קנביס, מרד והרבה כסף: טלגראס כסיפור ישראלי
השורשים של האנטי-ממסדיות של עמוס דב סילבר, מייסד טלגראס, נטועים בחברה החרדית שגדל בה. ככל שהאימפריה שלו גדלה, המסע שלו הופך לאתגר למדינה. בעקבות הסרט "המרד של עמוס"
קרא תיגר על השיטה. עמוס סילבר בדיון על שחרור ממעצר, יולי 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)
אני לא נגד גראס. העובדה שגראס הופלל בעבר נראית לי הונאה גדולה, שילוב של אינטרסים כלכליים, שלטוניים, ביג פארמה, ועוד. יחד עם זאת, סרט שלם על מייסד טלגראס נראה לי נושא מאוד לא בוער יחסית למהפכה שלטונית, לקריסת שלטון החוק ולהפיכתה של ישראל למדינה אוטוריטרית, תאוקרטית וסיפוחיסטית.
טעיתי. כמו כל יצירה של הבמאי דן שדור ("קינג ביבי", "לפני המהפכה"), "המרד של עמוס" אינו מסתפק בפשט. הוא מתחיל בדמותו הצבעונית של מייסד טלגראס, עמוס דב סילבר, ואז יורד עמוק לתוך ההוויה הישראלית: פוליטיקה, צבא, עולם תחתון, העולם החרדי, היפסטרים מעשנים, והסלידה של הקבוצות השונות משלטון החוק, למרות השוני ביניהן. הסרט מעלה שאלות שאנחנו עוסקים בהן שנים ארוכות, מזווית לא צפויה.
>> גם מעצרים המוניים לא יוכלו לעצור את המהפכה שהחלה טלגראס
בבסיס הסרט עומד מסע מרתק אחרי סילבר, דמות השייכת למשפחת המנהיגים הכריזמטיים, ספק גאונים, ספק פושעים. בעצם יותר פושעים, כי סילבר מתגאה בכך שהוא מפר חוק. הוא מזכיר דמויות של פורעי-חוק כמו בוני וקלייד, גיבורי "איזי ריידר", ואפילו רובין הוד במידה מסוימת: גונב מהמדינה (תעשייה עצומה בשחור) ומחלק (מוכר) את העושר – גראס – לפשוטי העם.
מצד שני, אנחנו רואים ילד גאון, שמגייס את כל כישוריו לבניית אימפריה ממוסטלת, אדם שבעצמו מכור לגראס ומעריץ את העישון, שמתנהג באופן אוטוריטרי כמעט כמו מנהיג כת. ככל שכוחו מתעצם והטלגראס גדל, הוא הולך ונעשה דומה לצ'ארלס מנסון, שיער חום ארוך שממסגר את ראשו את עיניו השחורות הבורקות.
חסמו את הכניסה לכנסת. 1,500 איש באירוע מחאה בשם ״ליל הבאנגים הגדול״, שקרא לליגליזציה של גראס, אפריל, 2014. (אורן זיו)
אבל זה לא רק סיפור אישי. הסרט מספק הצצה נדירה לקהילה החרדית בצפת, שבה גדל סילבר. מוריו בחדר החשיבו אותו לילד מחונן ואפילו גאון. משפחתו הוכתה בהלם מכך שחזר בשאלה עוד בנעוריו. ובני המשפחה (לפחות אלה שמופיעים בסרט) נשארו חרדים, והאב דבק בלימודי גמרא.
לא מחבבים את החוק
ואז העלילה מסתעפת. אחד האחים, אף שנשאר חרדי, מתגייס לעזור בתעשיית הגראס של אחיו. מתברר שהאב היה פעיל לא זוטר בתנועת "הליגה להגנה יהודית" של מאיר כהנא בשנותיה הראשונות בארה"ב. רומזים שגם האב התעמת עם החוק ולימד את משפחתו לפקפק בחוקים שאינם צודקים, או שאינם לטעמם.
מצד אחד, ניתן להזדהות עם המאבק נגד חוקים, שמעליהם מתנוסס דגל שחור. מצד שני, נראה שברירת המחדל של משפחת סילבר היא לא לחבב את החוק. זה לא חל רק על המשפחה הקרובה. מפתיע לראות את רבני הקהילה, שבה גדל סילבר, מתראיינים באופן גלוי לסרט.
אף שסילבר חטא בחטא החזרה בשאלה ואף הסתבך בעסקי סמים, הרבנים לא מגנים או משמיצים אותו, אלא נזכרים בראש המבריק שלו (הם מכנים אותו "הצדיק") ונראים כמעט מרוצים ממנו. משום שברור שאינם אוהבים את אורח חייו, נשאלת השאלה האם הם מרוצים מכך שהוא מצפצף על החוק, על המערכת כולה, על מערכת המשפט שרוב החרדים מתעבים? אולי סילבר לא התרחק כל כך משורשיו.
אבל קשה לבוא להגנתה של מערכת המשפט, שכן הסרט מעמיד מול המדינה כתב אישום חמור. סילבר הצעיר יצא מעולם החרדי והשתוקק להיות חלק מהמערכת הכלל-ישראלית, בראש ובראשונה הצבא. הוא חלם להיות רמטכ"ל או ראש ממשלה, אלא שבזמן שירותו הצבאי בשטחים באינתיפאדה השנייה, מיתוס צדקת דרכינו מתנפץ לו. הוא עובר זעזוע נפשי נוסף, מגלה את הגראס ורק הגראס משחרר אותו.
הסרט משכנע במיוחד כשהוא נוגע בפצע המדמם של הפוסט-טראומה בארץ. הוא צולל לעולמם המסויט של הפוסט-טראומטיים, שמזווית הראייה שלהם הצבא הוא מכונה לטחינת בשר, ששולחת אנשים צעירים לחוות זוועות ופולטת אותם מרוסקים. למדינה לא איכפת שהם משתינים במיטה כל לילה, חווים את הקרב פעם אחר פעם, מתאשפזים, ומבקשים להתאבד. נסיון ההתאבדות תוך הצתה עצמית של איציק סעידיאן מרחף מעל זעקתם.
אפשר להבין איך סילבר גאל אותם על ידי כך שהנגיש להם את הגראס כתרופה. הסרט הוא סוג של "דור שני" של סרטים על טראומת המלחמה אצל גברים, 15 שנים אחרי הסרט פורץ הדרך של ארי פולמן, "ואלס עם בשיר" (בסרטו של שדור יש גם מחוות ל"ואלס עם בשיר" תוך שימוש עדין באיורים ובאנימציה משולבים בחומר התיעודי).
הבין את הערך הכספי בגראס. אהוד ברק (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)
הציניות מנצחת
במרדף של מערכות שלטון החוק נגד הטלגראס ומייסדו – הציר המרכזי של העלילה – קשה שלא ליפול בקסמו של המסע המרדני של סילבר ובתחושת הצדק לנפגעי טראומה. קשה לא לכעוס על התנהלות האלימה של המשטרה מול חבורה של צעירים, שכל חטאם היה שהתמסטלו קצת מול הכנסת. קשה לחמוק מהמחשבה שהארץ הזו היתה שקטה בהרבה, אילו הישראלים והפלסטינים, החרדים והחילונים, היו מתפנקים בכמה שכטות.
אבל תעשיית הטלגראס אט אט חוצה לצד האפל: קודם היא מאפשרות לקטינים להצטרף לשורותיה כסוחרים, אחר כך עולה החשש שהיא מחפשת אותם ומנתבת למסלול של פשיעה כדרך חיים. היא מהללת חיים של טשטוש ותלות (הבה נודה שלעישון גראס בהגזמה וברצף עשויה להיות גם השפעה פחות מלבבת). ברגעים האלה קל יותר להזדהות עם מערכת החוק, נשים וגברים שמנסים להגן על האזרחים.
ואז הציניות חוזרת. בכירי המדינה, "לשעברים" בצמרת הפוליטית והצבאית, מבינים משהו פשוט מאוד: בתעשיית הקנביס יש כסף, ולכן הקנביס נראה סבבה. סחר בייצוא נשק הורג, אז אולי עדיף שהם ישקיעו בתעשיית הקנביס. החמדנות של הבכירים האלה הופכת את רגעי האמפטיה לפרקליטות בתיקים נגד עמוס דב סילבר לחשש שמערכת אכיפת החוק משמשת ככלי להפיל את הקטנים כדי לשרת את הגדולים. או כפי שהשכיל לנסח את זה לאונרד כהן:
Everybody knows the war is over
Everybody knows the good guys lost
Everybody knows the fight was fixed
The poor stay poor, the rich get rich
That's how it goes
Everybody knows
או בתרגומו של קובי מידן:
"כן, כולם יודעים, הקרב נגמר כבר.
כולם יודעים, הרעים ניצחו.
כולם יודעים המשחק מכור: העשיר עשיר, העני גמור.
אלה התנאים.
וכולם יודעים."
(מתוך "השירים" מאת לאונרד כהן, בהוצאת כנרת זמורה ביתן, 2009)
הסרט "המרד של עמוס" משודר ביס-דוקו, יס VOD וSTINGTV
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
