newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ירושלים שלי, תשעה קבין של הוד ושל כאב

לכו ברחוב יפו את המרחק הקצר שבין כיכר ספרא לשוק מחנה יהודה ותגלו את הפסיפס האנושי העשיר בישראל. ירושלים יקרה לאוהביה ולאלה שהתמזל מזלם לחיות בה, ואני ביניהם. הסירו את הידיים והדגלים שלכם מעל העיר שלי, ותנו לנו לחיות בה כבני אדם

מאת:

כשהתפרסמו הדיווחים הראשונים על פיגוע הדריסה היום בירושלים, ישבתי עם חברה אהובה מאוד שבדיוק סיפרה לי כמה היא סולדת מהעיר. "בכל פעם שאני מגיעה לכאן, אני רק מחכה כבר לצאת ממנה. יש בעיר הזו משהו שמנקז אליו כמויות לא הגיוניות של רוע", היא אומרת, והיא האישה הרחוקה ביותר שאני מכירה מהדימוי התל-אביבי הזחוח והמתנשא כלפי עירי.

אוי, ירושלים. כמה קשה ועם זאת כמה קל להגן עליך מפני המקטרגים. על תל-אביב כתב אלתרמן "ישנן יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה". הירושלמית שבי מפטירה נחירת בוז. אין יפות ממנה, מירושלים. ואני לא מדברת על ירושלים העתיקה, המתויירת, המצועצעת לפרקים, או על ירושלים הציורית של עין-כרם, או מלכודות תיירים אחרות. אני מדברת על ירושלים במרווח שבין כיכר ספרא לשוק, לאורך רחוב יפו, במקביל לפסי הרכבת הקלה. אפרורית, נטולת יומרות, ועם הפסיפס האנושי המגוון והעשיר ביותר שאפשר למצוא בישראל. ובכל פעם שמדברים אתי על חוסר הסובלנות של העיר אני רוצה לצעוק "תראו לי עוד מקום אחד שבו ההרכב הבלתי אפשרי הזה בכל זאת יכול להתאפשר!".

ומצד שני, אלוהים, כמה שאת יודעת להתיש, ירושלים. ולהכאיב, ולדכא. לפני כשנתיים וחצי עזבנו את העיר לחו"ל שלא על מנת לחזור אליה, בין היתר מפני שבאותה תקופה ביליתי מתוקף עבודתי הרבה יותר זמן בין הריסות הבתים בעיר המזרחית מאשר ברחוב הנביאים, למשל, והעיר נראתה לי אבודה ואובדנית וחסרת תקווה. ובמהלך השנתיים הללו במרחק חשבתי לא פעם על הבית הראשון בשירו של עמיחי "ירושלים 1967" –

"השנה נסעתי הרחק כדי
לראות את השקט של עירי.
תינוק נרגע בנענועים, עיר נרגעת במרחק.
גרתי בגעגועים. שיחקתי במשחק
ארבע המשבצות החמורות של יהודה הלוי:
ליבי. אנוכי. מזרח. מערב".

והעיר אכן נרגעה במרחק, וחזרתי אליה מתפעלת מתמיד, מגרדת מעליה במיאוס את מתיחות הפנים המלאכותיות שהלביש עליה ברקת במירוצי מכוניות תלושים ובפסטיבלי אבירים ואורות בעיר העתיקה, ומגלה שוב את ירושלים שלי בפניהם של העוברים והשבים ברחוב יפו. ותוך כדי הליכה אני מסכמת לעצמי שמי שלא רואה את היפעה הזאת, באמת לא ראוי לגור בה. ואני זכיתי לא רק לגור בה, אלא גם ללדת בה את שתי בנותי, עובדה פלאית לגמרי בעיני המהגרת שבי, שעד גיל תשע ירושלים היתה בשבילה תמונות הכותל על גבי הגלויות שהיו מגיעות מארץ הקודש שמעבר להרים.

יש בה, בירושלים, שני לבבות שפועמים כל העת במקביל: אחד של יופי וחסד והוד עד אין קץ, ועוד לב אחד, שותת. והוא מתפרץ פעם בין הריסות בתים פלסטיניים בעיסאוויה, ופעם בין גלגליו של טנדר בתחנת הרכבת הקלה. ואני תוהה בשברון לב איך כל אלה שאמונים על שלומה לא רואים את חסימת העורקים העכורה, הצמיגית, שהולכת וסוגרת על הלב הראשון עד מחנק, עד דום כמעט, ומתפללת שוב שיניחו לאנשי העיר הזאת לחיות את חייהם – תחת שני דגלים, דגל אחד או שבעים, ומצדי שעוד מאה אמניות רדיקליות יחללו וישרפו את כל הדגלים כולם ובלבד שהטירוף הזה יסיר סוף סוף את הטלפיים שלו מעל עירי ויניח לנו ללכת ברחוב יפו האפור, הנפלא, שווים בין שווים, בלי להתבזות בשמות שחוללו כאן בשם תאוות שררה שזרה כל כך לאופיה של העיר.

> כרוניקה של מאבק על עיר הקודש

רחוב יפו, ירושלים (by Ryan, CC BY-NC-SA 2.0)

רחוב יפו, ירושלים
(by Ryan, CC BY-NC-SA 2.0)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עיתונאים מתעדים כוחות צבא סמוך לגבול עם עזה, באוקטובר 2023 (צילום: אורן זיו)

עיתונאים מתעדים כוחות צבא סמוך לגבול עם עזה, באוקטובר 2023 (צילום: אורן זיו)

"עיתונאים הם העדים של ההיסטוריה"

ב"פורבידן סטוריז" התקבצו 50 עיתונאים מ-13 כלי תקשורת ברחבי העולם כדי לחשוף מה קורה לעיתונאים בעזה – וגם להמשיך את עבודתם של העיתונאים שנרצחו, נעצרו או נעקרו מביתם. "להרוג את העיתונאי לא יהרוג את הסיפור", מבטיח מייסד הפרויקט

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf