אין תשובה אחת למשבר האקלים. זה לא אומר שהכל אבוד

תשומת הלב הציבורית כמעט לא מופנית כיום למשבר שמעמיד את העתיד של כולנו בסימן שאלה, אך אנחנו נכנסים לתקופה קריטית לשינוי המגמה, ואסור להרפות מהנושא. על אף הביקורת, גם משמאל, על ה"גרין ניו דיל", נראה שהתפיסה הזאת יכולה בהחלט לקדם אותנו לפתרונות ממשיים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

נראה כרגע שיש לכולנו מעט מאוד תשומת לב פנויה למשבר האקלים. מגיפה, התקוממויות מכל עבר – בין כל החדשות הדרמטיות מרחבי העולם, אפשר לשכוח לרגע שהעתיד של כולנו בסימן שאלה.

שנת 2020 הכאוטית עלולה להיות החמה ביותר שנרשמה עד כה, ומומחים מזהירים שהחודשים הקרובים הם תקופה קריטית לשינוי המגמה. מוטב שלא נרפה מהנושא הזה, קשה ככל שיהיה – ונמשיך לעסוק בפתרונות במלוא המרץ.

משבר האקלים, אילוסטרציה (צילום: pikist)

שנת 2020 עלולה להיות השנה החמה ביותר עד כה (אילוסטרציה: pikist)

וחשוב לזכור שיש פתרונות, ושלל תוכניות מפורטות לשינויים הנדרשים. מה שהופך את צומת הדרכים הנוכחי למבוי סתום ולמשבר אינו מחסור בפתרונות, אלא חוסר נכונות ליישם אותם. ובשנים האחרונות מתגבש והולך המאמץ לפתור את המבוי הסתום הזה. האג'נדה הבולטת בתחום זה היא אג'נדת השמאל השאפתנית של ה"גרין ניו דיל".

אף שה"גרין ניו דיל" נתפסת כתוכנית אקו-סוציאליסטית רדיקלית וזוכה לתמיכה של דמויות ותנועות אנטי-קפיטליסטיות במובהק, היא גם חשופה ללא מעט ביקורת נוקבת משמאל. יש אפילו מי שטוענים שמדובר בלא יותר מאחיזת עיניים. האם ייתכן שגם לשמאל אין באמת פתרון למשבר?

ה"גרין ניו דיל" מאגדת תחתיה כל מיני תוכניות שונות, מפורטות יותר ופחות, שנושאות את השם או מוצגות בתור המקבילה שלה. אם נתעלם מתוכניות שנושאות את שם ה"דיל" לשווא, לא קשה לזהות את יסודות השילוב הייחודי של גישה זו.

ראשית, היא מציעה להקדיש משאבים ציבוריים עצומים להסבה מהירה של התשתיות – מאנרגיה דרך תחבורה וכלה ביעילות אנרגטית של בניינים – על מנת לעמוד בלוח הזמנים המתקצר של יעדי האקלים.

נוסף על הטיפול הציבורי בהיבטים אקלימיים ואנרגטיים גרידא, התוכנית מציעה לשלב באותו מאמץ גם מענה לחוליים חברתיים שונים. למשל, בנוסף לתחבורה ציבורית מהירה ויעילה, יוקמו בתי חולים ובתי ספר היכן שהם חסרים. כל הבנייה החדשה תהיה בתקנים ירוקים כמובן.

כדי לאפשר את כל העשייה הזאת, ושוב כדי לדאוג גם לפערים חברתיים, התוכנית מציעה להטיל מסים צנועים על החברות והאנשים העשירים ביותר מצד אחד, ומצד שני ליצור מספר חסר תקדים של מקומות עבודה, כולם בתנאים מכובדים ובגיבוי איגודי עובדים.

במבט ראשון אפשר לחשוב שמדובר בניסיון "להגניב סוציאליזם בדלת האחורית", כלומר לנצל את משבר האקלים כדי לקדם אג'נדה שאין לה כל קשר לעניין. אבל הסתכלות כזאת מפספסת לחלוטין את ההגיון הפוליטי של ה"גרין ניו דיל".

ההגיון הזה הוא שלא ניתן פשוט להגדיל את עלויות המחיה של ציבור העובדים דרך מסים והגבלות למען האקלים ולהפקיר אותו לגורלו, בלי שתהיה לכך תגובת נגד חריפה שתכשיל את כל המהלך.

כך קרה למשל כאשר נשיא צרפת, עמנואל מקרון, העלה את המיסוי על הדלק ב-2018 מבלי לספק שום מענה עבור תושבי הפריפריה המרוחקים מרשת התחבורה הציבורית.

התוצאה היתה תנועת האפודים הצהובים, שנמשכת עד היום. כבר בתחילת דרכה, גרמה התנועה להורדת המס על הדלק שמקרון העלה למען האקלים. סיסמתה: "אתם דואגים מסוף העולם, אנחנו דואגים מסוף החודש" – מדגישה היטב את הבעיה.

גם הירי בשטרסבורג לא הצליח לעצור את ההפגנות. מחאת האפודים הצהובים בשאנז אליזה בפאריז (צילום: LNicollet, Creative Commons Attribution 2.0 Generic)

מדגישים היטב את הבעיה. מחאת האפודים הצהובים בשאנז אליזה בפאריז (צילום: LNicollet, Creative Commons Attribution 2.0 Generic)

בבסיס ה"גרין ניו דיל" נמצאת התפיסה שבמקום הנחתות מלמעלה ואליטיזם צרכני, הדרך קדימה חייבת להיות כרוכה בהעמקת הדמוקרטיה, בשיתוף הציבור ובהתגייסות המונית. המעבר לכלכלה בת-קיימא כרוך בהכרח גם בוויתורים וקשיים, אז כדי שאנשים יתגייסו למענו בכל זאת צריך להציע מדיניות שתשפר את חייהם באופן מיידי –שתדאג לא רק לסוף העולם אלא גם לסוף החודש.

המשך של הקולוניאליזם באמצעים אחרים

למרות התוכן הרדיקלי של ה"דיל", אפשר גם לראות בתוכנית פשרה מבחינת השמאל. הרי ה"גרין ניו דיל" מציעה לממש הרבה משאיפותיו של השמאל הרדיקלי, מלבד שאיפתו העליונה – החלפת השיטה הכלכלית.

במלים אחרות, ה"גרין ניו דיל" מציעה לעשות כל מה שאפשר כדי לעצור את שינוי האקלים – אבל רק כל מה שאפשר במסגרת המערכת הקפיטליסטית, ללא מהפכה, בלי לבטל את הקניין הפרטי, ובלי מערכת כלכלית חדשה. יש הרואים בכך לא יותר מגלגול מחודש של הסוציאל-דמוקרטיה הישנה והמאכזבת.

לכן אולי אין פלא שלא חסרה ביקורת על ה"דיל" משמאל. אבל בשמאל כמו בשמאל, יש למבקרים טענות חשובות מאוד. בתור התחלה, נקח את הביקורת שמגיעה מזווית אנטי-קולוניאליסטית.

דוגמה לביקורת כזאת ניתן למצוא אצל אסד רֶהמן (Rehman), ראש ארגון War on Want ("מלחמה על המחסור") הבריטי, שמדבר בטור נוקב על העלויות האמיתיות של תוכניות בריטיות למעבר לכלכלה ירוקה. כפי שהוא מעיר, תוכניות אלה, בפרט בתחום האנרגיה, יידרשו כמויות עתק של מתכות נדירות, שכלל לא ברור שקיימת בעולמנו, וגם אם קיימת כרייתה נעשית בתנאים נצלניים והרסניים בדרום הגלובלי.

כך, כמו שלבים קודמים בפיתוח הכלכלי של בריטניה ודומותיה, המעבר לכלכלה ירוקה עלול להתרחש גם הוא על חשבון תושבי הדרום הגלובלי.

בדומה, הסוציולוג מקס אג'ל (Ajl) מותח ביקורת על שימור יחסי הניצול הקולוניאליים בגרסאות רבות של התוכנית בצפון אמריקה. ראשית, לדבריו, גרסאות כמו הצעת המסגרת של הסנטור אד מארקי וחברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטס מציעות להעביר כספי ציבור בהיקפי ענק למגזר הפרטי, כולל תאגידים המעורבים עד הצוואר בניצול הדרום הגלובלי.

אלכסנדריה אוקאסיו קורטס מציגה את ה"ניו דיל הירוקה" בגבעת הקפיטול בפברואר 2019(צילום: המפלגה הדמוקרטית בסנאט)

כספים רבים למגזר הפרטי. אלכסנדריה אוקסיו-קורטס מציגה את ה"ניו דיל הירוקה" בגבעת הקפיטול בפברואר 2019 (צילום: המפלגה הדמוקרטית בסנאט)

שנית, אג'ל מציין כי גרסאות רבות של התוכנית מזניחות את ההכרח – המוכר באמנות בינלאומיות מאז 1992 – להעביר משאבים כלכליים משמעותיים בחזרה לתושבי הדרום הגלובלי, הן בתור שילומים על ניצולם בעבר ועל נזקי שינוי האקלים שהם סופגים כבר היום, והן כדי לאפשר גם להם לעשות את המעבר לתשתיות ירוקות.

הרי אם רק המדינות העשירות יעשו את המעבר, לא נצליח כלל לבלום את קריסת האקלים. לדברי אג'ל, רק התוכנית במצע של ברני סנדרס בפריימריז הדמוקרטיים התבלטה לטובה מבחינה זו.

בנוסף, אג'ל מבקר את ההתעלמות של מנסחי התוכניות השונות מנקודות המבט של תושבי הדרום הגלובלי ושל עמים ילידיים בצפון אמריקה עצמה. כפי שהוא מדגיש, ארגונים ילידיים ופוסט-קולוניאליים מציעים פתרונות משל עצמם למשבר, ובניגוד לתושבי הצפון הגלובלי הם מקדישים תשומת לב ראויה להיבטים של חקלאות ואספקת המזון, שבהן יש פוטנציאל לא מבוטל לשנות את מאזן האקלים העולמי.

אסור להמעיט בחשיבותה של ביקורת מהסוג הזה. לא רק שזה יהיה עוול להתעלם מפרספקטיבות ילידיות ופוסט-קולוניאליות על הנושא, זו תהיה גם איוולת, שכן גישות אלה יכולות לתרום רבות למאמץ הקולקטיבי לייצב את האקלים.

למיטב הבנתי, ניתן לשלב את תרומתן של נקודות מבט כאלה בתוכניות השונות ועדיין לשמר עמודי תווך מרכזיים של ה"דיל", כמו גם את ההגיון הפוליטי שלו.

מעבר לצמיחה

המצב שונה לגבי ביקורת מסוג נוסף, שאותה אכנה בהכללה ביקורת אנטי-קפיטליסטית, המטילה ספק בעצם הרעיון שניתן לפתור את משבר האקלים מבלי להחליף את השיטה הכלכלית הקיימת.

יצא לי להתקל באנשי שמאל "קשה" שלגישתם אין בכלל טעם להתעסק במשבר האקלים, וגם זה יחכה "לאחרי המהפכה." עם כל הכבוד שאני רוחש לפוליטיקה מהפכנית מהזן הישן, אני לא רואה טעם אפילו להתייחס לגישות כאלה – אי אפשר לפעול למען מעמד הפועלים מבלי לפעול בדחיפות נגד האיום הקיומי הגדול ביותר על עתידו.

עם זאת, יש גם לא מעט ביקורת אנטי-קפיטליסטית על ה"גרין ניו דיל" שאינה מתחמקת מעצם העיסוק בבעיה. ניקח לדוגמה ביקורת מאסכולת ה-degrowth, גישה שאין עבורה שם מוסכם בעברית אבל ניתן לכנותה בין היתר "מיתון חיובי."

donate

נציג אחד של גישה זו הוא האנתרופולוג ג'ייסון היקל (Hickel). את הביקורת שלו אפשר לסכם במשפט אחד: לא ניתן לקיים צמיחה אינסופית בעולם סופי, אפילו אם כל האנרגיה שלך מתחדשת. כלומר הגישה של ה"גרין ניו דיל", שצריך "רק" להחליף את כל מערכת האנרגיה ואת כל כלי התחבורה בכאלה שאינם פולטים גזי חממה ואז אפשר יהיה להמשיך לחיות כמו היום – עדיין תוביל לקריסה אקלימית ואקולוגית.

היקל מציע שילוב של פתרונות שונים לבעיה, ובהם צעדים שמרבית הצרכנים יחוו רק כעונש או ויתור, ולצדם כאלה שהם יחוו בתור רווח ושיפור, קצת בדומה להרכב של ה"גרין ניו דיל" עצמה.

כך לדוגמה הוא מציע מחד למסות בשר אדום ולאסור בחוק את השימוש בפלסטיק חד פעמי; אך מאידך גם להאריך את מחזור החיים של מוצרי חשמל ואלקטרוניקה באמצעות חובת אחריות יצרן ארוכה ועיגון בחוק של הזכות לתקן מכשירים גם בלי אישור היצרן.

בנוסף, הוא מציע להגביל או לאסור את הפרסום במרחב הציבורי כדי להפסיק לעודד צריכה מיותרת, וגם להנגיש משאבים דרך פלטפורמות שיתוף קהילתיות עבור דברים כמו כלי רכב וכלי עבודה, כדי שלא נצטרך לקנות לכל בית דברים שנעשה בהם שימוש מזדמן בלבד. צעדים אלה לא רק ינעימו את חיינו, אלא יצמצמו משמעותית את טביעת הרגל הסביבתית שלנו כצרכנים.

אולם גם על גישה זו עצמה יש ביקורת אנטי-קפיטליסטית – שהרי אין קפיטליזם בלי צמיחה. שנה אחת בלי צמיחה, שלא לדבר על צמיחה שלילית, מספיקה כדי להכניס כלכלה קפיטליסטית למשבר. אם נצמצם בשיטתיות את הצמיחה, כלכלת העולם תיכנס לסחרור משברי – ולכן אין סיכוי שקברניטי המערכת במגזר הפרטי ובממשלה יאפשרו לדבר שכזה לקרות.

מלחמת חורמה

אותו הדבר תקף, טוענים מבקרים אלה, גם לגבי ה"גרין ניו דיל" עצמה. שכן במוקד השינוי הנדרש לכלכלת העולם עומדת תעשיית האנרגיה. אמנם מחירי האנרגיות המתחדשות צונחים, ויכולים כבר להתחרות היטב בדלקים מאובנים מזהמים – אבל זה לא מספיק.

הרי ככל שמדינות ישקיעו בתשתיות ירוקות, כך יירד הביקוש לדלקים מאובנים – וכבר ראינו בתחילת משבר הקורונה איך ירידה בביקוש לנפט מובילה לצניחה במחירו. כתוצאה מכך, המחיר התחרותי של אנרגיה מתחדשת ייהפך שוב גבוה מדי.

לטענת החוקר הביקורתי ג'ספר ברנז (Bernes), כדי להביס את הדלקים המאובנים בדרך תחרותית תידרש טכנולוגיה שעוד לא קיימת, כזאת שנמצאת כיום רק במחוזות המדע הבדיוני, שתהפוך את האנרגיה לכל כך זולה עד שדלקים מאובנים לא יוכלו להתחרות אתה כמעט בשום מצב. עד שתופיע טכנולוגיה קסומה כזאת, משמעותו של כל מעבר מהיר לאנרגיה ירוקה תהיה עימות חזיתי עם האינטרסים הגדולים והעוצמתיים ביותר בעולם.

ההון שכבר מושקע בדלקים מאובנים, שבעליהם חייבים לשרוף כדי להחזיר את ההשקעה, הוא עצום – לפי ברנז, הוא שווה ערך לכשישית מכל העושר עלי אדמות, או שני שליש מהתוצר הגולמי השנתי של העולם כולו. כל ניסיון להביא את השימוש בדלקים אלה לרמה אפסית תוך עשורים מעטים משמעותו איום על כל ההון הזה.

קידוח נפט (צילום: pixabay)

לא יוותרו על ההון והכוח בלי מלחמה. קידוח נפט (צילום: pixabay)

אין שום דרך שבה האנשים, החברות והממשלות המחזיקות בבעלות על הון זה יוותרו בלי מלחמת חורמה – ומלחמת חורמה שמגובה בכוח מרוכז בקנה מידה שכזה היא דבר שקשה מאוד לדמיין איך מנצחים בו.

ברנז טוען שתומכי ה"דיל" מסרבים להכיר בגודל העימות שנדרש כדי שתוכניתם תצא לפועל, או אולי בונים בדיוק על כך: שה"דיל" תגייס תמיכה גם מאנשים שאינם מעוניינים בהחלפת השיטה הכלכלית, ורק דרך המאבק למען ה"דיל" הם יגלו שלא ניתן לקיים את הקפיטליזם ולהציל את האקלים בו זמנית.

לתפיסתו, אמנם ראוי באמת לגייס תמיכה רחבה לעימות מול בעלי ההון, ובפרט תאגידי האנרגיה, אבל אם נבנים מוסדות למטרה אחת (מעבר ירוק במסגרת הקפיטליזם), לא ניתן לצפות מאותם מוסדות למלא מטרה אחרת (החלפת הקפיטליזם בשיטה אחרת).

על הביקורת הזאת ענתה בתמציתיות תיאה ריופרנקוס (Riofrancos), מדענית מדינה, סוציאליסטית, ותומכת בולטת של ה"גרין ניו דיל": מוסדות הם דברים חיים שמשתנים לאורך זמן, מושפעים עמוקות מהמתרחש סביבם, ובהחלט פועלים תדירות באופן שאינו תלוי במטרה המוצהרת שעבורה נוסדו.

גשר אל הבלתי אפשרי

כל הפולמוס שסיכמתי כאן הוא כמובן רק טעימה קטנה מתוך הדיונים הרבים המתקיימים בשמאל סביב ה"גרין ניו דיל". חלק מדברי הביקורת מעוררים דאגה רבה – כמו כותרת המשנה של טקסט נוסף מסוגת הביקורת האנטי-קפיטליסטית, שלפיו "אם ה'גרין ניו דיל' היא התשובה הטובה ביותר שלנו למשבר האקלים, אין לנו תשובה למשבר האקלים".

לעניות דעתי, בכלל לא ראוי לחפש "תשובה" חד משמעית לבעיה בסדר גודל כזה, או תוכנית אחידה שאותה ניתן פשוט להוציא לפועל כדי לפתור אותה. הפתרון יהיה חייב להתגבש תוך דיון ומאבק, ותוך כדי כך שאנשים שונים מתארגנים יחד ולחוד להוציא אותו לפועל. ההצעות הנוכחיות הן נקודה אחת בתהליך הזה, לא שרטוט של סיומו.

איך שלא ניגש לעניין, כדי להפסיק את הרס האקלים ולבנות עתיד שניתן לחיות בו, חובה עלינו לגבש כוח אזרחי רחב, רבגוני ונחוש, שיהיה נכון למעורבות גבוהה בעיצוב העתיד. וחלק מהותי מכך הוא הדיון על הדרכים הנכונות קדימה.

האופי הפשרני אך בו זמנית רדיקלי של ה"גרין ניו דיל", שמציע לעשות כל מה שרק ניתן במסגרת השיטה הקיימת, הוא החוזק שלו, לא חולשה.

התוכנית קוראת תיגר על היומרה של המערכת הנוכחית ותומכיה, ומציעה להם דרך קונקרטית לעמוד ביעדי האקלים המוסכמים, למרות ואפילו בגלל התגובה החריפה והברורה מראש להצעה הזאת.

ובעודה קוראת תיגר על האלפיון העליון, מציעה התוכנית מענה מקיף לצורכיהם של כל האנשים באשר הם אנשים – בדיוק מה שצריך כדי לגבש קואליציה ציבורית רחבה מול האלפיון.

אנו חיים בעולם שבו המדע מבהיר שלא ניתן, פיזית, להמשיך בשיטה הנוכחית, והרבה מאוד אנשים תומכים בשינוי שיאפשר לנו להמשיך להתקיים באופן מתורבת – אבל רק מעטים מוכנים לחשוב על החלפת השיטה.

המצע הכה אפשרי אך בו זמנית כה בלתי-אפשרי של ה"גרין ניו דיל" יכול להיות בדיוק האופן שבו הפער בין העמדות הסותרות האלה נסגר והציבור פורץ דרך חדשה קדימה, על אפם ועל חמתם של בעלי הנפט והשררה. על כל פנים, ממש לא ברור אם יש דרך אחרת, ואם יש, בכלל לא ברור מה היא.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

אנו, האפריקאים, רוצים שהפסלים של מי שטבח בנו ייפלו

ליאופולד מלך בלגיה שיעבד את קונגו והביא למותם של מיליונים. אין סיבה שאנחנו נמשיך לראות את הפסלים שלו ושל אחרים ששיעבדו את אפריקה. מנהיג בקהילה הקונגולזית בישראל כותב ל"שיחה מקומית"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf