תוכנית להצלת הפלנטה: בין חזון לכוח

בסוף נובמבר, כאשר וריאנט האומיקרון החל להתפשט בעולם ופסגת האקלים המאכזבת בגלזגו רק הסתיימה, הושקה תוכנית שנועדה לתת כיוון להתמודדות עם קריסת האקלים, מגיפת הקורונה, ושברים אחרים בעולם כאחד: "תוכנית להצלת הפלנטה".

מדובר בתוכנית מתאר לשינוי הסדר העולמי, מהאו"ם ועד לרמת השכונה, בחסות הברית הבוליבארית (ALBA) שאותה מובילות ונצואלה וקובה. את התוכנית מנסחת רשת מכוני המחקר שיזמה הברית, שהיא ארגון סיוע הדדי בין-מדינתי אזורי, בו חברות גם בוליביה, ניקרגואה וחמש מדינות קריביות קטנות.

רשת מכוני המחקר כוללת שורה ארוכה של ארגונים באמריקה הלטינית – גם מעבר לברית הבוליבארית, למשל בברזיל – אך גם ארגונים בהודו, בשורה של מדינות אפריקאיות, אחד בלבנון וכמה באירופה.

את התוכנית החלו לגבש מכוני המחקר, בראשות הטריקונטיננטל (Tricontinental: Institute for Social Research) על רקע משבר הקורונה, מתוך הבנה שתחת הסדר העולמי הנוכחי, המגיפה תוביל לקטסטרופה בלתי נסבלת עבור החלקים העניים של העולם.

בבסיס התוכנית מונחת התפיסה כי העולם סובל משלושה סוגי אפרטהייד: של כסף, של רפואה ושל מזון. האפרטהייד הכספי מתבטא בראש ובראשונה בשיעבוד החוב של עשרות מדינות עניות בדרום הגלובלי אל לווים בצפון הסופחים אליהם את עושרן של המדינות – יחד עם העובדה שהרבה מהעושר שנותר מוסתר במקלטי מס, גם הם בשירות עשירי הצפון, כך שלא נותר כמעט דבר עבור הצרכים החברתיים של הדרום.

ה"פתרון" שמציעים להן המוסדות הבינלאומיים הוא לקחת עוד הלוואות נשך ולהעמיק את מצוקתן בטווח הארוך – במקום לבטל את החובות הקיימים ולאפשר להן להשתמש בעושרן באופן עצמאי.

האפרטהייד הרפואי הוא החלוקה המאוד בלתי שוויונית בנגישות לטיפול רפואי מודרני. זו מקבלת במגיפת הקורונה ביטוי בוטה במיוחד באפרטהייד החיסונים: בעוד ברחבי הצפון הגלובלי מחלקים כבר מנת חיסון שלישית או רביעית ואוגרים כל כך הרבה מנות נוספות שמיליוני מנות מתקלקלות ומושמדות, בקרב 24 המדינות בעלות ההכנסה הנמוכה ביותר, פחות מ-9% מהאוכלוסייה זכתה עד כה לקבל מנת חיסון ראשונה.

האפרטהייד השלישי, אפרטהייד המזון, הוא היפוך ההתקדמות במאבק נגד רעב: בעוד מספר האנשים בעולם החשופים לרעב ירד בעקביות בין 2005 ל-2014, מאז 2015 הוא נמצא שוב בעלייה. רק בסין המשיכה ההתקדמות למיגור הרעב.

כפי שהזהירו בארגון הבריאות העולמי בתחילת המגיפה, הקורונה החמירה את המצב במהירות מזעזעת: ב-2020, נוספו מאות מיליוני רעבים, וכמעט שליש מאוכלוסיית העולם סבלה ממחסור במזון – 2.37 מיליארד בני אנוש.

לשיטת מנסחי התוכנית, השורש של שלושת סוגי האפרטהייד השונים הוא אחד: ריכוז השליטה במדע וטכנולוגיה, במערכות הפיננסיות, בנשק, בתקשורת, ובמשאבים אחרים, בידי קומץ ממשלות וחברות פרטיות. לכן, על כדי לשים סוף לאפרטהייד הגלובלי על סוגיו, יש לשים סוף לשליטה ריכוזית זו.

סדר עולמי חדש

התוכנית, השואפת למטרה צנועה זו, מורכבת מרשימה ארוכה של הצעות שהמחולקות לנושאים: דמוקרטיה והסדר העולמי, סביבה, פיננסים, בריאות, דיור, מזון, חינוך, עבודה, טיפול (care), נשים ולהטב"ק, תרבות, והעולם הדיגיטלי.

חלק מההצעות הן הצהרת כוונות כללית למדי, כמו "להבטיח שכל האנשים נהנים מכל הזכויות, לא רק אלו שיש להם אזרחות של מדינה" או "לשפר מערכות מזון לאומיות ואזוריות". אך יש גם הצעות קונקרטיות הרבה יותר, והן לא מתארות אוטופיה רחוקה ומושלמת – אלא צעדים שניתן ליישם תוך שנים ספורות, לפחות בהינתן הרצון הפוליטי.

כך למשל מוצע לערוך משא ומתן מחודש על החובות החיצוניים הבלתי-לגיטימיים של המדינות המתפתחות, ולתפוס את כל הנכסים במקלטי מס אסורים. על רקע המאבק במגיפת הקורונה, קוראת התוכנית להסיר הגנות פטנטים על תרופות חיוניות, ולסייע להעברה של מדע וטכנולוגיה רפואיים למדינות מתפתחות.

במענה למשבר האקלים, מוצע שהמדינות המפותחות יחויבו להוריד עד 2030 את פליטות הפחמן לנפש למקסימום של 2.3 טון בשנה, כפי שהפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים מצא שנדרש על מנת להגביל את ההתחממות הממוצעת ל-1.5 מעלות מעל לממוצע הטרום-תעשייתי.

אותן מדינות מפותחות בצפון הגלובלי יחויבו גם לשלם פיצויים על נזקים ואובדן, ובנוסף לעמוד בהתחייבותן הצנועה לספק קרן של 100 מיליארד דולר בשנה עבור צורכיהן של מדינות מתפתחות בנוגע להתאמת תשתיות לנזקי שינוי האקלים.

קצרה היריעה מלסכם כאן את כל הצעדים המגוונים הכלולים בתוכנית, אך יש כמה תמות חוזרות, כמה עקרונות שמעצבים הרבה מהצעדים השונים.

גישה בסיסית שחוזרת לאורך התוכנית היא לקיחת אחריות קולקטיבית ומשותפת על המשברים המשותפים לעולם. לשם כך התוכנית מציעה דמוקרטיזציה מקיפה של הסדר העולמי, מהשכונה ועד האו"ם. זאת, באמצעות חיזוק מנגנונים על-לאומיים מול מדינות חזקות, חיזוק מדינות ומוסדות על-לאומיים מול תאגידים וחיזוק של המוחלשים בתוך המדינות: זכויות עובדים, שיוויון מגדרי, צדק עבור קהילות ילידיות וקבוצות מודרות אחרות, ועוד.

בכל תחום מוצעים אמצעים המתאימים לעניין עצמו, אך לאורך הפרקים העוסקים במדיניות חברתית ניתן לזהות גישה אחידה שמתבטאת במגוון צורות. הפרקים הללו קוראים למעשה לבצע דה-קומודיפיקציה (decommodification, אי-הסחרה) – כלומר הוצאה של תחומי פעילות חיוניים מידי השוק הפרטי הנתון לשליטה תאגידית ולשיקולי רווחיות.

במקומו, יש להפנות משאבים ציבוריים לבנייתם או חיזוקם של מוסדות מקומיים – מרפאות, גני ילדים, מרכזים קהילתיים, וכיוצא בזאת – אשר בתורם מאוישים ונשלטים בידי האוכלוסייה המקומית. כך שואפת התוכנית להביא לצדק חברתי, ובו זמנית להעצמה של המוחלשים ודמוקרטיזציה בכל תחומי החיים.

התוכנית עבור "התוכנית"

על רקע המשימה העצומה שמציבה "התוכנית להצלת הפלנטה" בפני האנושות, נשאלת השאלה – מה בעצם התוכנית? מה אמור לקרות עם "התוכנית"?

התוכנית עבור "התוכנית" היא בשלב ראשוני זה לאסוף הערות, ביקורת והצעות, ולפתח את התוכנית הלאה: היא מוצגת בתור טיוטה ראשונה מני רבות, יחד עם כתובת אימייל פתוחה עבור מחשבות ורעיונות הקוראים.

לאחר שתגובש התוכנית במידה מספקת, הכוונה היא להציע אותה כהחלטה בעצרת הכללית של האו"ם. מדובר למעשה בהמשך רוחני ורעיוני של "הסדר הכלכלי הבינלאומי החדש" שמציעות המדינות המתפתחות באו"ם בגלגולים שונים מאז 1974.

אך האם המטרה היא רק להצהיר הצהרה, או באמת לשנות את הסדר העולמי? הרי בבסיס התוכנית עצמה עומדת ההבנה שישנם יחסים של ניצול בין קומץ המדינות העשירות לבין הרוב המוחלש. ייתכן מאוד שהמדינות העניות יתמכו שוב בהצעה שכזו, שבאה מקרבן ולטובתן – אך איך הן יגברו על הכוח המרוכז של המדינות העשירות, אותו הכוח בדיוק שהתוכנית שואפת לפרק?

השאלה, בעצם, היא מה הטעם בכלל בעצרת הכללית של האו"ם כאשר מועצת הביטחון יכולה להטיל וטו או כאשר ארגונים כמו נאט"ו או קרן המטבע העולמית ממשיכים לפעול בלי דין וחשבון של ממש. אין לי תשובה פשוטה וישירה לזה. למעשה בתוכנית עצמה, תחת הפרק "הדמוקרטיה והסדר העולמי", מוצע להתחיל במסגרת האו"ם תהליך של בחינה מחדש של שאלות אלו.

כוחו של חזון

אם בכל זאת לנסות להצביע אל עבר מענה מסוים על הסתירה בין שאיפות "התוכנית" לבין האמצעים ליישומה, נראה לי מועיל לבחון את ה"תוכנית להצלת הפלנטה" ביחד עם תוכניות מתאר שאפתניות אחרות שהגיעו מהשמאל בשנים האחרונות.

באביב של 2021 כתבתי כבר על "הדיל האדום" (The Red Deal), תוכנית של ארגון שמאל של בני עמים ילידיים בתוך ארה"ב. תוכנית זו בתורה עלתה בתגובה ל"גרין ניו דיל", כפי שנדון בשנים האחרונות בפוליטיקה האמריקאית, ושואפת להעמיק את המחויבות של הגרין ניו דיל לדה-קולוניזציה, צדק עבור מיעוטים בארה"ב גופא וצדק גלובלי.

מבחינה פרקטית, כל אחת משלוש התוכניות האלה רואה לנגד עיניה סוג אחר של גוף שמוביל את המעבר לכלכלה צודקת ובת-קיימא. הגרין ניו דיל הוא תוכנית שמפלגה פוליטית אמורה לקדם דרך בתי הנבחרים ויתר מוסדות המדינה, בגיבוי ודחיפה של תנועות אזרחיות. הדיל האדום הוא תוכנית שתנועות אזרחיות ופוליטיות עממיות אמורות לקדם מול המדינה, המפלגות והמגזר הפרטי. "התוכנית להצלת הפלנטה" היא תוכנית שמדינות אמורות ליישם באופן מקומי ולקדם בזירה הבין-לאומית, תוך שיתוף פעולה בגיבושה וביישומה עם שלל סוגי ארגונים, מהמקומי עד הרב-לאומי.

כפי שאפשר להבין, יש חפיפה מסוימת בין התוכניות ברמה הזו. גם מבחינת התוכן או החזון יש חפיפה, אך הן לא זהות. יש אפילו סתירות משמעותיות ביניהן, והן מכילות בין היתר ביקורת ישירה או מובלעת זו על זו. עם זאת, אין צורך לבחור אחת ולפסול את האחרות – הן ממלאות תפקידים שונים, מכוונות לזירות שונות ולצורות שונות של פעולה.

כל אחת מהן בפני עצמה ושלושתן ביחד יכולות גם למלא תפקיד משותף – בתור חזון ופרוגרמה. הן נותנות לנו כיוון ברור הרבה יותר לשאוף אליו, באיזו מסגרת ובאיזה הקשר שלא נמצא עצמנו חיים או פועלים. וכל אחת מהן היא לא רק תוצאה של תהליכי דיון וגיבוש, אלא גם התחלה לעוד דיונים ותהליכים.

חזון זה טוב ויפה, יעירו הציניקנים, אבל בלי כוח אי אפשר ליישם כלום. מצד שני, שווה לזכור שבלי חזון, אי אפשר להתחיל לבנות כוח למען שינוי. אם נראה שיש ניגוד בין חזון מרחיק לכת לבין כוח ממשי, הרי זו אשליה. כל חזון מתקדם זקוק לכוח, וכל כוח מתקדם זקוק לחזון.

השמאל הרדיקלי עדיין נמצא, לדאבוננו, בעמדת חולשה קיצונית. במצב כזה, תוכנית שמגובשת בשיתוף קבוצה של תשע מדינות בעלות אוריינטציה שמאלית זו נקודת התחלה ממש לא רעה. זאת אף על פי שאף אחת מהן אינה מעצמה, ולמרות שיש מקום לביקורת על אותן הממשלות, שגם הן לא תמיד מגלמות מדיניותן את הגישה שמוצגת ב"תוכנית".

במדינות אלו, כמו גם במדינות העשירות שבגרעין הסדר העולמי ואפילו במדינות קטנות יותר כמו מדינת ישראל, יש טעם להיאבק ולבקר, ולשם כך כדאי להחזיק בחזון כלשהו, בפרוגרמה כלשהי, כדי שהביקורת לא תסתכם בקנטרנות ריקה.

על כל פנים, גם אם החזון נראה רחוק והדרך ליישומו ארוכה וקשה, כדאי לנו להתחיל לחשוב גדול, להעז לחלום רחוק. ה"פרגמטיזם" קצר הראייה שהפך לחוכמה המקובלת מוביל לא פעם למבוי סתום, בפרט בכל הנוגע לבעיות מערכתיות וגלובליות כמו משבר הקורונה או קריסת האקלים; ותעיד על כך גישת "הקפיטליזם הירוק" שמתעלמת מהגורמים העמוקים לשינוי האקלים ומסוגלת לכן, לכל היותר, להאט טיפ-טיפה את ההרס, אך לעולם לא להביא לייצוב אקלימי ולהבטיח עתיד בר-קיימא.

כך או כך, בעיות כאלה לא יזכו לפתרון פתרון מהיר ומוחלט בן רגע. עדיף שהחשיבה שלנו על פתרונות תתאים לגודל הבעיות. אף תנועה שתוכל לעמוד בגודל השעה לא תקום בלי חזון גדול.