סעיף 118 – סיפוח, סעיף 81 – פשיזם. צלילה להסכמים הקואליציוניים

להסכמים קואליציוניים בישראל אין מעמד משפטי מחייב. בניסיונות המעטים שנעשו להביא הסכם כזה, או סעיף ממנו, בפני בג"ץ, הפסיקות קבעו כי מדובר בנייר שאינו מתאים להתערבות שיפוטית. כפי שניסח זאת השופט אהרון ברק, מדובר במכשיר מקובל בישראל, ש"מהווה מסגרת להסכמה פוליטית בין המפלגות. אין הוא יכול, כשלעצמו, להפוך לחוקית פעולה שבלעדיו אינה חוקית… בדומה, אין בעצם העובדה שפעולה מסוימת נכללת בהסכם קואליציוני כדי להפוך אותה פעולה לבלתי חוקית, אם לולא אותו הסכם הפעולה הינה חוקית".

הצדדים להסכמים הקואליציוניים לרוב מודעים היטב למציאות הזו, ולעובדה שההסכמים אינם מאפשרים הגשמה מלאה של כל שאיפותיהם הפוליטיות. הסנקציה הממשית היחידה על הפרת ההסכמים היא "נשק יום הדין" של הפוליטיקה: פירוק הקואליציה.

המציאות החוקית הזו, והעובדה שפעמים רבות הצהרות דרמטיות שהופיעו בהסכם קואליציוני כזה או אחר התאדו, לא הופכים את המסמכים האלה לחסרי כל ערך או לאות מתה. קווי היסוד שהם קובעים ופורטים לפרטים – ואפילו הרטוריקה שלהם והמונחים שבהם הם משתמשים – בהחלט מביאים לידי ביטוי את סדר העדיפויות השלטוני של הקואליציה בכללותה, ושל כל רכיב מרכיביה בנפרד, מה שמכתיב בתורו את חלוקת התקציב ואת החקיקה שמקדמת הממשלה, כלומר מימוש סדר העדיפויות הזה במציאות בשטח.

ולפעמים, כמו בהסכמים הקואליציוניים הנוכחיים, מדובר בשינוי כמותי שהופך לאיכותי, כזה שמשנה בעצם קיומו את אופייה וצורתה של המדינה.

בממשלות שקדמו לתקופת הכאוס הפוליטי הנוכחית, ההסכמים הקואליציוניים היו קצרים ביותר – בין עמוד לחמישה עמודים – ועסקו רובם בדרך התנהלות הקואליציה, חלוקת תפקידים, כמה סוגיות עקרוניות לסיעות, ולעתים גם בסוגיות ספציפיות, במה שנראה מכוון בעיקר לעין הציבור, דהיינו "באנו לעבוד" (סתם כקוריוז, ה"הסכם הקואליציוני" להקמת הממשלה הראשונה של בן גוריון כלל עמוד אחד וסעיף אחד, שעסק בשבת).

בממשלה ה-34 (ממשלת נתניהו ב-2015) תפחו ההסכמים ל-12-18 עמודים. בממשלה ה-35, ממשלת נתניהו-גנץ, הם כללו גם את חוק ראש הממשלה החלופי ולכן נראו גדולים, אך בפועל לא התנפחו במיוחד. בממשלת בנט-לפיד – שהיתה, כזכור, מורכבת ממפלגות לכאורה מכל קצות הקשת הפוליטית – הם התכווצו בחזרה ל-5-9 עמודים. מה שהופך את גודלם בממשלה ה-37 – יותר מ-30 עמודים וכ-200 סעיפים להסכם – לחסר תקדים.

מה אפשר ללמוד מהפרט הטכני הזה? לתפיסתי, הרבה מאוד על מידת ה(אי)אמון השוררת בין רכיבי הקואליציה; הרבה מאוד על יחסי הכוחות ביניהם; והרבה מאוד על רצינות כוונותיהם של כוחות פוליטיים שעדיין משום מה נתפסים כאן בשאננות כאפיזודה שתחלוף, שאפשר להמשיך להיאבק בה בכלים הרגילים והמקובלים – כולל ההפרד ומשול המסורתי.

מי בעל הבית

בממשלות קודמות, מפלגת השלטון קבעה את הטון (גם כשראשות הממשלה הלכה למפלגה אחרת, כמו בממשלת בנט-לפיד) והכתיבה את הכיוון. המפלגות האחרות הציגו את התנאים שלהן וקבעו את הגבולות שלהן. ואכן, כשנפתלי בנט חש שהגבולות נחצים והוא אינו מצליח לספק לציבור שלו את הארכת תקנות יו"ש, הוא פירק את הקואליציה, למרות האתנן של ראשות הממשלה שניתן לו בשנה הראשונה.

בממשלה הנוכחית, מפלגת השלטון כמעט אינה קיימת, פרט להבלחות אקראיות עם מנטרות שחוקות וריקות מתוכן קונקרטי ששמענו כבר אלף אלפי פעמים, כמו "הגברת תחרות" או "צמצום רגולציה" (וה-one stop shop הזה לעצמאים, ביטוי שמתגלגל לפחות 10 שנים). חזונה של מחאת בלפור התגשם, אין יותר בנימין נתניהו. מי שמנהלים את העסק הם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. ש"ס ויהדות התורה נמצאות במצב של "תפוס ככל יכולתך" מסיבה פשוטה מאוד: הן יכולות.

ראינו בצורה ברורה ביותר מי בעל הבית כבר במשא ומתן הקואליציוני, שנמשך גם אחרי שנתניהו הודיע כי "עלה בידו", עד השנייה האחרונה של זמן הפציעות. את מידת ההיעדרות של נתניהו מההסכמים, פרט לענייניו המשפטיים הבוערים, ניתן לראות בצורה בוטה מאוד בפריצות התקציבית המטורפת שלהם.

למרות הדיבורים על "חיזוק המשמעת והאמינות הפיסקלית" שחוזרים בכל ההסכמים, ועל אף שנתניהו התגאה שאין יותר "כספים קואליציוניים" (כלומר כספים שמוקצים לח"כים ספציפיים), כמות הכסף שמחולקת בעשרות הסעיפים הבאים היא דמיונית – ולא מצוין לה שום מקור תקציבי נראה לעין. וזה רק בסעיפים שכוללים עלות מפורטת. גם שנת לימוד חינם על כל שנת שירות בצבא, למשל, לא נשמעת כמו הבטחה זולה במיוחד.

זה מתחיל מתוספת של 45 מיליארד שקל בשבע שנים למשרד לביטחון לאומי (5 מיליארד שקל כבר השנה, כולל גמישות לשר בייעוד התקציבים); ממשיך למשהו כמו מיליארד וחצי שקל לאורית סטרוק והמשרד למשימות לאומיות שלה; עובר דרך תקצוב ל"תכנון וביצוע מלא לציר הראשי של יהודה ושומרון" (כביש 60, מצומת המשטרה הבריטית ועד לשער בנימין, והכפלתו ממחלף אל ערוב בכביש לב יהודה עד בני נעים); ומגיע עד תקציבי שיפוצים במדרשות לבנות, בישיבות ההסדר ובישיבות הגבוהות (המעודדות שירות צבאי, כמובן. 150 מיליון שקל בשנה). ועוד ועוד. הפירוט כולל גם מה יהיה בבסיס התקציב, מה יהיה תוספתי, מה הולך לשוטף, מה הולך ל"פיתוח".

בן גביר כמובן גם נערך לאפשרות שבכל זאת יהיו כספים קואליציוניים – ניכר שהוא מאמין לכל מילה שיוצאת מהפה של נתניהו – ומבטיח שהם יגיעו גם אליו (סעיף 167). הוא אפילו כולל בהסכם סעיף שנוגע להשלכות של קיצוץ רוחבי על משרדו, וכבר סיכם עם נתניהו על עניינים כמו חקיקת עונש מוות למחבלים כתנאי להעברת התקציב. כלומר, אם החוק הזה לא יעבור ונתניהו לא ימצא שותפים אחרים להעברת תקציב, תפוזר הכנסת. נראה שאין כמעט תסריט ושקל שלא חשבו עליו שם.

מרכזי חוסן בערים המעורבות

מה עוד יש בהסכמים האלה? אמירות עקרוניות בוטות מאוד, גלויות מאוד וישירות מאוד לגבי הכיוון המהותי שאליו הם מבקשים לקחת את המדינה. בסעיף 118 בהסכם עם הציונות הדתית, למשל, מתנוסס הסיפוח. בסעיף 81 בהסכם עם עוצמה יהודית מתנוסס הפשיזם.

ההתייחסות לסוגיה הטריוויאלית וחסרת החשיבות – יחסי החוץ של ישראל – מדהימה גם היא. היא זוכה לשלושה סעיפים בלבד, זהים בהסכמים עם הציונות הדתית ועוצמה יהודית. אחד נוגע להעמקת היחסים עם מדינות "הסכמי אברהם". אחד נוגע למו"מ על ביטול הוויזה לארה"ב. הסעיף החשוב ביותר הוא הסעיף האמצעי, שניתן לכנותו "סעיף שכתוב ההיסטוריה" (35 בשני ההסכמים): "הממשלה תבחן פתרונות ותפעל לקידום הסכמי שלום נוספים על מנת לסיים את הסכסוך הישראלי-ערבי".

אמרנו משהו על מחיקת הפלסטינים?

העלמת "דגל אש"ף" מהמרחב הציבורי; עונש מוות ל"מחבלים"; בחינת הרחבת "חוק דרומי" עד לגניבות רכב; הפיכת מג"ב למיליציה עצמאית; הפעלת שב"כ במסגרת ההיערכות ל"חזית הפנימית" מול הפלסטינים אזרחי ישראל; מיסוי תרומות של ארגוני שמאל; הקלה על עושק קרקעות פלסטיניות; דבר לא נעדר.

רמת דקדקנות כזאת שמקדישה סעיף לשתילת עצי זית בשטחי C (למה דווקא זית? האם היתה התייעצות לגבי זה עם צוות המומחים שאחראי לכל הסעיפים הנרחבים בנושאי "הגנת הסביבה"?); יש גם סעיף (145), שמדבר במספרי החלטות ממשלה קודמות ונוגע בין השאר לתמיכות ביישוב היהודי בחברון (לא ברורה החשאיות דווקא כאן, כשאביתר וחומש מוזכרות בשמן המפורש, למשל); וסעיף (117 בהסכם עם הציונות הדתית, 144 בהסכם עם עוצמה יהודית) שנוגע ישירות לקבר רחל, הספאם החביב על כולנו.

לא נעדרים גם מיני תיקוני פיגועים מדומיינים שביצעה הממשלה הקודמת בסטטוס קוו. והם לא חסים גם על חוק החשמל, שמסייע לבדואים בנגב בעיקר בתעמולה של הימין.

ההסכם עם הציונות הדתית מסתיים בקטגוריה "בריאות הנפש" (שנראית תמימה וממלכתית עד שמגיעים לסעיף "הקמת מרכזי חוסן בערים מעורבות"). בהסכם עם עוצמה יהודית, לעומת זאת, דברים מוזרים מתחילים לקרות. הקטגוריות נגמרות ב"ציונות, ביטחון לאומי ופיתוח הנגב והגליל" בסעיף 81, ומשם ועד סעיף 168 יש אכן דברים שקשורים לזה, אבל גם דברים אחרים.

סעיף 120, למשל, קובע כי "יחוקק חוק אחזקת תכשיר אפינפרין במוסדות חינוך ובמקומות ציבוריים" (שכבר קיים מאז 2018, כנראה שהכוונה היא להצעת החוק של בן גביר מ-2021 על הרחבתו למסעדות). מיד אחריו (121) "יחוקק חוק הנצחת זכרם של קורבנות הטבח בתרפ"ט בחברון, ומיד אחריו "יחוקק חוק חינוך ממלכתי לפיו לא תתאפשר במשרד החינוך ובמערכת החינוך ובמל"ג העסקת מורה שמגלה תמיכה בטרור" (טוב, נו, ברור, זו ציונות).

בהמשך: "יחוקק חוק להנצחת פועלם ועשייתם התורנית והלאומית של הרבנים הראשיים לישראל, הרב אברהם שפירא זצ"ל והרב מרדכי אליהו זצ"ל" (מה?), ומיד לאחר מכן: "הממשלה תבחן לקדם הצעת חוק בנקים חברתיים" (מה??).

ואז ממשיכים – עם שלילת אזרחות, התעללות באסירים ביטחוניים, תמיכות בחוות בודדים, התעללות במבקשי מקלט וכו' – כאילו כלום, עד לסעיף האחרון שמפצה ערים ביו"ש על משהו. רק שהסעיף הלפני אחרון עוסק בפטור מהחזרת מענקי קורונה, לאו דווקא למתנחלים, בתנאים שנשמעים די הגיוניים; וזה שלפניו עוסק בתמיכה בחב"ד. לא רוצה לחשוד בכשרים, אבל מניסיוני ארוך השנים עולה פה איזה ניחוח של פעילות לוביסטית נמרצת. או לכל הפחות גישושי כניסה שלהם. בכל זאת, כאמור, מפוזרים פה כספים בהיקפים דמיוניים.

ממשלת נכבה

אז באמת, מאיפה יבוא הכסף? כבר בשבוע שעבר קיבלנו הצצה ראשונה, עם ההפרה הראשונה של סעיף שמופיע בכל ההסכמים הקואליציוניים, כלומר נכתב על ידי הליכוד. "במהלך שנת 2023", נכתב שם, "הממשלה תפעל להפחתת יוקר המחייה בישראל ולבלימת האינפלציה, בין היתר, באמצעות הקפאת מחירי החשמל המים והארנונה". הארנונה – שעוברת לקופת הרשויות – אכן הוקפאה (בטח אין שום קשר להתנגדות של ראשי רשויות רבים להסכמים הקואליציוניים). מהקפאת מחירי החשמל והמים נותרה רק "הפחתה" של עליית המחירים. הנה, ככה בקטנה, הגיעו עוד כמה מיליוני שקלים.

לפני כחודש כתב כאן עמיתי מירון רפופורט, ביחד עם אמיר פאח'ורי, מאמר תחת הכותרת "זו עלולה להיות ממשלת נכבה. האם יהיה מי שיעצור אותה?" אני לא ידועה כאופטימיסטית גדולה, אבל חשבתי לרגע שזה מוגזם. ואז הופניתי לעיין ב"תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ', והתחלחלתי. ההסכמים הקואליציוניים האלה מעידים שאפשר כבר להוריד את ה"עלולה". זו מתכוונת להיות ממשלת נכבה, ויש לה תוכנית מפורטת ברמת השקל איך להגיע לזה.

המבחנים הראשונים של הממשלה הזאת צפויים להגיע די מהר. לכמה מהם נקבע דדליין בהסכמים עצמם. לאחרים – נגיד, שאלת פינוי חאן אל אחמר – יש דדליין שנקבע מזמן. אבל גם אם בסיבוב הזה זה לא יילך, קשה לי לראות סיכוי להתנגדות שעומדת מול "מחנה" כל כך מגובש, קוהרנטי ומחושב, ועדיין לא מצליחה להיסגר בינה לבין עצמה אם לגיטימי לעמוד לצד ח"כ פלסטיני על במה.