החובש מהגדה ממשיך להציל חיים אחרי שחברו נהרג מירי מתנחל

"אתה מגיע לזירת האירוע ויודע שאתה נכנס למקום שאולי לא תחזור ממנו". בשאר קריותי לצד האמבולנס של מרכז החירום הרפואי בכפר קריות שבגדה המערבית (צילום: אבישי מוהר / אקטיבסטילס)

הרגע ששבר את בשאר קריותי (42) המנהל כבר שני עשורים את מרכז החירום הרפואי בכפר קריות, התרחש ב-20 באפריל אשתקד, כאשר התקבלה במרכז קריאה מהכפר לובן א-שרקייה, שנמצא דרומית לעיר שכם. לפי הדיווחים שהגיעו לצוות, מתנחלים ירו אש חיה לעבר תושבים, וכמה מהם נפצעו קשה. בזמן שבשאר ומתנדב נוסף החלו לפנות את הפצועים ולטפל בהם, נשמע ירי נוסף.

רק כששב האמבולנס למרכז בקריות, הבין בשאר מה קרה. "הסתכלתי אל מושב הנהג וראיתי שמוחמד (מוחמד עווד אללה מוסא; ח"מ) לא שם ושמישהו אחר נוהג באמבולנס. מוחמד היה על המושב לידו, פצוע בראש ומחוסר הכרה". מותו נקבע במרכז החירום.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

מוחמד עווד אללה מוסא, חברו לצוות של בשאר במשך 19 שנים, היה בן 52 במותו. "בשבילי", מספר בשאר, "הוא לא היה רק נהג אמבולנס או עוד מתנדב. הוא היה האדם שאיתו עברתי כמעט שני עשורים של קריאות, פצועים ופחד", הוא אומר. "אנשים שעובדים יחד באמבולנס אינם רק עמיתים. הם חולקים אחריות לחייהם של אחרים, וגם זה לחייו של זה".

"האדם שאיתו עברתי כמעט שני עשורים של קריאות, פצועים ופחד". בשאר קריותי ומוחמד מוסא, חברו, שנהרג מירי מתנחל ב-2024 (צילום באדיבות בשאר קריותי)

בעבר, כבר התרחשו מקרים שבהם המתנחלים והחיילים עיכבו פינוי פצועים, הפחידו את אנשי הצוות, ואף שרפו את האמבולנס היחיד של המרכז, שנרכש בכספי תרומות ועלותו כ-300 אלף שקל. אבל ירי באיש צוות מהלך פינוי פצועים היה אירוע חריג. "צמצום הצוות", כפי שבשאר מכנה זאת, לא עלה בדעתו עד אותה שנה.

זהות המתנחל שירה במוסא ידועה ותלונה הוגשה למשטרה (קיים סרטון המתעד את האירוע, לצד עדויות של תושבים; ח"מ). למרות זאת, האיש לא נעצר. "אני עדיין רואה את אותו מתנחל באזור, בכפרים אחרים, בזירות אחרות", מעיד בשאר.

במציאות כזאת אי אפשר לדבר על "אירועים" כאילו היו נקודות מבודדות בזמן. כל אירוע הוא פצע פתוח בחיי הקהילה.

אמבולנס מתנדבים אחד, 25 אלף תושבים

מרכז החירום הוא הרבה יותר ממרפאה ואמבולנס.

באזור פועלים אומנם אמבולנסים של הסהר האדום, של אגודת הסיוע הרפואי ושל חברות פרטיות, אבל המרחק בין הכפרים, המחסומים ושערי הברזל, והאלימות בדרך הופכים גם את השירות הקיים למוגבל. נקודת הסהר האדום הקרובה נמצאת בביתא, כ-30 ק"מ משם. "אם שער ג'וריש או שער א-זאוויה נסגרים", אומר בשאר, "הכפרים יכולים להפוך ברגע למרחב כלוא".

כאשר הנסיעה לבית החולים תלויה בהחלטות שרירותיות של הצבא ואלימות המתנחלים עלולה לפרוץ בכל רגע, הקהילה נאלצת להקים בעצמה מוסדות קטנים, שיאפשרו את קיומה. מרכז החירום בקריות הוקם ב-2004 ביוזמת קבוצת מתנדבים, לאחר שהתושבים הבינו שפעמים רבות אין מי שיגיע אליהם בזמן. הם גייסו תרומות, רכשו אמבולנס והקימו מרכז קטן, שהפך בהדרגה למוקד רפואי המשרת כיום כ-25 אלף תושבים. אחד המתנדבים אף עבר הכשרה להפעלת מעבדת דם, דבר שחוסך את הצורך להעביר דגימות דם למעבדה בשכם ולהמתין שיחזרו, בהתאם לתנאי השטח.

"במשך שנים", מספר בשאר, "עבודת החירום נראתה אחרת. בתחילת שנות ה-2000 רוב הפגיעות שאליהן הוזעקנו היו תוצאה של שאיפת גז מדמיע או ירי כדורי גומי. זה לא היה מצב קל או רגיל, אבל ידענו למה לצפות", המשיך. "היום החובשים יוצאים לזירות אחרות. יותר ויותר קריאות מתקבלות בעקבות פגיעות מירי חי. לא רק ירי לרגליים, אלא גם פגיעות בחזה ובראש".

המציאות המשתנה משפיעה גם על אנשי צוות ההצלה. "אתה מגיע לזירת האירוע ויודע שאתה נכנס למקום שאולי לא תחזור ממנו", אומר בשאר. תפקידו של חובש בדרום שכם כוללת הרבה מרכיבים מעבר לעצירת דימום וביצוע החייאה: הוא צריך לדעת לזהות ירי, להיזהר ממחסומים וגם לתעד.

"פגיעה בגוף ופגיעה באדמה שלך, שתיהן פוצעות אותך". עץ זית בוער לאחר שהוצת על ידי מתנחלים, באזור דרום שכם (צילום: בשאר קריותי)

במסגרת תפקידו, בשאר היה עד להתקפות על האדמות החקלאיות והיישובים, כמו זו בבית הספר בג'אלוד, שמתנחלים שרפו והשחיתו יותר מפעם אחת. לדבריו, "כאשר תוקפים בית ספר, המסר מופנה לכל הכפר: העתיד שלכם אינו מוגן, הילדים שלכם אינם מוגנים. ובכל זאת, העובדה שהילדים חוזרים לשם היא, בעיניי, חלק מאותו מאבק שאני שותף לו באמצעות האמבולנס".

בכפרים שבאזור – קריות, ג'אלוד, קוסרה, תלפית וג'וריש – חיים, כאמור, כ-25 אלף תושבים. בכל מקום במרחב קיימת האפשרות להיתקל במתנחלים, וגם אמבולנסים הופכים למטרה. לרבים מהתושבים, האמבולנס של קריות הוא ההבדל בין פצוע שעשוי לקבל טיפול ולשרוד ובין פצוע שנשאר בשטח בגלל כביש חסום או בכפר שהדרך אליו נסגרה. "העבודה שלי היא חובה לאומית, לא רק רפואית", מדגיש בשאר.

מקום שחיים בו, לא רק זירת אסון

המחסור באמבולנסים הוא חלק ממשבר רחב של שירותי החירום באזור, מסביר אחמד ג'יבריל, מנהל אגף האמבולנסים והחירום בסהר האדום בגדה המערבית: "במרחב כולו (האזור שמדרום לשכם, שאליו שייכים ישובים נוספים כמו חווארה, ביתא ועוורתא; ח"מ) פועלים כיום רק שבעה אמבולנסים שונים, שאמורים לשרת אוכלוסייה של כ-80 אלף תושבים."

לדברי ג'יבריל, "אין מספיק מרכזים רפואיים באזורים האלה, וקיימים חוסרים גם בציוד רפואי ובחומרים מתכלים, כמו תחבושות, עירויים וחומרי חיטוי". גם כאשר קיימים אמבולנסים וצוותים, ההגעה אל הפצועים והחולים היא משימה קשה בפני עצמה. "אנחנו עושים מאמצים רבים להגיע לכל התושבים, אבל יש הפרעה מכוונת מצד המתנחלים והצבא, אם באמצעות תקיפת הצוותים ואם באמצעות חסימת הדרכים בפני תנועת הצוותים הרפואיים", הוא מסכם.

מאז 7 באוקטובר 2023, האלימות באזור – ובגדה המערבית כולה – מתרחבת, ומספר הקריאות גדל, אך הסיוע במרכז החירום בקריות הולך ומצטמצם. "לפעמים צריך להחליט האם לפתוח עכשיו ערכת הצלה יקרה לטיפול בפגיעת ירי, או לשמור אותה לפצוע הבא, שאולי יהיה במצב קשה יותר", אומר בשאר. הוא והמתנדבים מקדישים את עצמם למשימה, כדי שהכפרים ימשיכו להתקיים "כמקומות שחיים בהם, ולא רק כמקומות שמדווחים עליהם אחרי אסון".

ציוד רפואי, מצלמות ומפתחות שיבה

בשאר, שבהכשרתו הוא מעצב גרפי וחוקר בתחום זכויות האדם, לא התחתן מעולם. "אף פעם לא הרגשתי שיש לי מספיק ביטחון ויציבות כדי להקים משפחה ולהבטיח לה חיים מוגנים", הוא מסביר. כאשר הכפר עצמו מתקיים במצב חירום מתמשך, עזיבת האמבולנס והמרכז לטובת בניית חיים רגילים נדמית לו בלתי אפשרית.

רואה קשר ברור בין עבודתו במרכז החירום לבין הארכיון שהקים. אוסף מפתחות השיבה של בשאר קריותי, במשרדו שבמרכז החירום הרפואי בכפר קריות (צילום: חולוד מסאלחה)

במשרד שלו, לצד הציוד הרפואי, אפשר למצוא גם מצלמות רבות ומפתחות שיבה. ליד מיטת הטיפולים עומד ארון שבו שמורים שבו מסמכים רשמיים שאסף מזקני הכפר המעידים על בעלות התושבים על אדמותיהם. ביניהם גם מסמכים שהובאו מטורקיה או כאלה שהם בני יותר ממאה שנה. בשאר רואה קשר ברור בין עבודתו במרכז החירום לבין הארכיון שהקים. "פגיעה בגוף ופגיעה באדמה שלך, שתיהן פוצעות אותך. כשאמבולנס נחסם וכשאדמות נלקחות, אלו לא אירועים נפרדים. זה הכול חלק מאותה מערכת, שמבקשת לדחוק אנשים ממקומם; להפוך את החיים שלהם לבלתי אפשריים, ואז לומר שעזבו מרצונם", הוא אומר.

לצד נהיגה וטיפול ראשוני בפצועים, הצוות נדרש לעיתים גם לצלם. "אם לא נתעד, האירוע עלול להיעלם בתוך מרחב גדול של הכחשה", אומר בשאר, שמתרגם כל הזמן את מה שהוא רואה לשפה של ראיות, עדויות ודוחות: "החובה הראשונה שלי היא להציל חיים, והשנייה – לתעד את הפשע לעולם".

מאז מותו של מוסא, בשאר אומר שהזיכרון שלו נוסע איתו. "הוא נמצא איתי ברגע שבו דלת האמבולנס נפתחת, או כשאני מעיף מבט במושב שבו היה אמור לשבת, וגם בשבריר השנייה שבו אני בודק מי מאנשי הצוות נמצא לידי ומי חסר". במקום שבו גם איש הצוות הרפואי עצמו עלול למות, היציאה לקריאה נובעת מהחלטה מוסרית ופוליטית, גם כשהיא מוצגת כעבודה רפואית בלבד.