ממשלת ה"רמזור" הגרמנית מדגימה את מגבלות הקפיטליזם הירוק

הממשלה החדשה בגרמניה, בראשות הסוציאל דמוקרטים ובשיתוף הירוקים והליברלים, שמה את משבר האקלים במקום גבוה בסדר העדיפויות ומציבה יעדים שאפתניים. אך נראה שהתוכניות שלה לא תואמות את היעדים – ותנועת האקלים זועמת

מאת:

ב-8 בדצמבר עזבה אנגלה מרקל את תפקידה כקנצלרית גרמניה, לאחר 16 שנה, והושבעה ממשלה חדשה, בראשות אוֹלַף שוֹלץ מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD). לראשונה מזה עשור וחצי, המפלגה השמרנית של מרקל אינה חלק מהקואליציה; את מקומה לצד ה-SPD מחליפים הירוקים והליברלים ("הדמוקרטים החופשיים", FDP). את הקואליציה הזו מכנים "רמזור", על בסיס צבעי המפלגות: אדום, ירוק וצהוב.

המכנה המשותף בין ה-SPD לירוקים רחב – שתיהן מפלגות מרכז-שמאל. אך השותפות עם הליברלים, שמשנתם הכלכלית ימנית, מצמצמת מאוד את הקונצנזוס בקואליציה החדשה. כל מרכיביה מסכימים על ליברליזציה בתחום זכויות הפרט, אבל ה-FDP מתנגדת בתוקף להוצאה להגדלת הגירעון, וככלל להשקעות חברתיות.

מוחים נגד משבר האקלים במסיכות של ראשי הקואליציה החדשה (מימין: אולף שולץ – SPD, אנלינה ברבוק – ירוקים, וכריסטיאן לינדנר – FDP), בהפגנה בברלין, ב-15 בנובמבר 2021 (צילום: Nick Jaussi / Campact, CC BY-NC 2.0)

ביקורת חריפה. מוחים נגד משבר האקלים במסיכות של ראשי הקואליציה החדשה (מימין: אולף שולץ – SPD, אנלינה ברבוק – ירוקים, וכריסטיאן לינדנר – FDP), בהפגנה בברלין, ב-15 בנובמבר 2021 (צילום: Nick Jaussi / Campact, CC BY-NC 2.0)

בשמאל הגרמני – כולל האגפים השמאליים ב-SPD ובמפלגה הירוקה, ומפלגת "השמאל" (די לינקה) שנותרה באופוזיציה – מתריעים כבר מתחילת המשא ומתן הקואליציוני מפני הנזקים שיגרמו הליברלים. עם פרסום ההסכם הקואליציוני הסופי, בסוף נובמבר, הביקורת רק התחדדה והחריפה.

מנקודת מבט שמאלית, יש בהסכם ללא ספק הישגים משמעותיים, במיוחד בנוגע לתחום הקונצנזואלי של זכויות הפרט. בין ההישגים: ביטול חוק מהתקופה הנאצית שאוסר על רופאים לפרסם מידע על הפלות; ביטול משוכות המקשות על שינוי מגדר; לגליזציה של קנאביס וליברליזציה של חוקי המשפחה – למשל, שאשה הנשואה לאשה שיולדת תוכר אוטומטית כאם התינוקת. כמו כן יקוצר מסלול ההתאזרחות עבור זרים, ומתאזרחים כבר לא יידרשו לוותר על אזרחותם הקודמת. גיל הבחירה יירד ל-16.

חלק מיוזמות אלו צפויות לעבור ריכוך בידי הרוב השמרני במועצה הפדרלית (Bundesrat), שנדרשת לאשר חוקים ככל שהם משפיעים על מדיניות מדינות המחוז – אך השמרנים לא יוכלו לבטלן לחלוטין. אולם כבר במשא ומתן עם הליברלים נראה שנגדעה מראש האג'נדה המרכזית של השמאל ההיסטורי: חיזוק מעמדן הכלכלי של השכבות החלשות. מבחינה זו, הישגי ה"רמזור" מעטים וצנועים למדי.

השיפור החברתי-כלכלי המשמעותי היחיד כנראה יהיה העלאת שכר המינימום השעתי מ-9.6 יורו ל-12 יורו, הבטחת בחירות מרכזית של שולץ. מעבר לכך מתוכננים שיפורים צנועים עד כדי קוסמטיים, כמו שם חדש לדמי האבטלה הבסיסיים. בתחום חוקי העבודה ייתכנו אף שינויים לרעת העובדים, למשל בהגמשה מסתמנת של הגבלות שעות העבודה.

donate

בתחום יחסי החוץ קצרה כאן היריעה. לפחות בכל הנוגע ליחס לישראל-פלסטין, לא נראה שהקואליציה החדשה מביאה שינוי של ממש. המפלגות חוזרות על מחויבותה המוחלטת של גרמניה ל"ביטחון ישראל", ומוסיפות מלל על תמיכה בפתרון שתי המדינות ודרישה להפסיק בניית התנחלויות. מהצד הפלסטיני מצופה להראות "התקדמות בדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האדם… והימנעות מכל צורה של אלימות כלפי ישראל".

ביקורת מהולה בשבחים

נושא מרכזי שקואליציית ה"רמזור" חרטה על דגלה הוא ההתמודדות עם משבר האקלים. אך בתנועה למען האקלים מזהירים כי תוכניותיה פשוט לא עומדת בקנה אחד עם היעדים שהציבה.

ישנה ביקורת רבה על היבטים סביבתיים-אקלימיים של תוכניות ה"רמזור", אך זו מהולה בשבחים: אין מחלוקת על כך שההסכם הקואליציוני מהווה התקדמות משמעותית מבחינת מדיניות האקלים של גרמניה.

מעל לכל יש לציין לטובה את הזינוק קדימה שמתכננות מפלגות ה"רמזור" בתחום האנרגיה: עד 2030 רוצה הקואליציה להביא את גרמניה לתמהיל של 80% חשמל ממקורות מתחדשים (לעומת 45% ב-2020). גם את הפסקת השימוש בפחם לייצור חשמל בגרמניה שואפת הממשלה להקדים ל-2030 (במקום 2038), אך רק "אידיאלית" ובכפוף להתקדמות עם הרחבת השימוש באנרגיה ממקורות מתחדשים.

תחום האנרגיה חשוב במיוחד לייצוב האקלים, גם מכיוון שהוא המקור המוביל לפליטת גזי חממה משני אקלים, וגם כי ככל שישנה אספקת חשמל ידידותית לסביבה, ניתן לחשמל גם תחומים מזהמים אחרים, כגון תחבורה וחימום, וכך לנטרל את השפעתם הסביבתית מהר.

אולם, מתריעים המבקרים, תוכניות הממשלה החדשה אינן מספיקות כדי להתמודד עם אתגרי האקלים האמיתיים העומדים בפניה. ראשית, יעדי האקלים השאפתניים שלה הם למעשה היעדים שקבעה כבר הממשלה הקודמת, לאחר שבית המשפט פסק שיעדיה מתונים מדי ולא מפורטים די. אולם גם כעת נותרים בתוכניות הקואליציה פרטים רבים עמומים מדי, כך שהיבטים חשובים של מדיניות האקלים עשויים להתמסמס במשא ומתן הסופי בין המפלגות.

בתחום האנרגיה, מושא מרכזי לביקורת הוא כוונת הממשלה להמשיך להשקיע בתשתיות אנרגיה על בסיס גז מתאן, שפחות מזהם את הסביבה המיידית, אך מזיק אקלימית לא פחות מאשר פחם.

ביקורת רבה מופנית גם למדיניות התחבורה של ה"רמזור", נושא שנחשב מרכזי מאוד במאבקי סביבה ואקלים בגרמניה. ההסכם הקואליציוני עורר ביקורת ותמיהה על כך שהוא אינו כולל תוכנית לרסן את הטיסות הפנימיות, לא מאותת על כוונה להרחיב את השימוש באופניים ובהליכה ברגל, בקושי מחזק את התחבורה הציבורית, ומתמקד מעל לכל בחישמול תחום הרכב הפרטי – דגש שיכול להיות דווקא אנטי-סביבתי.

הדאגות בנושא רק החריפו לאחר שהתברר שאת משרד התחבורה יאיישו הליברלים, שמעדיפים להמשיך לתעדף שימוש ברכב פרטי כמו קודמיהם השמרנים.

"בחירה מודעת בהמשך הסלמת משבר האקלים"

Fridays For Future – תנועת שביתות התלמידים הענקית של גרמניה – מתחה ביקורת חריפה על תוכנית ה"רמזור": "עם הצעדים המוצעים שלוש המפלגות בוחרות במודע בהמשך הסלמת משבר האקלים", נכתב בהודעה מטעם התנועה.

דוברת התנועה, קרלה רֵימְטְסמַה, קבעה כי "הירוקים איבדו את האמינות שלהם", וקראה לתוכניות הממשלה "בגידה בשאיפות של עצמם". במאמרה ציינה שהכרזת הירוקים כי "אנחנו על המסלול לעמידה ביעד של 1.5 מעלות" התחממות, היא "פשוט שקרית".

הפגנה של Fridays For Future בקלן, ב-20 בספטמבר 2019 (צילום: Marco Verch, CC BY 2.0)

"הירוקים איבדו את האמינות". הפגנה של Fridays For Future בקלן, ב-20 בספטמבר 2019 (צילום: Marco Verch, CC BY 2.0)

ביקורת נשמעה גם מצד שורה של ארגונים חשובים נוספים, ובהם גרינפיס ו"ברית האקלים" (Klima-Allianz), שחברים בה 140 ארגונים שונים. אליהם מצטרפת גם "קאריטאס", קרן הצדקה של הכנסיה הקתולית בגרמניה וארגון הצדקה הגדול במדינה, שנושא האקלים הוא חלק מתחום פעילותו בשל השפעתו הבלתי פרופורציונלית על החלשים בחברה.

שוב ושוב מתריעים הארגונים והתנועות כי תוכניות הממשלה לא מספיקות כדי לעמוד ביעדים שהציבה – וחוקרים הספיקו כבר לבדוק ולמצוא שאכן כצעקתם.

כך, למשל, מחקר חדש של פרופ' פוֹלקר קְוושְנינג מה-HTW, האוניברסיטה הטכנית בברלין, מצא באמצעות חישובי מודל שתוכניות הקואליציה לא יאפשרו עמידה ביעדי פריז.

מחקרו של קוושנינג מתבסס על נתוני פליטות עדכניים ותקציב הפחמן הגלובלי, ומעלה כי גרמניה תצטרך להגיע לנייטרליות פחמנית עד 2035 לכל המאוחר, לעומת היעד הנוכחי של 2045. לפי המחקר יש צורך להגדיל, למשל, את אספקת האנרגיה הסולארית פי 10, בעוד הקואליציה שמה לעצמה יעד של פחות מפי ארבע מהאספקה הנוכחית.

אסטרטגיה חסרת תוחלת

גם בעניין זה מגיעה עוד ביקורת מהספקטרום הפוליטי השמאלי. חלק ממנה מתאפיין בתמיכה ביקורתית: זה טוב, אבל זה לא מספיק. אך ישנה גם ביקורת עמוקה יותר.

בכל הספקטרום השמאלי מבקרים למשל את היעדר האיזון החברתי הנדרש עבור התוכנית האקולוגית של הממשלה. במפלגת השמאל למשל מעירים כי בעוד ההסכם הקואליציוני מפרט בדיוק איך ידאגו לתעשיה וישמרו את ה"תחרות החופשית", הוא מסתפק בסיסמאות כלליות בכל הנוגע ל"בלימת זעזועים חברתיים".

לא מדובר כאן בהתנגחות "אדומה" נגד פרוגרמה סביבתית באשר היא, אלא בביקורת מהותית שנוגעת להיתכנות החברתית והפוליטית של מדיניות סביבתית ואקלימית בכלל: כאשר משמעות המעבר לכלכלה בת קיימא היא עלייה ביוקר המחייה וקשיים גדולים עבור העשירונים הנמוכים, השינוי עצמו לא יכול להיות בר קיימא. כלכלה ירוקה על חשבון החלשים מזמנת על עצמה התנגדות שתסרס לכל המאוחר בקדנציה הבאה את המאמצים להמשיך את הטרנספורמציה הנדרשת.

זוהי אחת המגבלות הטיפוסיות של מה שמכונה "קפיטליזם ירוק", גישה שבה מתעלמים ככל הניתן מהממדים החברתיים והפוליטיים של משבר האקלים, ומתייחסים אל שינוי האקלים בתור עניין שלו פתרונות כלכליים טכנוקרטיים. נקודת המוצא של גישה זו היא שהשינויים מוכרחים להתבצע באמצעות כוחות שוק ובשיתוף פעולה עם בעלי ההון, ולא תוך עימות ישיר עמם.

כתוצאה מכך, שני האתגרים המרכזיים של משבר האקלים – מיגור נזקים למערכת האקלים (mitigation) והתאמת התשתיות לזעזועים סביבתיים (adaptation) – חייבים בקפיטליזם הירוק לעמוד במבחני רווחיות וכדאיות כלכלית.

למדיניות שנובעת מכך יש אופי מסוים: בהכללה גסה, את המיגור מקדמים תמריצים לפעילות כלכלית ידידותית לסביבה, כמו מסחר בפליטות או הנחות במסים על התקנת תשתיות לאנרגיה נקייה, בעוד ההתאמה הופכת להזדמנות, שוק בפני עצמו. הצורך הבהול, למשל, למגן ערים מפני הצפות, פשוט מייצר סקטור רווחי עם צמיחה מהירה, שבו צריך לתפוס עמדה תחרותית חזקה.

אין כמובן שום דבר רע בניסיון להתאים את האופן שבו אנו מתכלכלים אל מצב החירום האקלימי – למעשה זה בדיוק מה שעלינו לעשות בדחיפות. הבעיה עם האופן שבו הקפיטליזם הירוק ניגש למשימה זו היא שלא כל צעד שנדרש עבור ייצוב האקלים, ולא כל פתרון אמיתי עבור קהילות בסיכון, בהכרח מצליחים או אי פעם יכולים להפיק רווחים.

לא רק זה, אלא שישנן הרבה פעילויות שהן רווחיות ופופולריות מאוד, אבל צריכות פשוט להיפסק או להצטמצם מאוד, גם אם אין עדיין תחליף "ירוק" זמין – כמו למשל שימוש מופרז בטיסות. קפיטליזם, לא משנה באיזה צבע, מטבעו אינו מקבל מגבלות קשיחות על פעילות רווחית – ועתיד הציביליזציה הוא שיקול "חיצוני" מבחינתו.

סדר העדיפויות הזה מוביל לאסטרטגיות חסרות תוחלת, וקידומן בא על חשבון מאמצי ייצוב והצלה ריאליסטיים. כך, למשל, מתריע ניתוח ראשוני של מפלגת השמאל, שהקואליציה שואפת להפריד בין צמיחה כלכלית לבין צמיחה בניצול משאבים והרס הטבע: מה שמכונה "התנתקות" (decoupling).

ככלל, עד כה, צמיחה כלכלית כרוכה תמיד בעוד שימוש במשאבים חומריים, עוד אשפה, עוד זיהום, ו/או עוד התחממות. אותה התנתקות היא הגביע הקדוש של הקפיטליזם הירוק: מצב בו הכלכלה ממשיכה לצמוח במונחים כספיים אבל הרס הסביבה נפסק.

אולם כלל לא ברור שמצב כזה אפשרי בפועל: על פי מחקר של עמותת "משרד הסביבה האירופי" מ-2019, "לא רק שאין ראיות אמפיריות שתומכות בקיומה של התנתקות […] בקנה מידה שאפילו מתקרב למה שנדרש כדי להתמודד עם קריסה סביבתית, אלא שגם […] לא נראה סביר שהתנתקות שכזו תתרחש בעתיד".

המאמצים הסביבתיים-אקלימיים של ממשלת ה"רמזור" שאפתניים, משמעותיים, וכנראה כנים לחלוטין. אך אם הם מכוונים אל עבר יעד בלתי-אפשרי, הרבה מהמאמצים האלו יירדו לטימיון, בעוד הזמן הנותר לייצוב האקלים כבר כמעט אזל.

צדק אקלימי? לא תודה

סיבה מרכזית לכך שהתנתקות שכזו יכולה להראות כמו אפשרות ריאלית, היא עיוורון לממד הגלובלי של המשבר: מדינות עשירות העבירו את הייצור החומרי המזהם שלהן למדינות עניות יותר, נהנות מירידה חדה בזיהום ופליטות – וטופחות לעצמן על השכם. הן מספרות לעצמן שעם ההתפתחות והקדמה הכלכלה פשוט עוברת להתמקד בתחומי שירות במקום מוצרים פיזיים; אך למעשה, באותו הזמן אזרחיהן ממשיכים לצרוך מוצרים שכאלו בקצב גובר – ורק מחריפים את בעיות האשפה, הזיהום, וההתחממות.

על רקע זה, מדאיגה גם תגובת הירוקים למחקרו של קוושנינג: "בניגוד ל-Fridays For Future איננו מתבססים על הקונספט של תקציב פחמן פר אדם". לשיטתם, אין מקום לחשב את תקציב הפחמן של גרמניה על בסיס חלוקה שוויונית בין כל אוכלוסיית העולם – שכן "אז גרמניה הייתה חייבת להיות נייטרלית פחמנית כבר ב-2030, וארה"ב עד סוף 2021".

מה שהירוקים מנסים בתגובתם להגחיך הוא היעד המקובל לנייטרליות פחמנית הוגנת. נראה כי מבחינת המפלגה השמאלית ביותר בקואליציה החדשה, עדיין יש לגרמניה זכות לקחת יותר מחלקה ההוגן בעוגה.

אבל צריך להודות: גישה זו אינה חריגה בנוף הגלובלי – אם כבר, זו דוגמה טיפוסית למיינסטרים הליברלי של תנועות האקלים במדינות העשירות, שלא מעז לחלום מעבר לקפיטליזם ירוק, לא מכיר במגבלותיו, ולא רוצה באמת לחשוב על המשמעות של צדק אקלימי ברמה גלובלית.

מפגינים בגלזגו, סקוטלנד, בזמן ועידת האקלים (צילום: Friends of the Earth International, CC BY-NC-ND 2.0)

המיינסטרים לא חושב על משמעות הצדק האקלימי. מפגינים בגלזגו, סקוטלנד, בזמן ועידת האקלים (צילום: Friends of the Earth International, CC BY-NC-ND 2.0)

הירוקים, כמו רבים ממצביעיהם, לא מעוניינים לוותר על העושר הבלתי פרופורציונלי של גרמניה, שבנוי על ניצול של הדרום הגלובלי ועל זיהום גבוה בהרבה מהממוצע העולמי. הם לא יעזו לבשר לציבור הגרמני את האמת המרה: שעידן הנוחות והעושר של אירופה הגיע לסופו, ושהדרך הכי טובה לרכך את הקטסטרופה תהיה לצמצם מיד את צריכת היתר.

הרבה יותר קל, הרבה יותר נוח, להמשיך עם מצג שווא שלפיו ניתן גם להמשיך להתחרות עם שאר העולם על שווקים ומשאבים – וגם להשתלט על משבר האקלים ולעמוד ביעדים הגלובליים. זוהי אשליה, אבל היא אשליה נוחה ואטרקטיבית. עד שהיא תתפוצץ לגרמנים בפרצוף, ייתכן מאוד שיהיה כבר מאוחר מדי.

אך אולי התוכנית של ממשלת ה"רמזור" יכולה להיות תמרור אזהרה עבור העולם: גם כאשר ממש רוצים, ויש קואליציה פחות או יותר מתאימה, עדיין תוכנית שעושה כמעט כל מה שאפשר במסגרת הקפיטליזם הירוק מראש לא עומדת באתגרי ייצוב האקלים – וזה עוד לפני המשאים והמתנים על היישום הפרטני.

קל לטעון שאין ברירה אלא להתפשר על קפיטליזם ירוק: להיות "פרגמטיים" בטווח הקצר ולהתגמש בכל הנוגע לשינוי חברתי, פוליטי, ומערכתי. אך האם זה הכרחי יותר מאשר באמת לעצור את שואת האקלים? איזה הכרח חזק יותר – ההכרח לכבד את כוחה של המערכת הכלכלית, או ההכרח לשמר את התשתית לקיומה של כלכלה באשר היא?

האם זה באמת "פרגמטי" לרדוף אחרי פתרון אקלימי שגם במקרה הטוב הוא רחוק ממה שנדרש? האם באמת יותר "ריאליסטי" לכבד את הגבולות של השיטה הכלכלית הנוכחית יותר מאשר את המגבלות הפיזיות של החיים על פני כדור הארץ?

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

הדחפורים הרסו משתלה, מגרש למכירת מכוניות ומספרה במקום, שייח' ג'ראח, ב-17 בינואר 2022 (צילום: אורן זיו)

לא היה שום צורך להרוס את בית משפחת סאלחייה

צביעת שטחים לצורכי ציבור, ללא התחשבות במצב הקיים וללא שיתוף התושבים, היא פרקטיקה מקובלת במזרח ירושלים. למרות זאת, המקרה של משפחת סאלחייה היה חריג: במקרים דומים אחרים עיריית ירושלים השתמשה בשטחים הפנויים בלי לגעת בבתי המגורים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf