כותבות וכותבי שיחה מקומית ממליצים: הפוסטים הטובים של 2014

"שום דבר לא מכין אותך לפגישה עם חיפאי בלבנון": ראיון עם מג'ד כיאל
אבי בלכרמן ממליץ על רמי יונס

פורסמו בתקשורת כל מיני ראיונות עם מג'ד כיאל שחזר מביירות, אבל הראיון הזה או משהו אחר. ראיון בין שני אקטיביסטים, שותפים לאותו מאבק, המתנהל מתוך אינטימיות בערבית ופורט על ניואנסים ששום מראיין יהודי לא היה מצליח להגיע אליהם.

הקריאה בו מדביקה אותי בהתרגשות בשלוש רמות: ראשית, התעקשותו של מג'ד לא להכנע למדיניות הניתוק שכופה המשטר על הפלסטינים מאחיהם. שנית, המקום של רמי, שדרך מג'ד עונה לצמא שלו עצמו. "תן לי לחיות דרכך, ספר לי עוד על בירות", הוא אומר, ומעלה גם במרחק של תשעה חודשים דמעות בעיני. ושלישית, בגלל הכמיהה האישית שלי לפריצת גדרות הגטו שיצרנו כאן לכולנו, נכבשים וכובשים. ראיון כזה בדיוק, מתוך אינטימיות כזו, יכול היה להתפרסם בעברית רק כאן.

הירי בכפר כנא: האם השוטרים חזרו לכפר כדי להתעמת עם חמדאן? 
שירז גרינבאום מאקטיבסטילס ממליצה על ג'ון בראון ואבי בלכרמן

לדעתי הפוסט הזה הוא עיתונות חוקרת ואקטיביסטית במיטבה. לא לקבל את העובדות כפי שהמשטרה מעוניינת שהן יהיו מוצגות בתקשורת, אלא להצליב מידע באופן אמין ולספר את הסיפור שאף אחד לא רוצה לשמוע.

ירושלים שלי, תשעה קבין של הוד ושל כאב 
יובל בן עמי ממליץ על אורלי נוי

אורלי נוי, שירושלים היא עירה והשירה עולמה, נותנת לירושלים אחוזת כאב להצית בה שירה. בעיני זה אחד המעשים הכי עיתונאיים שנעשו השנה ובכלל, כי היא אומרת אמת כל כך עמוקה ובאופן כל כך מדויק. הפסקה האחרונה היא פשוט היסטורית.

משחקי הכס של פוניבז': המלחמה שקורעת את העולם החרדי
אלינור דווידוב ממליצה על אלי ביתאן

כל פעם מחדש אלי מצליח לעשות את זה: לתת סקירה מקיפה, ברורה ומרתקת על העולם החרדי, ומנקודת מבט ייחודית שלא מוצאים בשום מקום אחר. הוא לא הכתב לענייני חרדים שמסתכל על העולם הזה מבחוץ, ולא איש העיתונות החרדית שכותב בתוך הקליקה של עצמו. זה משהו אחר לגמרי.

הפוסט הזה הוא דוגמא מעולה בעיניי ליכולת של אלי להציג בפני הקוראת, שלא מכירה מספיק את העולם החרדי, את הנתונים העיקריים, ההקשרים הרחבים וההתפתחויות הדרמטיות האחרונות בשפה קולחת ונהירה, כך שלמרות ריבוי הפרטים והעולם הלא מוכר מספיק – אי אפשר להפסיק לקרוא.

סדר בתעמולה: השקרים על עזה שהופרכו וממשיכים להסתובב
רמי יונס ממליץ על ג'ון בראון

אני החלטתי ללכת על להיט גדול. אישית, אני לא מסוגל לקרוא טקסטים של אופטימיות ותקווה בחצי השנה האחרונה. הם נראים לי נאיביים וקצת תלושים מהמציאות, וממש לא מספקים לי אסקפיזם. אך אם יש מישהו שכן מסוגל לכתוב פוסט אסקפיסטי מבלי להתכוון לכך, זהו ג׳ון.

על פניו, אין שום דבר אופטימי במאמר הנ״ל: הפרחת שקרים שנועדו לחפות על פשעי מלחמה וטבח בתושבי עזה לא בדיוק מתקשר אצלי עם פרפרים, ציפורים וצמר גפן מתוק. אלא שבקונטקסט של הקיץ האחרון, בין שלל מסרי התעמולה מלאי ההתקרבנות המחליאים ששמענו מהתקשורת הישראלית ללא הפסקה, צץ לו פתאום טקסט מרשים שהשפיל והגחיך בצורה כל כך אלגנטית את כל הממסד הציוני ושליחיו הנאמנים: התקשורת הישראלית.

ראיתי את הפוסט משותף על ידי פלסטינים מכל מקום, והפיד שלי היה מלא בתגובות פלסטיניות עליו. למספר רגעים הרגשתי שאפשר ״לתקוע״ לממסד, וגם אם ממש ממש בקטנה, במסגרת מעט הכלים שיש לנו. הרגשתי ניצחון קטנטן, גם אם ידעתי שהוא מזערי, זניח וזמני.

העזתים המשיכו להירצח בידי הצבא המוסרי ביקום ובתמיכת עם ישראל חי. האמת העצובה היא, שנגד כזה כוח רצחני, כרגע חוץ מטקסטים טובים פה ושם שאולי ישכנעו כמה קוראים, אין באמת איך להיאבק.

"החברה הישראלית לא אוהבת את האמת": ראיון עם חנין זועבי
אינה מיכאלי ממליצה על לילך בן-דוד

הראיון של לילך בן-דוד עם חנין זועבי רגע לפני התקיפה בעזה, זכור לי כפעולה עיתונאית בסיסית ונחוצה. הראיון בלט על רקע אי-נכונות אמצעי התקשורת להביא את קולה ועמדותיה של זועבי לידיעת ציבור. בדרך קבע הובאו דבריה של זועבי תוך כדי סילוף, לעג וקטילה. כלומר, כבר מראש נשלח המסר לציבור, שעצם ההקשבה לדברים שיש לחנין זועבי לומר, אינה לגיטימית. לעומת זאת, הראיון שערכה לילך הדגיש עבורי את תפקיד התקשורת להביא את המידע לידיעת ציבור הקוראים, ולאפשר לנו להחליט בעצמנו.

האם טבעונים וגבנים יכולים להיאבק ביחד נגד המזון המתועש?
אורלי נוי ממליצה על רפרם חדד

אני מוצאת את עצמי חוזרת מדי פעם אל הרשימה היפה הזו, לא רק משום שהיא לימדה אותי עובדות שלא ידעתי וזוויות חדשות שלא חשבתי עליהן קודם, אלא בעיקר משום האפשרות שהיא מציעה לשיח של שותפים במקום מאבק שנועד להכריע. השפה של רפרם, הטון הדיאלוגי שלו, אלה דברים שחסרים לי מאוד בהרבה זירות שיח אחרות בארץ. בדיון שחשבתי שיש לי לגביו עמדה ברורה, רפרם הצליח לגרום לי להיפתח ובאמת להקשיב. זה הרבה מאוד בימינו.

בדרך לשחרור בעלי החיים הטבעונות היא רק כלי אחד, אבל הכרחי 
נדב פרנקוביץ' מסדר אזורי ממליץ על שירה הרצנו

בעיניי, זה פשוט מאמר תגובה נהדר למאמר של רפרם.

בחדשות מדברים על הרוגי המלחמות, ושוכחים את המתים-חיים בקרבנו 
ג'ון בראון ממליץ על מיכל רותם

מיכל רותם כתבה על סוגיה חשובה שנוח להתעלם ממנה. הרבה יותר קל לרומם ופאר את זכרם של המתים, מאשר לדאוג לאלו ששרדו את המלחמות, וכך באמת להבין קצת את מחירן של המלחמות הבלתי נגמרות.

חשש: אבות הדביקו את בניהם בתפיסת מין מעוותת
ספיר סלוצקר-עמראן ממליצה על אלינור דווידוב

הפוסט של אלינור ניפץ סטיגמות והנחות חברתיות בצורה מדויקת וכתיבה רהוטה. קראתי אותו במכה אחת כמה פעמים בזמנו. עכשיו קראתי אותו שוב פעמיים. לדעתי צריך למצוא מימון ולחלק אותו יחד עם התעודות בט"ו בשבט להורים לבנים בגילאי חטיבה ותיכון.

החשמל והאוכל שאנחנו מספקים לעזה הם בדיוק ההוכחה למצור
יוני מנדל מסדר אזורי ממליץ על נועם שיזף

טוב, נתחיל בזה שאין מאמר אחד שאני ממליץ עליו. היו המון, מצוינים ומעולים וחכמים וביקורתיים ואמיצים, וזה יהיה לא פייר לבחור אחד. אבל בכל זאת, ולשם עידוד הקריאה, אני מזכיר את אחד מאלו שאהבתי – מאמר של נועם שיזף, שנכתב שבוע אחרי תחילת המתקפה על עזה.

בתוך מטר השנאה נגד כמעט שני מיליון בני אדם, שהם כמובן כולם או "טרוריסטים" או "תומכי טרור", המאמר היה נכון ומדויק ובזמן. טיעון אחר טיעון, שהתמקדו בחשמל והאוכל שבישראל נתפסים כאילו "הוענקו" לפלסטינים בעזה מתוך טוב לב או נדיבות, המאמר סיפק תשובה חדה וחלקה ומפוכחת לאטימות והאכזריות הישראלית, שבימות מלחמה עולות על גדותיהן.

הפרויקט של אסתר: מהפכת תרגום המוזיקה הערבית ביו-טיוב
יעל מרום ממליצה על ענבל בן יהודה, מסדר אזורי

הבלוג סדר אזורי קורא תיגר על התפיסה הבדלנית של ישראל, שרואה עצמה כשלוחה אירופאית או ככוכב נוסף על דגל ארה"ב. הוא נוטע אותנו כאן, במרחב הזה, המזרח-תיכוני-צפון-אפריקאי, בו אנחנו חיים במציאות. זו עשייה כמעט חתרנית במדינה שאזרחיה רגילים לראות את הערבים סביבם רק דרך קנה של רובה או טנק.

ממש עם עליית שיחה מקומית לאוויר פרסמה ענבל, מחברות הבלוג, ראיון עם אסתר ישורון מכפר שלם. ערוץ היו-טיוב של אסתר, אליו היא מעלה מוסיקה ערבית קלאסית שאותה היא מתרגמת לעברית, צבר למעלה משני מיליון צפיות, של אנשים ממאה ארצות שונות. אשה אחת לא פוליטית עושה את המעשה הפוליטי המתבקש, מתעקשת על הנכחת המורשת שלה במרחב ומייצרת, ממש כמו חברי הבלוג, תמונה רב ממדית ואנושית של האזור בו אנו חיים.

צעדת בתי הספר הדו-לשוניים: בלונים ופירורים של אנושיות
ענבל בן יהודה מסדר אזורי ממליצה על סמאח סלאימה אגבאריה

בתי הספר הדו-לשוניים בארץ הם המאבק העיקש לתחזק דו-קיום ברמה המוסדית והיומיומית כאחד. הם מראים שאפשר גם אחרת ומנבאים את הימים שאחרי המבול.

בכתיבה שלה סמאח מצביעה על המורכבות והאתגר שניצבים בפני התלמידים ומשפחותיהם הבוחרים בדרך הזו. הם יודעים שהיא אינה מובנת מאליהם, אבל במציאות הקשה כאן הם משתדלים שהיא תהיה.

למה יוצאי ברית המועצות מגיעים לביטוח לאומי עם מדליות על הז'קט?
נועם שיזף ממליץ על אדי ז'נסקר

הרוסיות לא נוכחת כמעט במיינסטרים הישראלי למעט בכל מיני קריקטורות שלה, ובתור בן אדם שמאמין ברב תרבותיות כאופציה היחידה לקיום קהילה מדינית, הטקסט הזה הוסיף לי להבנה של עוד פיסה במציאות הישראלית, ודווקא לא ממקום של עימות (שבו אני בדרך כלל מתעניין). הכתבה של אדי מביאה פיסת היסטוריה אישית ולאומית מרגשת, בלי הקביים המלאכותיות של השמאלץ המאורגן מטעם המדינה. כל הכבוד לווטראנים!

הרוגים מתחילת המבצע הצבאי וגם אני היא מתרגמת שמות המתים
דני בלר ממליץ על ג'ון בראון ומיכל רותם

בעיניי הפוסט הכי מצמרר השנה היה תרגום שמות הנופלים במלחמה והאינפוגרפיקה שנלוותה אליו וההסבר על הפרויקט שהוסיפה מיכל. כי מה שמבדיל בין רודנות נאציונל סוציאליסטית לבין דמוקרטיה נאורה הוא היכולת להביט על השמות, לא על המספרים. במיוחד בישראל ערב 2015, שעושה החפצה של בני אדם; מוחקת במברשת של זפת את פני העניים; משליכה לפח את הפליטים; זורקת למסדרון את החולים. והרי כל אדם הוא עולם מלא, פה, בעזה, בסוריה, באירן, בסביון, בבאר שבע, ברהט.

ילד מת יש לו שם, יש לו פנים, יש לו אימא, יש לו אבא ויש לו שליט מרושע שאחרי שלמצבו.

מניפולציה רגשית: צו איסור הפרסום בפרשת רצח הנערים 
סמאח סלאימה אגבאריה ממליצה על נועם שיזף

אחרי שהפוסט על תרגום השמות של הנרצחים בעזה נלקח על ידי דני, חזרתי אחורה אל לפני המלחמה, ולאיך שהכל התחיל בעצם. לא הייתה "שיחה מקומית" ב-48', אבל רצח שלושת הנערים יירשם בהיסטוריה כאירוע שגרר התדרדרות אזורית מהירה לתהום: רצח הנקמה של אבו חדיר, פשעי שנאה בכל מקום, הגזענות הרימה ראש ומלחמה ברוטאלית על תושבי עזה – והגענו לאן שהגענו היום.

השתקפה בפנינו תמונה מכוערת ואמיתית של החברה שרוב האזרחים העדיפו לא לראות. הפוסט של נועם שיזף על הניצול הבלתי אחראי שעשתה הממשלה בחטיפה, על ההונאה והפשעים נגד פלסטינים בעקבות הרצח, ועל המניפולציה ההמונית של מערכת הביטחון שכל החברה נפלה בה – נכתב בצורה כל כך אמיתית וכואבת ונוקבת. היום כבר אין מי שמערער על הטיעון במאמר ועל רמת התכנון של ״מבצע צבאי״ מחושב שדרס בדרך את אימון האזרחים במערכת, וניצל את האמהות ואת רגשות שלהן לטובת המולדת.

סיפור קצר מפרסית: רעים
מיכל רותם ממליצה על סיפור של עלי רזא רושן, בתרגום אורלי נוי

בשיחה שניהלתי עם אמא שלי על שיחה מקומית, היא אמרה שיש באתר שלנו אישה מדהימה שמתרגמת שירים מפרסית. היא הדגישה בבירור סיפור מקסים שקראה על ציפור.

אחרי שנה מאוד קשה שעברה על המשפחה שלנו, התרגשתי עד דמעות לשמוע שהשירים שאורלי נוי מתרגמת עושים לאמא שלי קצת טוב. המילים האחרונות בסיפור רעים של עלי רזא רושן, סיכמו בצורה כל כך יפה את התחושות שלי בשנה האחרונה, ואין לי אלא להגיד לאורלי תודה גדולה על כך, ועל זה שמדי שבוע היא משמחת את אמא שלי עם שיר חדש.

דור שלישי לקליטה: שלוש הפגנות יוצאי אתיופיה נגד אפליה
רועי מאור ממליץ על אלמה ביבלש

מרתק, כתוב היטב, ושופך אור על סוגיה שאינה זוכה לתשומת לב מספיקה. בעיניי, מופת לסוג הכתיבה והעיתונות ששיחה מקומית צריך לשאוף אליו. ראוי גם לציין את המעקב המתמשך אחרי הסוגיה והמאבק בעקבות פרסום המאמר.

בואו נדבר על עזה, שדרות, ועל תמחור גזעני של דם
אלמה ביבלש ממליצה על לילך בן-דוד

בחרתי בטקסט הזה כי הוא עושה באופן חד, מדויק ורגיש את מה שבעיני חייב להיעשות. הוא רואה את האנשים שנרמסים מתחת למגפיהם של מקבלי ההחלטות, הוא חושף קצת מהחלק הנסתר של מערך הכוחות האמיתי שמניע פה את המציאות. הוא מוריד מסכות, מוריד כפפות. הוא נותן לנשים ואנשים פנים וקול, ולפגיעה בהם שם וכתובת. הוא בוטה ולא מתנצל אבל מראה תמונה מורכבת בצורה פשוטה וישירה.

אחרי הקיץ הנורא הזה, ספוג הדם והשנאה – שיש מי שכבר הספיק לשכוח, למרות שבעזה ובשדרות עוד רחוקים משיקום – אחרי הקיץ הנורא הזה אני רוצה שנחזור לקרוא את הטקסט הזה שוב. מה גם שהוא מסתיים בתקווה.

אל תקראו למשפחה שלי "פשיסטים" וגם להכיר במציאות, לקרוא לפשיזם בשמו
מאת: רענן פורשנר ממליץ על ספיר סלוצקר-עמראן ואורלי נוי

ספיר ואורלי נוי הצליחו לבטא באופן מדויק ומעורר השראה את השיחה הפנימית שלי במהלך אינספור הפגנות בקיץ האחרון. הן נתנו לי כלי להתבטא ולחשוב בצורה ברורה יותר ומורכבת יותר ואני מודה להן על כך. גם אם כבר קראתן אותן בקיץ, מומלץ בעיני לשוב ולקרוא באווירה שונה.

חשיפה: כך מתכננים הקמת יישובים ליהודים על גבי כפרים בדואים
אדי ז'נסקר ממליץ על מיכל רותם

על מדיניות ממשלתית אפשר ללמוד בשתי דרכים, דרך ראשונה והגיונית במדינה מתוקנת היא מסמך מדיניות אותו מפרסמת הממשלה ושאותו היא פועלת ליישם. דרך שניה היא למידה מתוך פעילות דה-פקטו של הממשלה, המתמשכת לאורך תקופה, במטרה להגיע או ליצור מציאות חדשה ללא שום כתיבת מסמך (או לפחות ללא פרסומו), וללא שום אמירה ברורה על המציאות שרוצים לייצר.

אני לא יודע על מסמך מדיניות בשם "ייהוד הנגב", אבל מתוך פעילות הממשלה בשנים האחרונות אפשר ללמוד על כוונותיה. התחקיר של מיכל מהווה את אותו מסמך מדיניות, החושף את פעילות הממשלה בשנים האחרונות, וכנראה חושף גם את כוונותיה לעתיד. הוא תזכורת יומיומית לכל תושבי הנגב, יהודים ובדואים כאחד, שהמדינה לא רואה אותם. הם כולם חלק מתכנית אסטרטגית אחת של פגיעה בלא יהודים בישראל.

שקט מוזר יורד על רמאללה בין מונדיאל למלחמה
חגי מטר ממליץ על בסאם אלמוהור

קם אדם בוקר אחד ומוצא שעירו נטושה. הרחובות ריקים, תריסי החנויות מוגפים, דגלים מתבדרים ברוח, ורק ילד אחד מנסה למכור עיתונים שמספרים על מוות – אך אין מי שיקנה.

בסאם, מדריך הטיולים שאוהב לצאת כל פעם להרפתקה אחרת בכפר, כתב פוסט אחד על העיר שלו. כמו ו.ג. זבאלד האגדי, הוא משוטט בדרכים ומחבר את המראות שסביבו עם הגיגים על העולם וטבע האדם, שולף מזכרונו פה סיפור של סראמאגו, שם ציטוט משיר של דרוויש, כאן משל על נגן הג'ז צ'רלי היידן, ושם עדכון מהמונדיאל בברזיל. בסאם הולך ברמאללה וראשו בעזה וליבו עם האנושות כולה.