רוחות הרפאים של הנכבה בעיר האוהלים בח'אן יונס

המראות מזכירים את הנכבה של 1948. בחלק המערבי של ח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, צצה בימים האחרונים עיר אוהלים. במקום שפעם היה כיכר עירונית הוצבו יותר מ-100 אוהלים של האו"ם, שמספקים מקלט זמני לכמה מאות אנשים, שנאלצו לעזוב את ביתם מאז שישראל התחילה להפציץ את הרצועה בעקבות מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר.

כל תושבי הרצועה סובלים ממחסור חמור במזון, מים וחשמל, אבל שוכני האוהלים הם בין מי שנפגעו בצורה הקשה ביותר מההפצצות הישראליות ומהמצור המתהדק. תושבי מחנה האוהלים שורדים בזכות סיוע מוגבל שמעניקים להם מקומיים וכמה ארגוני חברה אזרחית.

לא ברור כיצד עיר האוהלים הזאת הוקמה. סלאמה מערוף, ראש לשכת ההסברה של חמאס בעזה, הודה במסיבת עיתונאים בשבוע שעבר שחמאס הופתע מהופעתו של המחנה, ומתח ביקורת על כך שהדבר מזכיר את מחנות הפליטים של 1948. מערוף הפנה את חיצי הביקורת לאונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב), שמטפלת בעניינים ההומניטריים הקשורים לפליטים פלסטינים באזור מאז הנכבה, מערוף הכריז כי "תפקידה של אונר"א אינו להקים אוהלים למי שנאלצו לברוח בתוך עזה כהכנה לגירושם מחוץ לרצועה".

סוכנות האו"ם אישרה כי האוהלים שלה, אבל הכחישה כי הקימה מחנה פליטים חדש. "אונר"א חילקה אוהלים למשפחות עקורים בח'אן יונס כדי שיוכלו להתגונן מהגשם וכדי לספק להן קצת פרטיות וכבוד עצמי", אמרה ג'ולייט טומה, מנהלת התקשורת של אונר"א, למגזין 972+. "אונר"א לא הקימה אף מחנה חדש ברצועת עזה".

פאדווה אל-נאג'ר הגיעה למחנה ביום שישי. מול האוהל שלה, קרוב לכמה דוכני מכירה של מזון משומר וכלי בישול, שיחזרה אל-נג'אר, בת 40 ואם לשבעה ילדים, את זוועות המסע שלה מצפון רצועת עזה לח'אן יונס, אחרי שישראל קראה לתושבים להתפנות.

אל-נג'אר נעקרה מביתה ביחד עם 90 מקרובי משפחתה. כולם התגוררו יחד בבניין מגורים בצפון עזה. המסע של 30 הקילומטרים דרומה ארך 10 שעות, ברגל. "ניסינו לנוח בדרך, אבל ההפצצות היו כבדות, והיינו צריכים להמשיך לזוז כל הזמן", היא מספרת. "ישראל הפציצה מול עינינו מכוניות של אנשים שניסו לברוח. ראינו גופות ואיברים בכל מקום. זה הרגיש כמו יום הדין. דקלמנו את השהאדה (הצהרת האמונה האסלאמית), כי פחדנו שכולנו נמות. לעולם לא אשכח את זה".

שרין אל-דבעה, בת 36, גרה באוהל במחנה עם יותר מ-15 בני משפחה, אחרי שברחו מביתם שבשכונת שג'אעיה, במזרח העיר עזה, ב-15 באוקטובר. "לא הצלחנו למצוא מקום לגור בו, ולכן התאספנו כאן", היא מספרת. "המקום הזה לא בטוח, וקול ההפצצות שנשמע ביום ובלילה מפחיד את הילדים. אנחנו מרגישים כאילו שאנחנו עלולים למות בכל רגע".

לדברי אל-דבעה, התנאים בעיר האוהלים קשים. "אנחנו מבעירים אש כדי שיהיה לנו קצת אור בלילה וכדי שנוכל לבשל ביום. בלילה נעשה קר מאוד, והילדים מתקשים לשאת את זה – הם צריכים שמיכות. עזבנו את הבית בלי כלום. אנחנו צריכים מים כדי לשטוף ידיים. לא התקלחנו מתחילת המלחמה".

למרות רוחות הרפאים של הנכבה, אל-דבעה לא מתייאשת: "זה לא מחנה פליטים, ואנחנו מסרבים לקרוא לו כך. זה פתרון זמני, עד שנוכל לשוב הביתה".

כראם טאבש, בן 44, מתגורר גם הוא באוהל, אחרי שברח מביתו בבית לאהיא, ממש בצפון הרצועה. "בקושי הספקתי ליהנות מהשיפוצים שעשינו בבית", הוא מקונן. "השארתי אותו מאחור וברחתי כדי להציל את ששת ילדיי מההפצצות".

טאבש מספר כי "[בהתחלה] לא ברחתי רחוק. הלכנו לבית ספר של אונר"א במרכז העיר עזה כדי שנוכל לחזור הביתה במהירות. אבל זה הפך בלתי אפשרי כשהורו לנו לעבור לדרום רצועת עזה".

אחרי שהגיעו לח'אן יונס, טאבש ומשפחתו לא ידעו לאן לפנות. "אין לי כאן חברים או משפחה. אמרתי לאישתי שאנחנו צריכים ללכת לבית ספר של אונר"א, כי חשבתי שנוכל לפגוש שם אנשים שיעזרו לנו, אבל כל בתי הספר כבר היו עמוסים".

בסופו של דבר, בין העקורים שהסתובבו בח'אן יונס טאבש פגש מישהו מבית לאהיא, שסיפר לו על מחנה האוהלים. "הוא אמר לי שיש אנשים במערב ח'אן יונס שגרים באוהלים", הוא משחזר. "לא דמיינתי אף פעם שאגור באוהל עם ילדיי, אבל אנחנו במלחמה. אני חייב להגן על הילדים שלי – אנחנו לא יכולים לגור ברחוב.

"אני חקלאי, ונהגתי לעבוד באדמה שלי משעות הבוקר המוקדמות עד הערב. מעולם לא חשבתי ככה שאעקר מביתי. בכל המלחמות הקודמות הייתי מסתתר בבתי ספר כמה ימים ואז חוזר הביתה. אבל המלחמה הזאת כואבת יותר – היא הכריחה אותנו לברוח רחוק יותר מבעבר", אומר טאבש.

עדנאן אבו חסנה, דובר אונר"א בעזה, מסביר שאונר"א מתקשה להתמודד עם המשבר ההומניטרי החמור שמתפתח ברצועה. "אונר"א סיפקה בתחילה סיוע ל-150 אלף עקורים. עכשיו יש מיליון", הוא אומר. "לאונר"א אין יכולת לעזור או לספק שירותים לכל כך הרבה אנשים, בוודאי שלא בתנאים של מלחמה".

בניינים ותשתיות של אונר"א ברחבי הרצועה ניזוקו או נהרסו מההפצצות הישראליות, במיוחד בצפון הרצועה וסביב העיר עזה. הרס המתקנים של אונר"א עוד מחריף את המשבר ההומניטרי, והוא אחת הסיבות העיקריות להקמתה של עיר האוהלים בח'אן יונס. לרבים פשוט אין לאן ללכת.

רווידה כמאל עאמר היא עיתונאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס