עדי ראייה: הצבא הישראלי פתח בירי על ההמון ליד משאיות הסיוע
באירוע, שזכה לכינוי "טבח הקמח", נהרגו יותר מ-110 פלסטינים ומאות נפצעו. לפי עדים שנכחו במקום, אחרי שהגיעו המשאיות ואנשים הסתערו עליהן, התחילו הכוחות הישראליים לירות ללא הבחנה לתוך הקהל, ובכאוס שנוצר אחרים נרמסו ונדרסו
כ-300 אלף איש חיים על סף רעב כבד. אנשים הולכים ברחוב א-ראשיד לכיוון נקודת חלוקת הסיוע, ב-28 בפברואר 2024, ערב האירוע (צילום: עומאר אל קטאע)
בשעות הבוקר המוקדמות של 29 בפברואר, יותר מ-110 פלסטינים נהרגו וכמה מאות נפצעו בצפון עזה, אחרי ששיירה של משאיות עמוסות בסיוע הומניטרי הגיעו לעיר עזה. קהל של תושבים רעבים התאסף ליד החוף. ישראל הכחישה מיד אחריות על ההרג, ושיחררה צילומי רחפן ערוכים, שבהם נראה לכאורה כי כוחותיה "לא פתחו באש על מבקשי הסיוע", וירו רק ב"כמה אנשים" ש"היוו איום". ישראל האשימה את הפלסטינים ב"רמיסת עזתים אחרים למוות". אך עדויות שאסף מגזין 972+ מפלסטינים ששרדו את מה שזכה לכינוי "טבח הקמח" מציגות תמונה שונה, שלפיה הכוחות הישראליים פתחו בירי חסר הבחנה לעבר הקהל.
בערב של 28 בפברואר, עשרות אלפי פלסטינים – מתוך כ-300 אלף איש שנשארו בצפון עזה, החיים על סף רעב כבד כתוצאה מהמצור ההדוק שישראל הטילה על הרצועה מאז 7 באוקטובר והסיוע ההומניטרי המועט מאוד שמגיע לאזור – התחילו להתאסף ברחוב א-ראשיד, המתוח במקביל לחוף הים של העיר עזה. לפי עדי ראיה, בסביבות תשע בערב, כוחות ישראליים ביצעו סריקה של רבי הקומות שעדיין עומדים במקום. טנקים ירו פגזים על כמה מהבניינים, והחיילים ירו באוויר כדי להפחיד את הקהל.
תיעוד אווירי של המבצע להכנסת סיוע הומניטארי לצפון רצועת עזה, המראה כיצד ההמון פלסטיני התנפל על המשאיות וכתוצאה מכך נהרגו עשרות מצפיפות, דוחק ודריסה>> pic.twitter.com/a7DqU9kKFB
— צבא ההגנה לישראל (@idfonline) February 29, 2024
"בשלב הזה, דוד שלי רצה לחזור הביתה, ואמר שמסוכן מדי", אמר למגזין 972+ עבדל ג'ליל אל-פיומי, בן 22, שהמתין ברחוב א-ראשיד עם דודו עבאס ובן דודו מועתסם, בן 15. "אבל הרגיעו אותנו ואמרו שהצבא מבצע את הסריקות האלה רק כדי להפחיד, ושהם לא יפגעו בנו ישירות. היתה תחושה של תקווה, אפילו שמחה, שנקבל קמח כדי להביא הביתה למשפחות".
שיירת משאיות הסיוע הגיעה לבסוף בערך ב-4:45 בבוקר, לפני הזריחה, והקהל מיד הסתער עליה. "לא יכולתי לראות את המשאית, ראיתי רק את האורות שלה ואנשים רצים לכיוונה", אמר אל-פיומי. "פתאום פרצה אש כבדה מהטנקים הישראלים. הופרדתי מדודי ובן דודי. לא ידעתי מה קורה, רציתי רק לשרוד ולברוח. כולם צרחו וניסו לברוח. היו כבר גופות על הקרקע, פצועים זועקים לעזרה".
אל-פיומי חיפש עד תשע בבוקר, אבל לא הצליח למצוא, את עבאס ואת מועתסם. הוא חזר למקום שבו שוהה משפחתו כדי לברר אם השניים הצליחו לחזור, אבל הם לא היו שם. הוא החליט ללכת עם אשתו של עבאס לבית החולים אל-שיפאא, שאליו הועברו רבים מהמתים והפצועים בעגלה רתומה לחמור. "בית החולים היה מלא במתים ופצועים, ובאימהות שחיפשו את ילדיהן הנעדרים", הוא משחזר.
אחרי שעות של חיפושים, הם מצאו את עבאס ממרר בבכי מעל גופה מכוסה בשמיכה לבנה מוכתמת בדם. מועתסם, בנו, שכב שם חסר חיים וראשו מרוסק. עבאס אמר שכשהכוחות הישראליים פתחו באש על הקהל, הוא ובנו ניסו להסתתר מאחורי הריסות של הפצצות קודמות. מועתסם הרים את הראש לשנייה, ונפגע מכדור.
"דודי לא הצליח להפסיק לבכות מעל גופתו של בנו, ואמר, 'לא הצלחתי להביא לך קמח, סלח לי'", סיפר אל-פיומי, כשדמעות זולגות מעיניו. "הסיבה היחידה שהלך לשם עם בנו היתה הצורך הדחוף שלהם להביא אוכל הביתה".
תמונות דומות נראו בבתי חולים אחרים ברחבי עזה. מנהל בית החולים כמאל עדואן אמר ל"ניו יורק טיימס" שהגיעו אליהם גופות של 12 אנשים שנהרגו מירי ו-100 אנשים נוספים עם פציעות ירי. המנהל הזמני של בית החולים אל-עוודה, ד"ר מוחמד סלחה, אמר ל-BBC שהם קיבלו 176 פצועים בבוקר של 29 בפברואר, מהם 142 נפצעו מירי. נציג האו"ם שביקר בא-שיפאא אחרי האירוע תיאר שראה עשרות מטופלים שנפצעו מירי, ואמר ל-BBC שהכוחות הישראליים "ירו למקום הכי צפוף בקהל".
"הרעב דוחק אנשים לקיצוניות"
"הזירה נראתה כמו יום הדין", אמר למגזין 972+ אל-שווירקי, ניצול נוסף של הטבח, שכבן בכור לקח על עצמו את האחריות להשיג מזון למשפחתו. "אחרי שעות של המתנה הגיעו משאיות הסיוע הראשונות, וכולם רצו לכיוונן. אנשים נאבקו ודחפו זה את זה כדי להשיג שק של קמח. אחרי שרבים נדחסו סביב המשאיות, מכלי רכב של הצבא פתחו עלינו באש כבדה. ראיתי אנשים נפגעים ישירות מכדורים.
"אחרי שראיתי את זה, ניסיתי לעזוב. רציתי לשרוד. בזמן שברחתי נתקלתי במשהו. הדלקתי את האור בטלפון שלי כדי לראות בחשיכה מה זה, וגיליתי גופה על הקרקע. לאף אחד לא היה אכפת מאיש שם. כולם רק רצו להשיג מה שיכלו להניח עליו יד מהמשאית. היו גופות על הקרקע ופצועים זעקו לעזרה, אבל אף אחד לא התייחס אליהם. הרעב דוחק אנשים לקיצוניות, דוחף אותם עד מוות".
לצפון עזה בקושי מגיע סיוע. משאיות סיוע הומניטרי נכנסות לדרום רצועת עזה דרך מעבר כרם שלום, ב-29 בינואר 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
סלאמי רפיק עובייד, בן 27, סיפר למגזין 972+ שהגיע לא-ראשיד סביב חצות, וכבר אז, הוא אומר, המקום היה דחוס מאוד. "נראה היה שכמעט כל תושבי צפון הרצועה הגיעו באותו לילה כדי להשיג קמח – נשים וגברים", שחזר. "אף אחד לא רצה לחזור לילדים שלו בידיים ריקות. כולם התקדמו לכיוון המשאיות, כשהן הגיעו; הטנקים הישראליים היו קרובים מאוד.
"כשההמון הסתער על משאיות הסיוע, הצבא הגיב בירי חסר הבחנה על כל מי שהיה שם, ודחק אותם אחורה. כשראיתי לאן זה הולך, חיפשתי נואשות את קרובי משפחתי כדי לחזור איתם לבית הספר [שבו הם שוהים]. המצב היה קשה ומסוכן מאוד. חזרנו לבית הספר, אבל חלק מאיתנו נעלם. בן דודי בן ה-13 נידאל נורה למוות".
הירי גרם לפניקה ולמהומה
בעיצומה של הפניקה שנגרמה מהירי, רבים נהרגו ונפצעו לאחר שנרמסו על ידי הקהל ומשאיות הסיוע עצמן. הייתם ג'ראדא, בן 51, שבר את רגלו הימנית במהומה. "חיכיתי לסיוע, כמו כולם", אמר למגזין 972+. "כשהמשאית הראשונה הגיעה, אנשים רצו להשיג קמח, ואז נורתה אש מכיוון הצבא. באותו הרגע, לא ידעתי מה קורה. הכל קרה בשניות. חיכינו בחושך. חלק מנהגי המשאיות המשיכו לנסוע, מחשש להיפגע מהירי. ניסיתי לברוח, אבל בגלל שהיה צפוף, נדחפתי לאל המשאית, והיא ריסקה לי את הרגל".
מוחמד מושתהא ואחיו ראאד (בני דודים שניים של כותב שורות אלה) היו גם הם בקהל, בתקווה להביא אוכל לילדים שלהם ולהוריהם המבוגרים. הם חיכו שם מחמש בערב. "מאז הפסקת האש הראשונה (בנובמבר) לא היה לנו קמח. כמעט 100 ימים", סיפר מוחמד למגזין 972+.
"לפני שהלכנו לרחוב א-ראשיד, אמרתי לראאד, 'תן לי ללכת לבד, תישאר עם אמא שלנו ואשתך ושלושת ילדיך", אמר מושתהא. "הוא סירב ואמר לי, 'אני אבא, אני חייב להאכיל את הילדים שלי. נלך שנינו, וכל אחד יביא שק קמח אחד. אנחנו לא יודעים כמה זמן עוד יימשך המשבר הזה".
כשהתחילו להישמע היריות ופרץ כאוס, מושתהא איבד קשר עם אחיו, והלך לחכות לו בנקודת מפגש שעליה הסכימו מראש. הוא חיכה שם שעתיים, בפחד ובחרדה, אבל אחיו לא הופיע. אחרי שהקהל התפזר, הוא חזר לכביש ומצא את גופתו חסרת החיים של אחיו על הקרקע.
מושתהא מתאבל כעת על אובדן של שני אחים: ראאד ואחמד, שנהרג בתחילת דצמבר אחרי שישראל הפגיזה את ביתו בשכונת שג'אעייה.
מיד לאחר המקרה, מסרו מדובר צה"ל בתגובה: "במהלך הכנסת משאיות סיוע הומניטרי לפנות בוקר לצפון רצועת עזה, התפתחה התקהלות אלימה של תושבים עזתים סביב המשאיות, שבזזו את הציוד שהגיע. במהלך ההתקהלות נפגעו עשרות עזתים כתוצאה מדוחק ודריסה. פרטי האירוע בבדיקה".
בשיחה עם כתבים, ציין דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, כי בהתנפלות על המשאיות נהרגו עשרות מדריסה ודוחק, לאחר ש"ההמון הפלסטיני ניסה לבזוז את הציוד שעל המשאיות". עוד אמר אז הגרי כי הצבא לא ירה לעבר מבקשי הסיוע, אך "טנקים ביצעו ירי רק מול סיכון כאשר ההמון נע לעברם באופן שסיכן אותם".
מדובר צה"ל נמסר עוד כי בימים הקרובים צפוי לצאת נוסח מסודר, בעקבות תחקיר שערך הצבא.
מחמוד מושתהא הוא עיתונאי ופעיל זכויות אדם תושב עזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
