פוסט מורטם

לרבים מאיתנו – אמנם לא מספיק רבים – יש כרטיס אדי שמאשר להשתיל איבר מגופנו אם חלילה נמות בפתאומיות (בפועל, נדרשת גם הסכמת המשפחה). מעטים מאוד מאיתנו ציוו את גופם למדע למטרות מחקר או לימוד אנטומיה בבתי הספר לרפואה. ובעידן שלאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מעטים עוד יותר יעלו על דעתם שגופתם תנותח, או שאיבריהם יושתלו, בלי אישורם או אישור משפחתם.

אלא שכמו אספקטים אחרים של זכויות אדם, מה שנראה היום מובן מאליו לא תמיד היה כזה; למעשה, עד 1980 החוק לא דרש הסכמה של המנוח או של משפחתו לנתיחה פתולוגית או לקציר איבר להשתלה, אלא רק חתימה של שלושה רופאים. גם הנוהל המינימלי הזה לא נשמר. להמחשה, דו"ח מבקר המדינה לשנת 1969 קבע שב-1968 נותחו כ-800 גוויות אפילו בלי חותמת הגומי הזו.

ליחס של כבוד למת ממדים פסיכולוגיים ורגשיים עמוקים, שמשותפת להם התפיסה או האמונה שהגופה אינה אך אובייקט חומרי ניטרלי. שאלת האיזונים בין ממדים אלו לבין צרכים וערכים אחרים היא שאלה פילוסופית סבוכה. פונדמנטליסט של קידמה יטען שכל ניתוח שלאחר המוות מקדם את מדע הרפואה באופן כלשהו, ומכאן שבטווח הקרוב או הרחוק מציל חיים. פונדמנטליסט דתי עשוי לפסול אפילו השתלה מצילת חיים, או שיציב לה תנאים מחמירים.

במסורת היהודית, ביזוי גופת האדם היא ביזוי צלם אלוהים, ביזוי המת עצמו, ביזוי שאר בני האדם שנבראו בצלם, וביזוי האל שבצלמו הם נבראו. מבחינה יהודית-הלכתית, קיים מנעד רחב של גישות לסוגיה מאז שהשאלה עלתה לראשונה על הפרק, במאה ה-18. מצד החיוב, הפוטנציאל להצלת חיים שטמון ברפואה, כולל בפתולוגיה ובאנטומיה. מצד השלילה, כבוד המת והאל, גישות קבליות ואספקטים הלכתיים שונים.

הסוגייה עיכבה את פתיחתה של פקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בכעשרים שנה – האוניברסיטה נוסדה ב-1925, אך הפקולטה הוקמה רק ב-1947, ורק לאחר שהנהלות האוניברסיטה והסתדרות הדסה הגיעו להבנות עם הרב הראשי האשכנזי יצחק הרצוג ועם רבה של ירושלים, צבי פסח פרנק.

הוסכם כי ניתוחים פתולוגיים יבוצעו כאשר יש בהם צורך לרפואה משפטית; כאשר סיבת המוות לא ידועה (בתנאי שהדבר יאושר בכתב על ידי שלושה רופאים); כאשר הנתיחה עשויה להציל חיים של חולים אחרים בפועל (בתנאי שהדבר יאושר בכתב על ידי שלושה רופאים;( כאשר הנתיחה דרושה לבירור מחלה תורשתית לשמירת בריאותם של קרובי הנפטר שנותרו בחיים. הרבנים גם לא התנגדו שפרטים יתרמו את גופם למדע. "כל זאת בתנאי שינהגו בגופה בכבוד הראוי בעת ביצוע הנתיחה, ובתנאי שימסרו לחברה קדישא לקבורה את הגופות על כל חלקיהן".

אמביציה מדעית וסנטימנט לאומי

התנועה הציונית, ואחריה מדינת ישראל, ראו בקידמה מדעית מרכיב חשוב בתחייה הלאומית, כפי שמעידה הקמת האוניברסיטה העברית ומוסדות נוספים. בתחום הרפואה, מדובר היה גם בתיקון היסטורי. כך למשל, בפולין שבין מלחמות העולם היו ניסיונות למנוע מיהודים ללמוד רפואה, בטענה שבני קהילתם לא תורמים גופות למדע.

שר הבריאות יוסף סרלין הזכיר אפיזודה זו כאשר אמר מעל במת הכנסת, בדיון על חוק האנטומיה והפתולוגיה בשנת 1953: "לא נשכח מלבי סבל חבריי בבתי הספר לרפואה במדינת פולין… שאפנו למדינה משלנו, לחמנו על מדינה משלנו על מנת לרפא את פגעי הגלות. הצעת החוק הזאת היא סימן ואות להתבגרותנו הממלכתית ושאיפה לעצמאות ולאי תלות באחרים בשדה הרפואה המדעית והשימושית".

החוק שהתקבל ב-1953 התבסס לכאורה על ההבנות הקודמות עם הרבנות, אלא שבשלב זה כבר היה ידוע שהרופאים חורגים מהן, וכי שיעור גבוה מגופות הנפטרים בבתי החולים מנותח בכל מקרה. היה ידוע גם שבבריטניה ובצרפת, למשל, החוק דורש את הסכמת המשפחות. סירובו של הממסד הרפואי להתנות נתיחה בהסכמת המשפחה נבע מהכרה בעובדה שרוב המשפחות בארץ – תהיה אשר תהיה נטייתן הדתית או הפוליטית – יתנגדו.

ובכל זאת, החוק זכה בכנסת לתמיכה מימין ומשמאל. חרות בראשות מנחם בגין, כמו שאר מרכיבי הליכוד של היום, היו אז בקוטב ה"פרו-מדעי". וכמובן גם מפא"י, מפ"ם ומק"י. "הגיעה השעה שהמדע והמחשבה הרציונלית ינצחו באופן סופי את כל אמונות ההבל", אמר בדיון ח"כ יצחק בן אהרן (מפ"ם). האמביציה המדעית חפפה איפוא את הסנטימנט הלאומי. המתנגדים היחידים היו הח"כים הדתיים והחרדים.

אגב, בצד הדתי היו גם קולות פרו-מדעיים. כך למשל כתב הרב שלמה גורן כי "לא ייתכן שמדינת היהודים תבסס את מערכת הרפואה שלה, שיש בה משום פיקוח נפש לעם ולמדינה, על מתים של גויים. הרי היסוד לקיום תורתנו הקדושה היא המצווה 'וחי בהם', שניתנה לחיות בה, ולא ייתכן שלא נמצא דרך על פי ההלכה לקיים רמה רפואית מודרנית גבוהה על ידי נתיחת מתים משלנו, כפי המקובל בעולם". מהדברים עולה שתפיסתו הלאומית של גורן הקרינה על השקפתו ההלכתית.

בעמדה דומה החזיק גם ישעיהו ליבוביץ, הן מתוך תפיסה פרו-מדעית, והן משום שסבר שההלכה צריכה להתעדכן למציאות של מדינה ריבונית (פאן פאקט: הרב אברהם יצחק הכהן קוק סבר, עם הקמת האוניברסיטה העברית, שצלם אלוהים נוכח יותר ביהודים, ולכן עדיף לצורך לימוד אנטומיה "לקנות בכסף מלא גוויות מתים מאומות העולם בשביל המטרה המדעית").

מאבק אלים, נשכח ומוצלח

ביום העצמאות תשכ"ז חצו כוחות מצריים את תעלת סואץ ונכנסו לסיני, באקט הפתיחה של מה שייזכר לימים כתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים. בשבועות שקדמו לו, סערה ישראל סביב נושא אחר לגמרי: נטורי קרתא, העדה החרדית ו"הוועדה הציבורית להגנה על כבוד האדם" איימו להשבית את חגיגות העצמאות בהפגנות נגד "נתיחת מתים".

המאבק הנשכח נגד חוק האנטומיה והפתולוגיה הוא אחד המאבקים הממושכים – ואולי גם אחד המצליחים – בתולדות המדינה. הוא כלל במהלך שנות החמישים, השישים והשבעים של המאה הקודמת עשרות הפגנות אלימות, שתדלנות, הצעות לסדר היום בכנסת, הטרדה של פתולוגים ואיומים עליהם, ודמוניזציה של המקצוע. הרופאים הוצגו כמי שלא הצלת חיי אדם וקידום המדע לנגד עיניהם אלא תאוות בצע – מימון למחקרים – ורדיפת כבוד וכוח.

קירות הארץ כוסו בכתובות גרפיטי בנוסח "הקץ לניתוחי מתים" או "קרפלוס, כמה עולה גולגולת" (ד"ר היינריך קרפלוס היה מייסד המכון לרפואה משפטית ומנהלו במשך שנים ארוכות). "ברחובה הראשי של מאה שערים צוירה בימים אלה על הכביש – באותיות מאירות-עיניים – שורה של שמות בזוגות: 'א. היטלר – ד"ר נ. קפלינסקי; א. אייכמן – ד"ר ה. אונגר; ה. הימלר – ד"ר ק. מן; ד"ר מנגלה – ד"ר ג'זבין; ר. הס – ד"ר שיבא'", דיווח "מעריב" במאי 1967. כל אלה היו בכירים בממסד הרפואי שתמכו במצב הקיים, שבו לא נדרש אישור המשפחות לנתיחות פתולוגיות, והרופאים התעלמו אף מהחוק המקל, מבחינתם.

הרבנות הראשית נוכחה שהאישור שנתנה לפקולטה לרפואה שני עשורים קודם לכן היה תחילתו של מדרון חלקלק. "בהיות שגדלה הפרצה בניתוחי מתים, אנו מביעים דעתנו כי ניתוח מתים בכל דרך שהיא, אסור לפי דין תורה. ואין מקום להיתר אלא באופן של פיקוח נפש מידי, וזאת רק בהסכמה לכל מקרה ומקרה של רב מובהק המוסמך לכך": על הפסיקה הזו, מתחילת 1967, חתמו 356 רבנים, דיינים, וראשי ישיבות מכל הקשת הדתית והחרדית, ובראשם הרבנים הראשיים דאז, נסים ואונטרמן.

בהמשך השנה החליטה מועצת הרבנות הראשית כי "לא ייתכן כל הסדר של פשרה בשאלת ניתוחי המתים בניגוד לדין; ניתוח אדם לאחר מותו שלא הסכים בכתב במפורש לניתוחו, או משפחתו לא הסכימה בכתב לניתוח – מהווה כפייה לעבור על הדת".

חיים שיבא, אז מנהל בית החולים תל השומר, הגיב בראיון לאהרן דולב ב"מעריב" תחת הכותרת "ד"ר חיים שיבא יוצא לקרב". הוא הכחיש כי שיעור המתים המנותחים הוא 90%, כפי שטענו פרסומי "הוועדה הציבורית למען כבוד האדם" וח"כים חרדים, ואמר כי מדובר ב-35% עד 70%.

שיבא הוסיף שהשיעור הרצוי הוא אכן 90%, והסיבה שלא מגיעים אליו היא "רצון למנוע סערות מצד ציבור קנאי, ומאותו חלק באוכלוסייתנו שהוצנח לתוך המאה העשרים ישר מן התקופות הקדומות ולא הגיע, באבולוציה, לידי הכרה בחשיבותם של הנושאים המדעיים הללו…"

[…] "פרופ' שיבא אינו גורס כי יש להתנות את הנתיחה ברצונה של המשפחה ומסתמך על חוק האנטומיה והפתולוגיה משנת 1953: 'חוק זה משחרר את המוסד הרפואי מהחובה לקבל הסכמת המשפחה, ואת המשפחה מהכאב להיות שותפה להכרעה כזאת, ומסמיך את הנתיחה על החלטתם של שלושה רופאים. בצרפת דרושים רק שני רופאים'".

ומה על אותן משפחות שנטילת ההחלטה מידיהן לא משחררת אותן מהכאב? "יש ליצור ללא דיחוי אפשרות לאוכלוסיית בני ברק, למשל, להתאשפז להתרפא בבתי חולים שבהם יהיו הרופאים בעלי השקפה זהה עם האוכלוסייה. כי אם מותר לעשות את ההפרדה בגיל צעיר בבתי הספר, הריני שואל מדוע לא לעשותה בשאלה מצפונית כזו".

מועדון הלבבות השבורים

בדצמבר 1968 בוצעה בבית החולים בילינסון השתלת הלב הראשונה בישראל, על ידי ד"ר מוריס לוי. על הניתוח המורכב והמתקדם העיבה עננה של חשאיות. בית החולים סירב למסור מניין הגיע הלב שהושתל.

ביום ההשתלה הלך לעולמו בבית החולים אברהם סדגת, בן 35, ובני משפחתו חשדו שהלב נלקח ממנו. בית החולים סירב לאשר או להכחיש. המשפחה פנתה לשרי הבריאות, המשטרה והדתות ואיימה בתביעה. אחרי כחודש של סערה ציבורית, אישר בית החולים כי הלב אכן נקצר מגופו של סדגת.

לא מופרך יהיה להעריך שהיום, התנהלות כזו מצד בית חולים היתה נתפסת בציבור – הן בציבור הליברלי שוחר זכויות האדם, הן בציבור המסורתי שכבוד המת חשוב לו – כשערורייתית, פלילית, ולא מתקבלת על הדעת. אלא שבית החולים לא הפר את החוק; חוק האנטומיה והפתולוגיה משנת 1953, שהיה אז בתוקף, התיר נטילת איברים מגופה לצורך הצלת חיים. בני משפחת המת לא מוזכרים בו כלל.

עם השנים הלך ופחת שיעור הנתיחות הפתולוגיות, הן עקב הלחץ הציבורי והן עקב פיתוח אמצעים שייתרו את חלקן. אך רק המהפך של 1977 וההסכם הקואליציוני עם החרדים בממשלת בגין הראשונה הביא לשינוי החוק ב-1980.

סיפור המאבק הזה אינו רק אנקדוטה היסטורית. יש מה ללמוד ממנו על נאורות ועל המחיר האנושי שמקימי המדינה הצעירה היו מוכנים לשלם, ויש גם הקשרים שנותרו אקטואליים: ניתוחים פתולוגיים בסיטונות היו מרכיב חשוב באתוס של מערכת הבריאות שאליה הגיעו ילדי עולים מהמעברות, וחלקם לא שבו.

לא צריך להיות חובב עלילות דם אנטי-אשכנזיות כדי להבין את משמעות הדבר בהקשר של הורי הילדים, חששותיהם והסבריהם להיעלמות, ודאי על רקע העניין המדעי הרב בגנטיקה ובפיזיונומיה של יהודי תימן.

באופן דומה, לא צריך להיות מתנגד חיסונים כדי להבין שלאי האמון בממסד הרפואי יש היסטוריה ארוכה, גם אם היא נחבאת עמוק בלא-מודע הקולקטיבי.

או כמו שאמר פוקנר ב"רקוויאם לנזירה": "העבר לא מת; הוא אפילו לא עבר".