בגלזגו נגמר עידן הכחשת אסון האקלים, אבל זה רחוק מלהספיק

ועידת האקלים בגלזגו הניבה הסכם חשוב, אך גם מאכזב. האצבע המאשימה שהופנתה כלפי הודו וסין אחרי הוועידה חוטאת לאמת. כדי שהוועידה הבאה תהיה מאכזבת פחות, חייבים להבהיר לממשלות שתם עידן התירוצים והמסמוסים

מאת:
העשירות האשימו את הודו וסין, אבל האשמה נופלת קודם כל עליהן. מפגין בוועידת האקלים בגלזגו (צילום: ועידת האקלים של האו"ם CC BY-NC-SA 2.0)

העשירות האשימו את הודו וסין, אבל האשמה נופלת קודם כל עליהן. מפגין בוועידת האקלים בגלזגו (צילום: ועידת האקלים של האו"ם CC BY-NC-SA 2.0)

אחרי חתימת ועידת האקלים בגלזגו בחודש שעבר, רוב הגורמים – מהממשלות ועד לחברה האזרחית – הביעו זעזוע ואכזבה מהתוצאות.

היעד החיוני של מניעת חציית רף ההתחממות הממוצעת של מעלה וחצי מעל לממוצע הטרום-תעשייתי – שהוועידה היתה אמורה לוודא שיושג – כעת "מונשם, כמעט מת". ואף שנחתם בה בסופו של דבר הסכם חשוב, אחרי שהוועידה הסתיימה נפתח מאבק בעייתי על הנרטיב, שהתמקד בהפניית אצבעות מאשימות כלפי הודו וסין.

נתחיל בחיובי: אם למדנו משהו מהוועידה, הרי הוא שכיום ניתן לומר בבטחה שעידן ההכחשה המוחלטת תם ונשלם. ממשלות העולם, צמרת הפיננסים, ואפילו תעשיית הרכב, מבינות שהשינוי כבר כאן, ולא ניתן עוד להתעלם ממנו.

זה קרה גם בגלל הפגנות הענק שליוו את השנים האחרונות ואף את הוועידה עצמה, אבל גם, כמובן, בגלל אסונות הטבע המטלטלים של השנים האחרונות, כמו גם המסקנות הנחרצות של הקהילה המדעית, המלוות באזהרות מחריפות והולכות.

donate

על רקע זה, נרשמה בגלזגו שורת הישגים. אחד מהם היה שממשלות העולם הכירו בכך שיעדי צמצום הפליטות עדיין לא מספיקים, ולכן הסכימו על עדכון יעדים נוסף לקראת הוועידה הבאה, שנועדה להתקיים ב-2022 בשארם א-שייח' במצרים, במקום בפעימה החמש-שנתית הקבועה שנקבעה בפריז. בכך ניתן לממשלות העולם סיכוי לפצות מעט על האכזבה של גלזגו. לחברה האזרחית ניתנת הזדמנות להגביר את הלחץ.

הישג נוסף היה שמדינות רבות הכריזו על יעדים חדשים להגעה לנטו-אפס פליטות גזי חממה, כולל מדינות עניות גדולות כהודו וניגריה. עם זאת, חשוב לזכור כי יעדי "נטו אפס" במקום "אפס פליטות" מותירים פרצה ענקית להמשך הרס האקלים באמצעות קיזוזים, בעוד הפליטות נמשכות כרגיל.

הוועידה עסקה לא מעט גם בחידוד של פרטים טכניים בהסכם פריז, כגון הכללים לקיזוזים שכאלה. סוכם הידוק משמעותי המצמצם את הפרצות, אך עדיין מותיר מקום רב לשיפור.

גם מחוץ למשא ומתן הרשמי בין הממשלות נרשמו שורה של הכרזות ויוזמות חשובות: יוזמה של האו"ם ותעשיית האנרגיה המתחדשת לאספקת חשמל נקי באמת; הסכמה של ממשלות ועסקים גדולים להפסיק למכור כלי רכב עם מנועי בערה פנימית עד 2040; התחייבות של מדינות רבות להפחית בחדות את פליטות המתאן; התחייבות של מרבית מדינות העולם – בהן ברזיל – להפסיק עד 2030 את בירוא היערות; ועוד.

גם המדינות העשירות הכירו באסון המתקרב. ברק אובמה נואם בוועידת האקלים בגלזגו (צילום: ועידת האקלים של האו"ם CC BY-NC-SA 2.0)

גם המדינות העשירות הכירו באסון המתקרב. ברק אובמה נואם בוועידת האקלים בגלזגו (צילום: ועידת האקלים של האו"ם CC BY-NC-SA 2.0)

המדינות העשירות לא שולחות את היד לכיס

בהסכם הרשמי שהניבה הוועידה נרשם הסכם סמלי מרכזי: לראשונה, אחרי כמעט 30 שנה של ועידות אקלים של האו"ם, ישנו איזכור מפורש ראשון במסמך כזה לדלקים מאובנים – הגורם העיקרי לקריסת האקלים. אני מודה שנשמטה לי הלסת כאשר הבנתי שעד כה, תעשייה מרכזית זו הצליחה לחמוק מהתייחסות מפורשת במסמכים האלה. אין עדות ברורה יותר להשפעה העצומה של התעשייה הזו, אפילו בוועידות האקלים, אך ניתן להתעודד מכך שהחומה הזו נסדקת סוף סוף.

עם זאת, הרבה מהשיח מיד אחרי חתימת ההסכם התמקד באכזבות מהניסוחים הנוגעים להפסקת השימוש בדלקים מאובנים. בעוד ברור לכל – אפילו לסוכנות האנרגיה העולמית, במקור ארגון של תעשיית הנפט – שצריך להפסיק לחלוטין את ההשקעה בתעשיות דלקים אלו, ההסכם הסופי מדבר רק על הפחתה הדרגתית. הוא כולל התייחסות חשובה לסבסוד שממשלות מעניקות לדלקים ההרסניים, אך הנוסח הסופי דורש רק להפסיק "סובסידיות בלתי-יעילות", ובכך מותיר פרצה עצומה להמשך ההפקרות.

כל המדינות הגדולות ממשיכות להשקיע בדלקים מאובנים, אך הדלק של המדינות העניות הולך ומתבסס רק על פחם. קשה להאמין שהדגש המיוחד על פחם לא קשור לכך

התייחסויות רבות לחלק זה של ההסכם מתמקדות בהודו ובסין, שריככו ניסוחים במהלך המשא ומתן. אין עוררין על כך שריכוך הניסוחים בעניין המכריע הזה מאכזב, אך חשוב להבין את הדברים בהקשרם.

כדאי לשים לב באותו הקשר למשל לנושא מרכזי אחר שעמד על הפרק בגלזגו: פיצויים על אובדן ונזק. מדינות עניות כמו הודו דורשות הקמת מערך פיצויים שיסייע להן בהתמודדות עם חלקן הבלתי פרופורציונלי בנזקי שינוי האקלים, אך המדינות העשירות של הצפון הגלובלי, שעושרן בנוי במידה ניכרת על ניצול ודיכוי מדינות הדרום, הצליחו לבלום את יוזמות אלו.

המדינות העשירות גם לא עומדות בהבטחתן מוועידת האקלים של 2009 בקופנהגן להזרים 100 מיליארד דולר בשנה לקרן אקלים גלובלית, שתעזור למדינות העניות להתפתח כלכלית באופן בר קיימא ולהתמודד עם נזקי קריסת האקלים, סכום פעוט יחסית לסכום שנדרש מלכתחילה.

הרבה לפני הוועידה הנוכחית, עמדתה של הודו היא שללא סיוע כלכלי משמעותי, אין ביכולתה לספק לתושביה רמת חיים סבירה בלי להמשיך להיעזר בפחם עוד זמן מה. בו זמנית, פליטות גזי החממה של הודו ביחס לאוכלוסייתה הן עדיין בין הנמוכות בעולם, וגם אלו של סין אינן חורגות בהרבה מהממוצע העולמי. למרות כל זה, שתי המדינות גם מפתחות תשתיות אנרגיה נקייה בקצב שקשה לדמיין במדינות עשירות המצקצקות להן.

חשוב גם לשים לב שהסכם גלזגו אמנם התייחס מפורשות לדלקים מאובנים ככלל, אך מכל הדלקים המאובנים רק הפחם זכה לתשומת לב פרטנית. ניתן לטעון שהסיבה היא שהוא הדלק המאובן המזיק ביותר, אבל כנראה אין זה מקרי שמרבית המדינות העשירות והחזקות ביותר כבר נגמלו מהפחם, או נמצאות בדרך לשם.

בובה המייצגת פליטה סורית מוצגת בוועידת האקלים בגלזגו (צילום: ועידת האקלים של האו"ם CC BY-NC-SA 2.0)

בובה המייצגת פליטה סורית מוצגת בוועידת האקלים בגלזגו (צילום: ועידת האקלים של האו"ם CC BY-NC-SA 2.0)

בינתיים גם ארה"ב, בריטניה והאיחוד האירופי ממשיכות להשקיע בגז ואף בנפט: זמן קצר אחרי הוועידה, החלה בארה"ב מכירה פומבית חסרת תקדים בהיקפה של זכויות קידוח ימי לנפט וגז; בבריטניה עלולים להנפיק רשיונות חיפוש נפט וגז נוספים בים; ואפילו האיחוד האירופי, המצטיין יחסית בתחום האקלים, מאותת שימשיך להשתמש בגז עוד זמן רב.

במילים אחרות, כל המדינות הגדולות ממשיכות להשקיע בדלקים מאובנים משני-אקלים, אך הדלק של המדינות העניות הולך ומתבסס רק על פחם. קשה להאמין שהדגש המיוחד על פחם לא קשור לכך.

איך הפחם עלה למעלה

עוד כדאי לזכור בהקשר זה את ההקשר הרחב יותר: המדינות העשירות, ובראשן ארה"ב, הן אלו שאחראיות למרבית פליטות גזי החממה לאורך ההיסטוריה, כלומר האחראיות העיקריות למצב החירום האקלימי הנוכחי. הן אלו שהרוויחו הכי הרבה מהשימוש בדלקים האלו, ועל רקע המשך ההשקעה שלהן בדלקים המאובנים כיום, אין להן שום אמינות מול המדינות העניות יותר כאשר הן מטיפות להן לוותר על הפחם.

אין טעם כעת להתאונן על צביעות מוסרית. אבל חשוב להבין איפה הדברים עומדים באמת, איפה יש סימטריה ואיפה אין. כל המדינות הגדולות ממשיכות, במידה זו אחרת, להשקיע בדלקים מאובנים – לא רק הודו וסין. אבל במדינות הצפון יש ריכוזים עצומים של הון, שיכול לשמש למעבר חלק לכלכלה בת קיימא, בעוד מדינות הדרום דלות המשאבים לא מקבלות את הסיוע שהובטח כבר מזמן.

אין כל הגיון, שלא לדבר בכלל על צדק, בציפייה שדווקא המדינות העניות יותר יפסיקו להיעזר בדלקים שזמינים להן, בעוד המדינות העשירות ממשיכות לקדוח, להתעשר, ולהבעיר את הגלובוס.

בשביל לייצב את האקלים צריך לרדת מהנפט, מהגז, וגם מהפחם, בכל העולם. זה כולל את סין והודו. אבל אם ברצוננו לראות את השינוי הזה קורה, צריך לזהות את הסיבות לכך שהשינוי הנדרש לא מתממש, ולפעול מתוך המקום בו אנו מוצאים עצמנו בעולם כדי להשפיע על המצב האיום הזה.

אחרי שהדרג המדיני בעולם שב ואיכזב, ועם מועד עדכון יעדים חדש עוד פחות משנה, הכדור חוזר כעת למגרש שלנו, החברה האזרחית. מנגנון ועידות האקלים של האו"ם ממילא הרי לא יכול לחייב אף ממשלה לעשות שום דבר – הוא רק משקף את ההתקדמות ומטפח לחץ ציבורי גובר.

אם ברצוננו שהוועידה הבאה תהיה מאכזבת פחות, אם ברצוננו לשמור על תקווה כלשהי לייצוב האקלים, זה הזמן להקים מהומת עולם שלא ניתן יהיה להתעלם ממנה. זה הזמן להבהיר לממשלות שתם הזמן לתירוצים ומסמוסים, שלא מספיקים לנו יעדים רחוקים ועמומים, וזה הזמן לפעול בנחישות לשנות כל מה שרק צריך כדי להציל את העתיד.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

אילוסטרציה: pixabay

פרשת NSO היא רק סימפטום של האמונה הישראלית בכוחות הביטחון

התרגלנו לפטור כל ביקורת על אמצעי הביטחון במשיכת הכתף של "מלחמה היא דבר מכוער", וכך הפכה "מלחמה" למטפורת ברירת המחדל בכל פעם שאנחנו רוצים לזרוק הצידה את זכויותיו של מישהו. ועכשיו, שלא במפתיע, זה הגיע לתוך הטלפון שלנו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf