מיליונים רעבים, הררי מזון מושמדים: זה הזמן לכלכלת מזון חברתית
אף שמשבר הקורונה הצית בהלה המונית מפני מחסור במזון, האמת היא שלא חסר בעולם אוכל, אלא שהוא מנוהל באופן נצלני כלפי עובדים והרסני כלפי הסביבה לטובת רווחי ענק של מעטים
עם התחלת משבר הקורונה בחודש מארס, רבים הסתערו על החנויות והחלו לאגור מזון (ונייר טואלט). ב-18 במארס, קנצלרית גרמניה מרקל פנתה לאומה במסר טלויזיוני ישיר בפעם הראשונה בשנות שלטונה הארוכות, כדי להדגיש את חומרת המצב ולהסביר את צעדי ממשלתה, אך גם למנוע פאניקה. כמו ראשי מדינות רבים הדגישה, "כולם יכולים לסמוך על כך שאספקת המזון מובטחת, ואם ביום כלשהו המדפים מתרוקנים, אז הם יתמלאו מחדש".
ואכן גם בסופר הקרוב לביתי כאן בגרמניה, כמו במדינות מפותחות אחרות, לעתים חסרים מוצרים ספציפיים אליהם הייתי רגיל, אבל תמיד ישנם אחרים במקומם, ואף המוצרים החסרים מופיעים שוב תוך כמה ימים או שבועות.
לא רק שהסופרים אינם ריקים – ברחבי העולם, כמויות עתק של מזון טרי מושמדות. חקלאים בישראל מותירים חממות מלאות בכרוב להירקב ומניחים משטחי עגבניות בצד הדרך עבור עוברי אורח במקום לשלוח אותם לרשתות השיווק או לבתי התמחוי. בארה"ב נשפכים בכל יום מיליוני גלונים של חלב ומושלכות מעל ל-100 אלף ביצי תרנגולת; הררי תפוחי אדמה מוטלים בשטחים פתוחים, מאות דונמים של שדות חסה מוכנים לקטיפה נגרסים, והמוני חזירים בוגרים מושמדים כדי לעשות מקום לאחיהם הקטנים.
אפשר לחשוב שכל הדאגה של חודש מארס הייתה פאניקה מיותרת ויש מספיק אוכל לכולם – יותר מדי, אפילו. אך במקביל לאספקה הסדירה בסופרים ולכמויות המזון המושלכות, משבר הקורונה בהחלט מדרדר אנשים רבים מאוד לחרפת רעב.
בדרום תל אביב, זינק במארס מספר הארוחות שמחולקות בבית התמחוי של עמותת "לשובע". בארצות הברית, המדינה העשירה בעולם, מחקר של מכון ברוקינגס מצא כי בין משפחות עם ילדים, שיעור המשפחות שאין להן מספיק אוכל הכפיל את עצמו בחודש אפריל והגיע למעל 20%. באו"ם מעריכים כי מספר בני האדם ברחבי העולם החשופים לרעב אקוטי יכפיל את עצמו עד סוף השנה, מ-130 מליון בני אדם ל-265 מיליונים.
חקלאים ועובדי חקלאות מתגאים תמיד בעבודתם הקשה, עבודה שהכרחית בשביל שכולנו נמשיך לאכול ולהתקיים – אבל דווקא כשהעמל הזה קריטי מתמיד, כל כך הרבה ממנו מתבזבז. איך ייתכן שבדיוק כאשר יותר אנשים מתמיד משוועים למזון, הוא מושלך ומושמד במקום להאכיל את הרעבים?
למרות שיבושים שונים בשרשראות האספקה, הבעיה, נכון לעכשיו, אינה מחסור במזון, אלא מחסור בכסף. המגיפה וצעדי המניעה נגדה מחסלים את הכנסותיהם וחסכונותיהם של המוני אנשים, ובלי כסף אין להם גישה למזון.
לא מצב חד פעמי
מפתה לחשוב שהמצב הנוכחי, מצער ככל שיהיה, הוא זמני וחד-פעמי, אך לא כך הדבר. האבסורד החריף המתגולל כעת הוא בעיקר גרסה קיצונית לאבסורד היום-יומי של מערכת המזון. הרי גם בשנה שעברה היו כ-130 מיליוני בני אדם חשופים לרעב אקוטי. וגם בשנה שעברה, כמו בכל שנה, חקלאי העולם ייצרו יותר מזון ממה שכל האנושות צרכה – מזון שהרבה ממנו הושמד בשדה או הושלך לאשפה ללא שימוש.
השמדת יבול היא חלק שגרתי מייצור מזון למטרות רווח, דבר שחקלאים עושים כאשר יש עודף של תוצרת בשוק; אם גודלו יותר מדי עגבניות, לא ישתלם לשווק אותן, ולעתים חקלאים ישמידו חלק מתוצרתם מראש כדי שלא למכור אותה במחיר הפסד, או שרשתות השיווק פשוט יסרבו לקנות ולא יותירו להם כל ברירה.
אולם גם אם נהיה מוכנים לקבל את השגרה הזו, בה יבולים מושמדים בעוד מיליונים נותרים רעבים – על פי כל ההערכות, העשורים הקרובים יראו עוד משברים רבים שישפיעו על מערכת המזון. כבר בשנה שעברה, למשל, מזג האוויר הקיצוני פגע בתפוקת הסויה והתירס בארצות הברית ובתפוקת היין באירופה. אירועים כאלו צפויים להתרבות בשנים הקרובות יחד עם שינוי האקלים – שלא לדבר על המדבור שעתיד להפוך איזורים נרחבים ליבשים מדי עבור חקלאות מניבה.
מערכת המזון היא צומת דרכים עיקרי בין האדם לסביבה הטבעית, וככזו היא לא רק מושפעת מגורמים סביבתיים אלא גם משפיעה עליהם: מערכת המזון העולמית אחראית לבערך רבע מסך פליטות גזי החממה הגורמים להתחממות האקלים, שנייה רק לסקטור החשמל והחימום.
בני אדם מוכרחים, כמובן, לאכול, אך ניתן להאכיל את העולם תוך פחות נזק לאקלים; בין היתר יש להפסיק לכרות יערות (ואף לנטוע יערות חדשים במקום אלו שכבר אינם), לגוון את הצמחים המגודלים עבור מזון, ולצמצם בהרבה את השימוש בבעלי חיים עבור מזון (אם לא לבטלו) – שינוי שגם יוריד דרמטית את הסכנה ממגיפות נוספות.
כבר כעת גורמת המגיפה לשינויים בדפוסי הצריכה. אנשים עברו לאכול בעיקר בבית ובעיקר מבישול עצמי, ולכן צורכים חומרי גלם שונים מהרגיל – מי שנהג לאכול פלאפל לארוחת צהריים לא בהכרח יתחיל להכין פלאפל בעצמו. כתוצאה, אוכלי בשר רבים מגדילים את צריכת הבשר שלהם, בתנאי שההכנסה שלהם מאפשרת זאת, כיוון שקל להכין מבשר ארוחה משביעה גם בלי לדעת לבשל. אך המגיפה גורמת לשיבושים באספקת הבשר ולעליות מחירים, הגורמות לרבים לנסות תחליפים על בסיס צמחי.
סביר להניח שלפחות חלק מהאנשים ימשיכו להשתמש בתחליפים אלו על חשבון צריכת הבשר גם אחרי המשבר – אך קשה להאמין שהשינוי יהיה גדול מספיק כדי לצמצם משמעותית את נזקי צריכת הבשר.
בעיה מערכתית
הבעיות במערכת המזון העולמית הן מערכתיות ומהותיות. לכן נדרשים, בדחיפות, שינויים מהותיים במערכת הזו – על מנת לבלום את שינוי האקלים, על מנת למנוע את המגיפה הבאה, ועל מנת להבטיח שלא ירעבו מאות מיליונים.
השמדת יבולים, ניצול בעלי חיים, ופליטת גזי חממה, ומיליוני אנשים המשוועים למזון – כולם חלק שגרתי ממערכת המזון. כל אלו כרוכים בכך שמערכת המזון מאורגנת סביב מטרה עליונה שאינה תזונה – אלא מיקסום רווחים.
הבעיות במערכת הזו גם לא נגמרות בקצה ה"צרכני"; בקצה השני של המערכת, העובדים שאחראים לאספקת המזון – הנוטעים והקוטפים, המאכילים והשוחטים, המעבדים והאורזים – הם בין העובדים המקופחים והמנוצלים ביותר.
במדינות המפותחות, הרבה מתחומים אלו נשענים על עבודת פליטים ומהגרים – ובישראל גם נתינים פלסטיניים חסרי זכויות. העבודות האלו, גם בשגרה של לפני המגיפה, הן בין הקשות ביותר, וחלקן, כמו עבודה בבתי מטבחיים, גם בין המסוכנות. וכאן שוב, המגיפה מדגישה ומחריפה את המצב הקיים: מי שעובד בשדה לא יכול להשאר בבית ומי שעובד בפס הייצור של בית מטבחיים או מפעל אריזה לא בהכרח יכול לשמור על ריחוק פיזי מחבריו לעבודה.
בישראל, מהגרי העבודה התאילנדים המעבדים את השדות מדווחים שמעסיקיהם לא בודקים להם חום כנדרש, ובמקום לאפשר להם תנאי עבודה ומחייה צפופים פחות ובטוחים יותר, עמיתיהם הפלסטינים שהתבקשו להשאר בגבולות ישראל כדי להמשיך בעבודתם במשך הסגר נדחסו יחד איתם במגוריהם הצפופים. בארה"ב ובגרמניה בתי מטבחיים הם כבר מוקדי התפרצות מובילים עבור הווירוס. בארה"ב, עובדים בחקלאות ובשיווק המזון חולים ומתים בקצב מתגבר – בעוד ממשל טראמפ מנצל את המשבר כדי לאפשר למעסיקים לקצץ בשכרם של המהגרים שביניהם.
מי מרוויח?
במבט על, המצב הזה לא רק אבסורדי אלא גרוטסקי ממש. על פניו נראה כי כולם מפסידים: מיליארדי האנשים שצורכים מזון (כ-100% מאוכלוסיית העולם) חשופים לסכנות של משבר האקלים וסכנת מגיפות, ויודעים שאם במשבר הבא לא תהיה להם הכנסה, עצם הישרדותם מוטלת בספק.
בינתיים האנשים שעושים את העבודה הקשה הנדרשת בשביל שתהיה בכלל אספקת מזון, חשופים לקושי וסכנת חיים ונהנים משכר נמוך ותנאים ירודים. גם רבים מהמעסיקים שלהם, החקלאים הקטנים, נהנים מעט מאוד מסדר הדברים הזה.
אך היכן שרבים נדפקים, כמעט תמיד יהיו מעטים שדופקים קופה. חקלאים בישראל מתלוננים כבר שנים על דורסנותן של רשתות השיווק. עמיתיהם בארה"ב רואים כיצד תאגידי חקלאות ענקיים מורידים את המחירים באמצעות מפעלי ענק, ואז קונים את נכסיהם ומרכזים את כלל תעשיות המזון בידיים הולכות ומתמעטות.
בהודו ישנה בעשורים האחרונים תופעה גוברת של התאבדות של חקלאים; עונה אחת גרועה יכולה לגרום לחקלאי לפשוט את הרגל, אחרי שתאגיד מונסנטו הפך חקלאים רבים לתלויים בזרעים המהנודסים שלו, שמניבים יבול אחד בלבד לפני שצריך לקנות עוד. ברור שאלו המרוויחים מסדר הדברים הזה לא יוותרו על עמדת הייתרון שלהם כל כך בקלות, אבל כאמור, הם מיעוט זעיר. האם כולנו באמת צריכים לתת לזה להמשיך ככה?
מה עושים?
בתחילת משבר הקורונה נשיא צרפת עמנואל מקרון הכריז כי "זה טירוף" לתת לכוחות השוק "לנהל את הנגישות שלנו כחברה לתזונה" – אמר וצדק. אך עדיין מעט קשה לדבר על אלטרנטיבות קונקרטיות אחרי עשרות שנים של ניאו-ליברליזם שהטענה המרכזית בעדו היא שכביכול, "אין אלטרנטיבה", כדברי מרגרט ת'אצ'ר. אך עלינו לדבר על אלטרנטיבות בכל זאת, וצריך תוך כך להכיר בכך שיש גם סיבות לגיטימיות לחוסר העניין במודלים כלכליים חלופיים, בפרט בתחום המזון.
הסיפור שהתקבע לאחר נפילת ברית המועצות אומר שהנסיון לייצר מערכת מזון חברתית נועד מראש לכישלון. אפשר ורצוי להתווכח עם הדיוק העובדתי של הסיפור הזה ולבחון אותו יותר מקרוב, אבל הוא לא משולל כל בסיס; לתכנון הכלכלה באופן מרוכז בידי מנגנון של פקידים ופוליטיקאים בהחלט היו בעיות. שתי המעצמות הסוציאליסטיות אמנם הצליחו לרוב להאכיל את כל אזרחיהן ללא יוצא מן הכלל (בניגוד לארצות הברית), אך שתיהן היו עדות לפרקים לרעב המוני, בפרט בשלבי המעבר לכלכלה מתוכננת.
אבל השנה היא 2020 ואף אחד לא מציע להחזיר את השעון לאחור. דווקא העידן הניאו-ליברלי, עם שחרור הרסן על המגזר הפרטי והתפתחותם של תאגידי ענק רב-לאומיים בעלי תיאבון בלתי-מוגבל לצמיחה, הוביל ליצירתן של כלכלות מתוכננות מתוחכמות בהרבה מאלו של הבירוקרטיה הסובייטית.
הרי השוק אמנם מתווך את היחסים בין התאגידים האלו לבין מתחריהם הקטנים יותר ובין כל אלו לבין הצרכנים והעובדים – אך בתוך חברות פרטיות ותאגידים לא נהוג לקיים שוק תחרותי; מפעל לייצור חלקי רכב ששייך לתאגיד רב-לאומי כמו טויוטה לא גובה תשלום על כל חלק מהמפעל שמרכיב מהם מכוניות, וגם לא מתחרה עם מפעלי החלקים האחרים של התאגיד.
למעשה, כאשר מנהל חדש ברשת חנויות הכלבו האמריקאית האגדית Sears ניסה לייצר שווקים פנימיים בתוך החברה, הרשת קרסה. בינתיים, רשת הכלבו וולמארט, המנהלת כלכלה פנימית מתוכננת ששוות ערך בגודלה בערך לכלכלת שווייץ, הפכה לאחד העסקים הגדולים והמצליחים בעולם.
בניגוד לשיטות הייצור הרווחות בשיאן של הכלכלות הסוציאליסטיות המתוכננות במאה העשרים, פסי הייצור של היום גמישים מתמיד ומפעלים רבים מתבססים על ייצור זריז ויכולת להגיב לביקוש תוך זמן קצר. מערכות השיווק הגדולות של ימינו, כמו אמאזון, שואפות אף להקדים את הביקוש של הצרכנים ולחזות אותו מראש באמצעות מערכות ממוחשבות המבוססות על איסוף נתונים נרחב ("ביג דאטה") ועיבודם באמצעות אינטליגנציה מלאכותית.
אם בעבר ניתן היה לטעון שרק השוק החופשי יכול לתווך ביעילות בין ביקושים משתנים לשלל מערכות הייצור והאספקה, הרי שבאופן אירוני דווקא השוק החופשי דירבן את התאגידים הגדולים למצוא שיטות טובות עוד יותר לעשות את אותו הדבר.
אם בעידן הקורונה נביא שוב מערכות כלכליות, כמו מערכת המזון, תחת שליטה דמוקרטית, נוכל להשמיש מחדש את השיטות המתקדמות ביותר כדי לנהל אותן באופן חכם ויעיל.
עתיד דמוקרטי, קווים לדמותו
לא אתיימר להציע מפת דרכים למהפכה שכזו או אפילו לתאר חזון אחיד למערכת מזון חברתית. רק אציע, אם יורשה לי, כמה אפשרויות, ומחשבות על משמעותן.
כאמור, מערכת המזון עומדת בצומת הדרכים בין שורה של צרכים ואינטרסים: כל בני האדם צריכים לאכול, כולם צריכים אקלים יציב המאפשר חיים בטוחים, ולמי שמגדל את המזון מגיע לחיות בכבוד. כרגע כל צרכים אלו מוכפפים לצורך המערכתי להפיק רווחים; את מקומו של הצורך הזה יכולים לקחת מנגנונים לחיזוי ותיווך ביקושים, תחת פיקוח ציבורי דמוקרטי.
ייתכן שמערכת שכזו עדיין תעשה שימוש נרחב בכסף, אך מקור הכסף לא חייב להיות צרכני הקצה, או לפחות לא צרכני הקצה בלבד. מיסוי פרוגרסיבי יכול לספק את הכסף עבור סבסוד הייצור, העיבוד, השינוע וההפצה, או אף לכסות את כלל העלויות, כך שכולם יוכלו לאכול בעוד מרבית המימון מגיע מאלו שלא חסר להם דבר מלכתחילה.
את חלוקת המזון לצרכנים אפשר לארגן בשלל דרכים, דרך חלוקה בחינם תחת מגבלת שימוש סביר – מגבלה שחנויות רבות כבר הטילו בעצמן על מוצרים מבוקשים מאז תחילת המגיפה – או שמא באמצעות כרטיסי או תלושי מזון ששווים ערך לכסף או מחליפים אותו לחלוטין, או פתרונות יצירתיים אחרים. שליטה דמוקרטית משמעותה שהמעורבים בדבר יצטרכו להכריע – אין טעם לנסות לקבוע עבורם מראש את הדרך הנכונה.
גם אותן מערכות תיאום ממוחשבות לא חייבות להתבטא בשליטה ריכוזית לאומית או עולמית המוכתבת לכולם מלמעלה. ניתן להקים מנגנונים דמוקרטיים מבוזרים המחלקים את עבודת התיאום כך שקבלת ההחלטות מתקבלת בעיקר ברמה מקומית, המאפשרת מעורבות ישירה של עובדים ותושבים בהחלטות הנוגעות אליהם ישירות: עובדי מפעל בניהול עצמי יעריכו כמה ביכולתם להפיק, בעוד ועדות תושבים ידאגו לניטור דפוסי הצריכה ומיפוי הצרכים, ויארגנו את ההפצה ברמה אזורית.
אותן ועדות יוכלו לא רק לוודא שמיוצר מספיק מזון עבור כולם ושהוא מגיע להיכן שהוא נדרש – אלא גם לדאוג שייצור המזון לא יפגע בעובדים ובתושבי האיזור ולנהל את המעבר למערכת מזון בת קיימא. את הועדות יוכלו ללוות יועצים מומחים, כמו אגרונומים, מדעני אקלים וכלכלנים, על מנת לספק למקבלי ההחלטות את כל המידע הרלוונטי והעכשווי.
קבלת החלטות מבוזרת תשתלב היטב גם עם השאיפות לשרשראות אספקה מקומיות וקצרות, המקבלות כעת תנופה עצומה לאור המגיפה: בעוד שרשראות אספקה ארוכות וחובקות-עולם משתבשות, גידול המזון המקומי המשווק לתושבי האיזור מצליח יותר מתמיד.
שיקולים אלו ושיקולים אחרים שמעלים הנציגים במנגנונים השונים יכולים להפוך לפרמטרים בתוך המערכות הממוחשבות המתווכות בין תחזיות הביקוש לבין הייצור וההפצה.
אך גם אם נפתור בתיאוריה את כל הבעיות ונמלא את כל קווי המתאר, שום דבר, כמובן, לא יקרה מעצמו – עלינו להתארגן, לפעול, ולדרוש שליטה דמוקרטית במערכות החיוניות שלנו, בתחום המזון ומעבר. המשמעות, אם נצליח, תהיה סופה של הגרוטסקה של מערכת מזון שהורסת את האקלים, גורסת אפרוחים, חסות ועובדים – ועדיין מותירה בסוף מאות מיליונים ללא תזונה מספקת.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן