עשרים ושתיים זהויות רצות אחרי כדור

באורח קצת מפתיע, המונדיאל הנוכחי עורר שיח זהויות ער בציבור הישראלי. שוב מתברר כי ספורט, ובוודאי ספורט תחרותי וייצוגי, הוא אף פעם לא רק על ספורט – הוא תמיד גם אינטראקציה סמלית בין זיקות של זהות והשתייכות. ומשמשות בה בערבוביה לאום ויבשת, גזע ודת, מעמד והשקפה פוליטית, סטריאוטיפים והיסטוריות.

הנה שני סיפורים אישיים שאולי יבהירו את העובדה המובנת מאליה הזו. אני רוצה להקדיש אותם לפרופ' לב גרינברג, הפורש מקריירה אקדמית עשירה, שהיה עבורי חבר לדרך ממושכת של מאבקים חברתיים ולאהבת הכדורגל גם יחד.

הסיפור הראשון התרחש בפריז ב-2001, שם התקיים המשחק הראשון בהיסטוריה (והיחיד עד כה) בין נבחרת צרפת – מופת של שיתוף פעולה בין מיעוטים, בני מהגרים, וקבוצות אתניות, בהנהגתו של זינדין זידאן, האלג'יראי (יליד צרפת) המפורסם והנערץ בעולם (ומושא של הסתה גזענית ושנאת זרים מצד "החזית הלאומית"), לבין נבחרת אלג'יריה – שפצעי הכיבוש הצרפתי, מעשי הזוועה המחרידים שלו, ומאות אלפי הקורבנות של מלחמת העצמאות העקובה מדם שלה הם חלק בלתי נפרד מהזכרון האישי והקולקטיבי של אוהדיה (ושל חלקים גדולים מאוכלוסיית העולם השלישי בכלל).

משחק הידידות (?) הזה אכן היה לאירוע התרבותי החשוב ביותר של אותו שבוע, גם עבור אנשים שמעולם לא גילו עניין בכדורגל.

ולא רק עבור אלג'יראים: מנהיגת הימין הגזעני בצרפת קראה לשלול אזרחות צרפתית מצרפתים-אלג'יראים שמשחקים בנבחרת אלג'יריה. ראש עיריית ליון דאז (העיר שבפרבריה צמחו ראשיד טאהא והמוזיקה שלו) אסר לפתע, במקרה, להניף דגלים זרים בעיר בעת המשחק. עבור אפריקאים בני הדור ההוא, אלג'יריה – לא זו הקונקרטית, על בעיותיה והמשטר שלה, אלא האייקון ההיסטורי – היתה סמל של מאבק הירואי בשעבוד של הקולוניאליזם האירופי, מאבק שהסתיים בניצחון ובתחושה מרוממת נפש, אך קצרת מועד, של חופש.

צפיתי במשחק בבר של יוצאי אלג'יריה, יחד עם קומץ צרפתים ורוב אלג'יראי מוחלט. חברי האלג'יראים המבוגרים כמעט כולם בני המיעוט הקָבִּילִי (כמו זידאן, אגב; מה שקרוי אצלנו "בֶּרְבֵּרִים"), שסבלו אז באלג'יריה מדיכוי תרבותי ופוליטי שיטתי. הם בחרו לגלות לפריז גם מתוך איבה למדינה האלג'יראית, שבמאבקה לעצמאות הם נטלו חלק מרכזי ומוביל, ולמשטר שלה. חלקם היו מתקשים לבקר באלג'יריה מבלי להיעצר על ידי המשטרה או שירותי הביטחון כמתנגדי משטר או כעריקים מצבא החובה. לפני המשחק הם דיברו בהערכה ובחום על זיזו "שלהם", וייחלו להופעה מוצלחת שלו, ולמשחק של פיוס וסגירת מעגל.

כל זה, כמובן, היה נכון עד שריקת הפתיחה. קבילים או לא קבילים, זיזו או לא זיזו – כמו למעלה ממחצית מהאוהדים באיצטדיון הפריזאי, גם האנשים שסביבי עודדו את נבחרת אלג'יריה בטירוף. אבל הם קיבלו בבושה ובאכזבה את השלטים "זידאן=חארקי" – כינוי גנאי אלג'יראי נורא למשת"פים עם הכיבוש הצרפתי, ואת פיצוץ המשחק בדקה ה-78 על ידי הקהל האלג'יראי-צרפתי. נבחרת אלג'יריה נתנה הופעה מכובדת בהחלט, וגם טעויות השיפוט המעצבנות לא הצדיקו התפרעות.

העצב על פניהם אמר הכל. זה היה ערב עצוב מאוד עבור דימויים העצמי בסבך הזהויות המסוכסכות של בני הדור הראשון להגירה, שהזמר הקבילי הגדול אידיר היטיב לתאר בשיריו: יחסם האמביוולנטי לאלג'יריה ארצם, ה"בְּלָאד", שהיא בית ומולדת ומחוז ילדות וזיכרון נוסטלגי של חיים קהילתיים, אבל היא גם המשטר הדכאני בהווה והמגמות העממיות של קנאות דתית שצמחו מולו, המנוגדות לסובלנות הקבילית המסורתית; ולצרפת, שאת האתוס האינטגרטיבי שלה ואת החירות היחסית בתחום זכויות הפרט הם מעריכים, אבל שגזענות ממוסדת ועממית כלפיהם מתגלה בה כמעט מדי יום, ושזכרונות נוראיים של הדיכוי הצבאי בעת מלחמת העצמאות הם חלק מחייהם ומסיוטיהם הפרטיים.

"היהודים שלנו ניצחו את היהודים שלכם"

את הסיפור השני שמעתי עוד לפני האינתיפאדה הראשונה: במחנה פליטים פלסטיני, שמאכלס גם משפחות פליטים שגורשו מהערים לוד ורמלה, ישב חייל משועמם וקרא את מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות". כמה צעירים מהמחנה ניגשו אליו והתעניינו בתוצאות של ליגה ב'. כששמעו שהפועל בני לוד ניצחה שלוש-אפס את בית"ר רמלה, כמה מהם צהלו והטיחו באחרים בתרועת ניצחון קנטרנית: "ראיתם?! היהודים שלנו ניצחו את היהודים שלכם!"

הסיפור הזה משעשע ועגום בעת ובעונה אחת, אבל יש לו השלכות תאורטיות מרחיקות לכת. האופן שבו מוצא גיאוגרפי הספיק כדי להפוך, באופן מאוד זמני ובהקשר מאוד מסוים, לסַמָּן של זהות והזדהות לוקל-פטריוטית שחוצה גבולות דתיים ואתניים, ואפילו מייצר סוג של זיקה ארעית בין צאצאי הכובשים וצאצאי מגורשיהם, רק מדגים, בדיוק כמו הסיפור הראשון, כמה נקודות חשובות:

הראשונה היא שזהויות הן דבר דינמי, היסטורי ודיאלוגי, החומק מהגדרות אנליטיות ושכלתניות, שאהובות אצלנו כל כך על סוציולוגים ממסדיים ו"ביקורתיים" גם יחד.

נקודה שנייה היא שהגבולות המעורפלים של הזהויות שבים לעתים ומסומנים מחדש רטרואקטיבית (ואנכרוניסטית) מתוך ההווה, צרכיו, ורגישויותיו.

נקודה נוספת היא שזהויות מתקיימות בו-זמנית ובמקביל בתודעה הפרטית, בפרקטיקות שלטוניות, בסנטימנט עממי ובהלך רוח פופולרי, וגם בייצוגים סמליים שלעתים מטופחים על ידי משטר, הגמוניה, ואידיאולוגיה ולעתים הם האויב המר שלהם – בתוך משחק גומלין סבוך ורב משתתפים, שהסמלי והמיוצג משתתפים בו לפחות כמו השחקנים על כר הדשא הירוק.

וכמובן, שהכדור הוא עגול.

עמוס נוי הוא משורר וחוקר תרבות