newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גם במאבק נגד הקורונה ומשבר האקלים, האפרטהייד הגלובלי בעוכרינו

כדי להביס את הקורונה וכדי לייצב את האקלים, נדרש מאמץ חובק עולם. אבל עשרות מדינות בדרום הגלובלי מעבירות את העושר שלהן למדינות עשירות יותר – ולא יוכלו להתמודד עם הקורונה או לבנות כלכלה בת קיימא עד שהחובות האלו יבוטלו

מאת:

בישראל-פלסטין נגלה כמו במיקרוקוסמוס האפרטהייד הרפואי שמחלק את העולם שלנו לזכאים ולמופקרים. העמים הנבחרים מנצלים את כוחם ועושרם כדי לדלג לראש התור, בעוד המוני המנושלים לא בהכרח מקבלים מקום בתור מלכתחילה.

אבל כמו שהקורונה כבר הראתה לנו, העולם שלנו מחובר יותר ממה שאולי חשבנו. יתכן מאוד שהאפרטהייד הזה עוד יחזור כבומרנג לארצות העשירות: מחנות הפליטים והסלאמס יהיו כמדגרות למוטציות חדשות של הוירוס, שיגיעו במוקדם או במאוחר גם לאיזורים המפותחים. כמה החיסונים יעילים נגדן זו כבר שאלה של מזל.

גם בכל הנוגע למשבר האקלים, האפרטהייד הגלובלי הוא בעוכרינו – כולנו, גם אלו בצד הבטוח של החומה. לא ניתן לייצב את האקלים בלי שיתוף פעולה כלל עולמי, וזה כולל גם את המדינות העניות.

יתכן מאוד שהאפרטהייד הזה עוד יחזור כבומרנג לארצות העשירות. דוכן לממכר מסיכות בקניה (Sambrian Mbaabu פליק, הבנק העולמי)

יתכן מאוד שהאפרטהייד הזה עוד יחזור כבומרנג לארצות העשירות. דוכן לממכר מסיכות בקניה (Sambrian Mbaabu פליקר, הבנק העולמי)

הארצות הגדולות והעשירות נמצאות במוקד דיון האקלים, ובצדק, אבל לא ניתן לייצב את האקלים בהתעלמות מהארצות העניות. מדינות העולם הכירו בכך כבר בתחילת מאמצי ייצוב האקלים: ב-1992, בועידת ריו, הוסכם על הצורך להעביר ידע ומשאבים למדינות העניות יותר בחתימת אמנת המסגרת של האו"ם בנושא שינוי האקלים (UNFCCC).

ישנה שורת סיבות לחשיבות הדבר. הסיבה המרכזית היא כלכלית: השינויים הנרחבים הנדרשים על מנת לייצב את האקלים דורשים משאבים כלכליים שלא זמינים לכל מדינה.

סיבה נלווית היא מוסרית-היסטורית: המדינות העשירות הן עשירות בין היתר כיוון שהן שרפו דלקים פוסיליים ויצרו את משבר האקלים בזמן שהמדינות העניות עוד לא היו מתועשות. המדינות העשירות צברו במשך מאות שנים "חוב אקלימי", ורק הן יכולות לשלם עליו.

גם בהשפעות שינוי האקלים קיים פער משמעותי: נזקי שינוי האקלים משפיעים על מדינות עניות, ועל קהילות עניות בתוך מדינות עשירות, לפני כל היתר. לא יהיה הוגן, וגם לא סביר ברמה הפרקטית, לצפות מאותן מדינות וקהילות לשאת גם במחיר שינוי האקלים וגם במחיר שינוי הכלכלה.

יהיו הסיבות ככל שיהיו, כל עוד יש מדינות שאינן עושות את השינויים הנדרשים, מדינות אחרות יצביעו עליהן וישאלו "למה אנחנו כן והן לא"; התעלול ההרסני הזה לא יפסיק להכשיל את ייצוב האקלים עד שכל העולם ישולב במאמץ.

וכעת הקונצנזוס המדעי, כמגולם בדוחות המיוחדים של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) הזהיר, מצביע על כך שצריך להגיע תוך עשורים מעטים לנייטרליות אקלימית, כלומר למצב בו מאזן פליטות גזי החממה העולמי עומד על אפס. אפס זה אפס – אי אפשר להגיע לשם בלי להתמודד גם עם הפליטות במדינות העניות.

לפי הערכות עדכניות, ההעברה הכוללת הנדרשת מהמדינות העשירות יותר לעניות יותר היא 2 טריליון דולר בשנה, כ-1.4% מהתוצר הגולמי העולמי של שנת 2019. אבל אחרי מאות שנים בהן המדינות העניות מסבסדות את העשירות, זה המעט שאפשר לדרוש.

אף אחד לא הולך לארץ ענייה כדי להתעשר

רבים מאיתנו רגילים לחשוב על העוני של הדרום הגלובלי בתור מין עובדה טבעית ונצחית, חידה קשה ומכשול שלא ניתן להתגבר עליו. אולם הדימוי הזה לא מדויק היסטורית.

אפריקה היא הדוגמה הקלאסית. אנחנו מדמיינים שהיבשת תמיד הייתה מקום של עוני ואומללות; חלקנו מאמינים שהמעצמות האירופאיות, ששלטו בשלב מסויים ב-90% משטחי היבשת, רק עזרו לרומם אותה מאומללותה הטבעית.

איור דמותו של מנסא מוסא מחזיקה בגלובוס מוזהב (ויקיפדיה)

אבל דמיונות לחוד ומציאות לחוד. במציאות, האיש העשיר בתולדות העולם היה ככל הנראה אפריקאי: מנסא מוסא, שליט אימפריית מאלי במערב אפריקה בתחילת המאה ה-14. כאשר הוא ופמלייתו עשו מסע עלייה לרגל למכה, הזהב שהם פיזרו על הדרך גרם למשבר כלכלי בינלאומי.

איך איזור שראה עושר כזה הפך לסמל של עוני?

נקודת התחלה משמעותית היא סחר העבדים שהחל לרסק את מערבת היבשת במאה ה-16. אבל האמת היא שאפילו אחריו, אפריקה נותרה יבשת עשירה מאוד – אלו רק תושביה שהתרוששו.

קונגו, לדוגמה, היא מדינה בגודל של מערב אירופה ואחת המדינות העשירות ביותר בעולם במשאבי טבע. משאביה מוערכים בכ-24 טריליון דולר לפחות – יותר מהתוצר הגולמי השנתי של ארצות הברית. קונגו מייצאת חלק משמעותי מחומרי הגלם היקרים הנדרשים עבור סמארטפונים ומוצרי אלקטרוניקה אחרים, אבל מרבית תושביה חיים בעוני מחפיר.

ככלל, בהיסטוריה של כל ארץ מוכת-עוני ישנו שלב בה באו זרים והחלו להתעשר על חשבון המקומיים. וכמו שאומר מדען המדינה האמריקאי מייקל פרנטי (Parenti), "אף אחד לא הולך לארץ ענייה כדי לעשות כסף."

התנועה למען חיים שחורים העלתה על סדר היום שנה שעברה את הפסלים של "גיבורי" הקולוניאליזם המעטרים את ערי אירופה וצפון אמריקה. דוגמה בולטת הייתה כאשר פעילות בבריסטול, אנגליה, תלשו וזרקו לתוך מפרץ הים פסל אחד מפרנסי העיר, סוחר שהתעשר מסחר בעבדים; בבלגיה החלו להסיר פסלים של המלך לאופולד השני, שהיה אחראי לרצח עם של כעשרה מליון אנשים בקונגו.

השגשוג שפושעים שכאלו הביאו לארצותיהם חושף את השקר האירופאי אודות "השליחות המתרבתת" של "האדם הלבן" – הקולוניאליזם היה בראש ובראשונה שוד מאורגן, מפעל של העברת עושר חומרי ואנושי מהדרום הגלובלי אל הצפון.

משיעבוד קולוניאלי לעבדות חוב

אך לא רק שהארצות העשירות התעשרו באמצעות שוד מאורגן בדרום הגלובלי – ארצות הדרום ממשיכות לסבסד את הצפון בעל כורחן עד היום. מהרגע בו ארצות משועבדות החלו להשתחרר בתחילת המאה ה-19 התגבשה השיטה החדשה: שיעבוד קולוניאלי התחלף בעבדות חוב; העושר המשיך לזרום.

האיטי הייתה הארץ הראשונה שהשתחררה מקולוניאליזם אירופאי, והראשונה שביטלה את העבדות. לאחר מכן, אחרי שנפוליאן ניסה לשעבד אותה מחדש ללא הואיל, צרפת הטילה על האיטי שילומי "פיצויים" עבור ה"רכוש" (בני אדם) ש"נלקח" (שוחררו) מהאדונים האירופאים.

את החובות האלה האיטי אולצה לשלם במשך 122 שנה, עד אמצע המאה ה-20. אחרי ששיעבדה את אבותיהם במשך דורות, צרפת שנוררה את תושבי האיטי על סך מעל 21 מליארד דולר (במונחים עדכניים). האיטי היא היום המדינה העניה ביותר בחצי הכדור המערבי.

זה לא נגמר שם, כמובן. צרפת הנאורה, כוכב בוהק בשמי הליברליזם, ארץ החירות, השיוויון והאחוה, רק המשיכה לשכלל את השיטה הזו. כאשר נאלצה להיפרד מהקולוניות האחרונות שלה באמצע המאה ה-20, היא החתימה אותן על הסכמים כדי לוודא שימשיכו לסבסד את עושרה. ממש עד שנה שעברה, 14 מדינות אפריקאיות ששועבדו לצרפת בעבר היו מחויבות להחזיק חצי מיתרות מטבע החוץ שלהן בצרפת; במצטבר, הן העבירו יותר כסף לצרפת ממה שהן קיבלו בכספי סיוע.

שכללו את השיטה. שרל דה גול באלג'יר, 1958

שכללו את השיטה. שרל דה גול באלג'יר, 1958

תעלולים שכאלו לא היו מוגבלים לאימפריה הצרפתית בלבד כמובן, וגם לא לקולוניות אפריקאיות בלבד. בכל מקום בו השתחררו מדינות הדרום הגלובלי מהאימפריות האירופאיות, הן מצאו עצמן במהרה עם חובות כלפי האדונים-לשעבר.

חלק אולצו מיד עם שחרורן להתחיל לשלם למדינה שניצלה אותן פיצויים על התשתיות שהמעצמה בנתה בקולוניה כדי לנצל את אנשיה ומשאביה. אחרי שנות-דור בהן כלכלתן פותחה בידי הון אימפריאליסטי ועבור צרכיו שלו, בלי שאף מקומי יוכל לצבור הון שחס וחלילה יתחרה עם המעצמה, רבות מהקולוניות נאלצו לקחת מיד הלוואות מהמעצמות, שלא תמיד הציעו תנאים הוגנים במיוחד.

כאשר קמו באמצע המאה העשרים מנהיגים שהעזו להגיד שהם לא ימשיכו לסבסד את הארצות העשירות, מנהיגים כמו פטריס לומומבה בקונגו או תומא סנקרה בבורקינה פאסו, לא עבר זמן רב עד שהמערב דאג לרצוח אותם. המסר עבר, ומנהיגים פיקחים הפסיקו עם הזמן לאתגר את הניצול הניאו-קולוניאלי. הדרום הגלובלי הפך לכספומט של הצפון, סבסוד מבני של העשירים בידי העניים.

מעגל של עוני וחוב

מאז 1980, מדינות בעלות הכנסה נמוכה עד בינונית העבירו תשלומי חובות בסך מצטבר של כ-13 טריליון דולר למדינות עשירות, לבנקים שלהן או לארגונים בינלאומיים בשליטתן.

כיום, מדינות המוגדרות כ"מתפתחות" מחזיקות כולן יחד בחובות של כ-11 טריליון דולר בריבית גבוהה, עליו הן משלמות מאות מליארדי דולרים בשנה. נטל החוב הענקי והבלתי נפסק מוביל למעגל של עוני וחוב, כאשר תשלומי החוב מותירים אותן בלי כסף לצרכים אחרים והן נאלצות לקחת הלוואות נוספות.

בעשורים האחרונים, במסגרת הקונצנזוס הניאוליברלי של המדינות העשירות, ההלוואות האלו מלוות בתנאים שרק מחריפים את הבעיה: כדי לקבל את הכסף, ממשלות צריכות להעביר רפורמות של הפרטה, החלשת זכויות עובדים, הפחתת מסים ובמיוחד הסרת חסמים להשקעות זרות.

הרפורמות אמורות לכאורה לפרוץ את הדרך לפריחה כלכלית, אבל בפועל רק מקלות על גורמים זרים להרוויח שוב על חשבון המקומיים, מקשות על הכלכלה המקומית להתפתח באופן עצמאי ומקשות אף על הממשלה להחזיר את חובותיה.

קרן המטבע העולמית עצמה (IMF), שאחראית לחלק ניכר מההלוואות האלו, מתחילה אט אט להפנות גב למדיניות הזו – אבל אפילו במהלך משבר הקורונה והקושי העצום שהוא מציב בפני מדינות עניות, רוב ההלוואות שהקרן מציעה עדיין כרוכות בתנאים שכאלו.

נהוג להטיל את האשמה עבור העוני בארצות שכאלו על שלטונות מושחתים שלא דואגים לאזרחים, ולפעמים זה נכון. אבל מבחינת הגופים המלווים, שחיתות היא בדיוק מה שמצופה ממנהיגים של מדינות בעלות חוב: לרכז ולהוציא מהמדינה כסף במקום לדאוג לאזרחיהם.

גם אם וכאשר מנהיגים לוקחים כסף לעצמם, לאן הוא הולך? לבנקים בלונדון, ציריך, ומקלטי מס אחרים של ההון הצפוני. המנצחים נשארים אותם מנצחים, והמפסידים אותם מפסידים.

חובות שלא ישולמו

המדינות הסובלות מיחסי ניצול שכאלו מכונות "מתפתחות", וניצול-היתר שלהן מכונה "תת-פיתוח". ההסדרים הכלכליים השונים ביניהן לבין המדינות שהן סבסדו את פיתוחן מוצגים בתור סיוע לפיתוחן שלהן. אולם במבחן התוצאה, אחרי עשרות שנים בלי קולוניאליזם ישיר, הפערים הכלכליים בין המדינות המשעבדות למדינות שהן שיעבדו רק גדלו. מבחינה יחסית, הקולוניות לשעבר עניות יותר היום משהיו לפני עצמאותן.

במדינות אפריקה מדרום לסהרה כיום, תשלומי חוב חיצוניים הם סעיף התקציב הגדול ביותר, והסעיף שחלקו בתקציב צומח הכי מהר. אלו תנאים בלתי אפשריים להתמודדות עם מגיפה, שפל כלכלי ואסונות טבע, גם עבור הטובות שבממשלות. בעוד גרמניה ואיטליה יכלו להקדיש נכון לחודש יולי כ- 25% מהתוצר הלאומי הגולמי שלהם להתאוששות ממשבר הקורונה, מלאווי, קניה, וקונגו יכלו להקדיש לכך פחות מאחוז אחד.

הארגונים הבינלאומיים מפצירים במדינות עשירות ועניות כאחד לקחת כמה הלוואות שהן צריכות בשביל להיאבק בוירוס ולרכך את שפל הקורונה, אבל התנאים שהם מציעים שונים מאוד: מדינות עשירות מקבלות הלוואות בלי ריבית או אפילו עם ריבית שלילית, ומדינות עניות משלמות 5% עד 16% ריבית. ממשלות שנאנקות מלכתחילה תחת תשלומי ריבית לא בדיוק יקפצו על המציאה הזו.

מתחילת משבר הקורונה, עולות קריאות לבטל חובות קיימים של המדינות העניות ולאפשר להן להשתמש במשאביהן לצרכיהן במקום לתשלומי ריבית. ההיענות מצד האדונים הניאו-קולוניאליים לא לוקה בהתלהבות יתרה.

באפריל, קרן המטבע ביטלה מספר תשלומי חוב של 25 המדינות העניות ביותר, אך לא את יתר החובות שלהן. בינתיים הג'י-20, ארגון המדינות הגדולות, הודיע שיתן רק דחייה על תשלומי החוב של המדינות העניות. במלים אחרות, כדי שהסבסוד הכפוי ימשיך לזרום, עשירי הצפון מוכנים לחכות קצת.

כדי שהסבסוד הכפוי ימשיך לזרום, עשירי הצפון מוכנים לחכות קצת. כנס מדינות הג'י-20 לשנת 2019

אולם אפילו החלטה אומללה זו של הג'י-20 לא כובלת את הבנקים והגופים הפרטיים האחרים שמחזיקים בחובות שכאלה, ואלו מסרבים גם לדחות את גביית הנשך שלהם; בפועל, הדחייה משפיעה רק על 1.66% מכל תשלומי החובות.

שטפני בלנקנבורג (Blankenburg), ראשת ענף מימון הפיתוח של ועידת האו"ם לסחר ופיתוח, אומרת כי לכל הצדדים ברור שהחובות האלו לא ישולמו במלואם בשום מצב. ברור גם שהמצב הנוכחי מוביל לא רק לסכנת תחלואה ענקית, אלא לרעב נרחב, אבל לגופים המלווים יותר חשוב להמשיך לגזור את הקופון שלהן.

גרין ניו דיל גלובלי

למרות שהעולם הכיר כבר לפני כמעט שלושים שנה בצורך לתמוך במדינות העניות בשביל לייצב את האקלים, רק בשוליים הרדיקלים מעזים כיום לדרוש העברות כספיות נאותות לצרכים האלו. אחרי כל מה שארצות הדרום הגלובלי עשו עבורן, המדינות העשירות יכולות להרשות לעצמן לתקן מקצת מהנזק שהן אחראיות לו.

אבל הגיע הזמן לא רק לסייע להן במעבר לכלכלה בת קיימא – אלא גם להפסיק לסחוט מהן את כל עושרן.

אם ברור לכל הנוגעים בדבר, כפי שאמרה בלנקנבורג, שהחובות שלהן לא ישולמו, הגיע הזמן לבטלם ולאפשר למדינות הפוסט-קולוניאליות להתפתח באופן עצמאי באמת. הבעיה, לדבריה, היא שהאינטרסים קצרי-הטווח של המלווים הפרטיים מכתיבים את הסדר היום במדינות העשירות; אם כך, צריך כנראה לדאוג שמשהו ידאיג אותם אפילו יותר מהשורה התחתונה.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רועים פלסטינים בבקעת הירדן. השימוש בשטחי אש הפך שיטה להרחקתם מהמרעה (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

רועים פלסטינים בבקעת הירדן (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

ללוות רועים פלסטינים בתענית אסתר: על החטאים האלה אני צם

בעוד הרחפן שהפעילו המתנחלים כדי להניס את עדרי הפלסטינים חג מעל, חשבתי על החטא הכפול שעליו אני מבקש לכפר על ידי הצום: רווחי הכיבוש מהם אני נהנה כחלק מהעם הכובש, והעובדה שכמו רבים אחרים, איני עושה מספיק כדי לשים לזה סוף

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf