית של היהודים בישראל ואת מערכות החיים שלהם. פרויקט השליטה בפלסטינים גם מפרשת מחדש מקורות יהודיים ובונה יהדות מסוג שלא היה קיים בעבר. בניגוד למה שחושב מחנה רק-לא-ביבי, מה שממשלות נתניהו עוללו לשומרי הסף במערכת המשפט, בתקשורת והביטחון, ומה שנתניהו ועוזריו זוממים לעשות אם יחזרו לשלטון הם לא לב הבעיה. הם הסימפטום.

בדומה לאבו מאזן, הצבא ושירות הביטחון הכללי מתפקדים כקבלן שליטה בפלסטינים מטעם הממשלה והחברה. הם מתוסכלים מאובדן השליטה של הרשות הפלסטינית, וזועמים שקבלן המשנה שלהם לא עומד ביעדים שהטילו עליו. הם דורשים בתקיפות שאבו מאזן יתפקד כבעבר, למרות שהם שחקו אותו עד דק. הם זועמים עליו והתלות שלהם בו אך מעצימה את זעמם, כי היא פוגעת בדימויים העצמי כיעילים וכמי שעושים את מה שהממשלה והחברה מטילים עליהם. הם עדיין משלים את עצמם שמדובר ב"שם", ובאותו "אי-שם", אבו מאזן, או הדומה לו, ידאגו לשמר את המצב הקיים, אם לא לשכלל אותו לטובת הסיפוח.

הימין הרדיקלי קורא את המציאות יותר נכון מהם, ונכון יותר מהשמאל ומהמרכז. בן גביר וסמוטריץ' הם המבטאים המזוקקים והישירים של התפיסה שהנכבש הפלסטיני חדר ל"כאן", לתוכנו. קריאתם לגרש לא רק פלסטינים, אלא גם את מי שתומך במאבקם, ולהחיל עונש מוות, היא ניסיון להפריד ו"לטהר" את ה"אני" היהודי-ישראלי מ"זיהום".

"הגזענות מתמצתת ומסמלת את הקשר היסודי שבין כובש לנכבש", קובע ממי.

מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה על מובילי יוזמת ז'נבה