כאוס מחושב: שחרור גופות ועצורים לרצועה
מכולות ובהן עשרות גופות לא מזוהות ולא פעם נרקבות, שחרורים מאולתרים והסתרת מידע: עובדי סיוע הומניטרי מתארים מנגנון עמום במכוון של החזרת עזתים חיים ומתים לעזה במהלך החודשים הראשונים של רצח העם
אי אפשר היה ליצור קשר עם משפחות המתים. גופות של פלסטינים נטמנות בקברי אחים בח'אן יונס, בדרום עזה, ב-22 בנובמבר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)
בבוקר קר אחד בדצמבר 2023, בשעה שש, פתח נהג משאית בעזה מכסה של מכולת מתכת באורך 12 מטרים. בפנים, מסודרים בקפידה ועטופים ביריעות ניילון כחולות בוהקות שהודקו באזיקונים, הוא מצא את שרידיהם של 80 גברים, נשים וילדים פלסטינים.
גורמים במנהלת התיאום והקישור (מת"ק) לעזה התקשרו מוקדם יותר באותו בוקר לעובדי האו"ם וביקשו מהם לדאוג לאיסוף המכולה ממסוף סמוך למעבר כרם שלום, בין רצועת עזה, ישראל ומצרים. אריאל (שם בדוי), עובד או"ם שהוצב בקרבת מקום, שלח את הנהג למסוף, ומשם הועברה המכולה לצד העזתי של המעבר.
>> מועצת השלום של טראמפ בשירות המלחמה של ישראל
אף שבמת"ק סירבו למסור פרטים, אריאל ידע מה יש בפנים. שתיקתם של הפקידים עוררה חשש מפני הגרוע מכול, ומן החרירים שבדופנות המכולה עלתה צחנת גופות נרקבות שהורגשה ממרחק של 30 מטרים. אריאל לא רצה לראות זאת במו עיניו; הוא נדרש לפקח על משלוחי סיוע דחופים, וטיפול בגופות לא היה חלק מתפקידו. הוקל לו כשאנשי משרד הבריאות בעזה הגיעו למחרת בבוקר לאסוף את המכולה.
כיוון שהגופות הגיעו ללא פרטים מזהים ובשלבי ריקבון שונים, ומאחר שישראל מנעה שוב ושוב את הכנסתם לעזה של אמצעי זיהוי פורנזיים, ובהם ערכות לבדיקת דנ"א, לא היה אפשר ליצור קשר עם משפחות המתים.
אריאל ועמיתיו סייעו בעבר להשיב לעזה דרך מעבר כרם שלום עשרות עצורים פלסטינים מבתי כלא וממחנות מעצר צבאיים בישראל. הם לא היו בטוחים אם הגופות במכולה הן של עצורים שמתו במעצר בישראל או של אנשים שנהרגו בעזה ולאחר מכן נלקחו לישראל. שמות המתים ונסיבות מותם נותרו עלומים.
חיילים ליד מעבר כרם שלום, ב-22 בפברואר 2024 (צילום: אריק מרמור / פלאש90)
זה לא היה מקרה חד-פעמי. מראיונות עם יותר מ-15 עובדי סיוע הומניטרי, שרובם דיברו בעילום שם מחשש שישראל תתנכל להם, עולה כי בחודשים הראשונים של רצח העם החזירה ישראל לעזה תושבים מהרצועה – חיים ומתים – כמעט ללא התראה מראש, ללא שקיפות וכמעט ללא תיעוד אמין.
עדויותיהם של אריאל ועובדי סיוע נוספים שופכות אור חדש על הקושי של האו"ם והצלב האדום הבינלאומי לברר מה אירע לאלפי פלסטינים שישראל עצרה מאז תחילת רצח העם באוקטובר 2023, ובהם מי שאולי מתו במעצר. העדויות גם מעלות שאלות בדבר מידת הדיוק של הנתונים שפורסמו, ומרמזות כי גורלם של הנעדרים – חיים ומתים כאחד – עשוי שלא להתברר לעולם.
מאות גופות לא מזוהות
לאחר שישראל החלה בפלישה הקרקעית לעזה בסוף אוקטובר 2023, עצר הצבא אלפי פלסטינים והעבירם למתקני מעצר צבאיים בישראל, ובהם בסיס שדה תימן הידוע לשמצה. שם הוחזקו העצורים ללא אישום ובבידוד מוחלט מהעולם החיצון, הורעבו, עונו והיו נתונים לאלימות מינית.
מתקני מעצר צבאיים נועדו לשמש אתרי מעצר זמניים, לפני שהעצורים מועברים למערכת בתי הסוהר בישראל ונרשמים רשמית. אלא שלדברי ארגון זכויות האדם הישראלי, המוקד להגנת הפרט, פלסטינים רבים שנראו לאחרונה במעצר צבאי, כך לפי עדים, מעולם לא הופיעו ברישומים הרשמיים של בתי הכלא או הצבא, ולכן קשה לאתרם.
"בכל מקרה של הפרת זכויות אדם יש דיווח חסר, אבל התופעה חמורה יותר במקרים של היעלמויות כפויות", אומרת גרז'ינה ברנובסקה, חברה בקבוצת העבודה של האו"ם בנושא היעלמויות כפויות. על פי האו"ם, אין מלחמה או מצב חירום שיכולים להצדיק העלמה כפויה של אדם; וכאשר הדבר נעשה בהיקף נרחב או באופן שיטתי, הוא עלול להגיע לכדי פשע נגד האנושות.
עד מאי 2024 סייעו עובדי האו"ם בכרם שלום בהחזרתם לעזה של יותר מ-1,500 עצורים פלסטינים חיים, וקיבלו 227 גופות לא מזוהות בשלושה משלוחים נפרדים: 80 בדצמבר 2023, מאה בינואר 2024 ו-47 במרץ 2024. לדברי זאהר אל-וחידי, עובד במערכת הבריאות בעזה, משרד הבריאות העביר את הגופות לבית החולים מוחמד יוסף אל-נג'אר ברפיח הסמוכה. המתים נקברו לבסוף בקבר אחים בעיר, ללא כל מצבה.
הניסיון של האו"ם לבצע מעקב מרוכז אחר החזרת העצורים והגופות נפסק ב-2024, לאחר שהגישה של עובדי הסיוע למעבר צומצמה במידה ניכרת בשל הפלישה הישראלית לרפיח (ישראל החזירה מאה גופות נוספות באוגוסט 2024 ועוד 88 בספטמבר; משרד הבריאות בעזה העביר אותן למתחם הרפואי נאסר בחאן יונס, ומשם הן הועברו לקבורה בבית הקברות האוסטרי). ואולם גם קודם לכן המעקב היה קטוע ומאולתר: הוא הוטל על עובדי סיוע שקבלת עצורים או גופות לא היתה חלק מתפקידם הרשמי, והמידע שישראל סיפקה היה מינימלי או לא קיים.
הנתון הכולל של 415 גופות שהועברו בכרם שלום בין דצמבר 2023 לספטמבר 2024 עולה בקנה אחד עם הערכותיהם של עובדי סיוע שהיו מעורבים בהעברות. עם זאת, גופות רבות היו מפורקות, חסרות גפיים או מושחתות, חלקן היו ערופות ראש או שעורן הוסר, והמשלוחים כללו גם חלקי גוף מבותרים. משום כך לא היה אפשר לקבוע במדויק כמה גופות הוחזרו. אף אחת מהן לא זוהתה מאז.
"הכיבוש הישראלי סירב לספק לנו כל מידע המצביע על זהותם או על נסיבות מותם", אומר אל-וחידי. אי-זיהוי המתים, אי-שמירה על כבודם של שרידי אדם ואי-הגנה על עצורים – כל אלה הם הפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
"הכיבוש הישראלי סירב לספק לנו כל מידע המצביע על זהותם או על נסיבות מותם". פלסטינים עומדים מעל גופות של הרוגים בהפצצה אווירית ישראלית, מחוץ לבית החולים שיפא בעיר עזה, ב-12 באוקטובר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)
הפעם האחרונה הידועה של העברת גופות פלסטינים בחשאי היתה בספטמבר 2024. הצבא החזיר מאות גופות נוספות כחלק מהסכם הפסקת האש באוקטובר אשתקד, ומאז הוא ממשיך לשחרר קבוצות קטנות של עצורים חיים דרך המעברים כרם שלום וכיסופים, בעיקר בתיאום עם הוועד הבינלאומי של הצלב האדום.
כיום, לאחר כמעט שלוש שנים של רצח עם, כ-8,000 עזתים עדיין נעדרים, כך לפי המרכז הפלסטיני לנעדרים ולאנשים שהועלמו בכפייה. אולם הנתון הזה מבוסס בעיקר על דיווחים של קרובי משפחה. מספר הנעדרים בפועל כמעט בוודאות גבוה יותר, שכן משפחות שלמות נהרגו בעזה ולא נותר מי שידווח על היעלמותן.
מתוך 5,400 בקשות לאיתור שהגישו משפחות מעזה באמצעות המוקד להגנת הפרט, יותר מ-1,800 בני אדם מוגדרים נעדרים, שכן הצבא הישראלי לא סיפק כל אינדיקציה לכך שנעצרו או הוחזקו במעצר.
טל שטיינר, מנכ"לית המוקד, מעריכה שרוב הנעדרים כבר אינם בחיים. עם זאת, לא ברור אם נהרגו במתקני מעצר מאולתרים בתוך הרצועה, במעצר צבאי בישראל או באזורי לחימה; אם נהרגו בעקבות שימוש של הצבא בהם כמגנים אנושיים; או אם הם עדיין קבורים בהריסות שהותירו התקיפות האוויריות של ישראל. ייתכן שחלקם נמנו עם הגופות הלא-מזוהות שהוחזרו בהמשך לעזה.
אי-הוודאות מחריפה לנוכח המדיניות הישראלית ארוכת השנים והמתועדת של החזקת גופות פלסטינים. נכון לינואר 2026 החזיקה המדינה בשרידיהם של לפחות 776 פלסטינים שמתו מאז 1967, ובהם 88 בני אדם שמתו במשמורת שב"ס או הצבא לאחר 7 באוקטובר.
"הכול ספונטני, זה חלק מהתוכנית שלהם"
האופי הבלתי סדור של החזרת עצורים וגופות מסייע להסביר מדוע אין תיעוד אמין של ההחזרות. אף שלצלב האדום מנדט ייחודי מכוח המשפט ההומניטרי הבינלאומי לסייע בשחרור אסירים והחזרת שרידי אדם, שלושת המשלוחים הראשונים של גופות לא מזוהות התקבלו על ידי אנשי האו"ם. לדברי אריאל, בתחילה הודיעו אנשי מת"ק רק לעובדי האו"ם – ולא לצלב האדום – הן על שחרור עצורים הן על הגעת מכולות ובהן גופות. משום כך נאלץ הצוות ההומניטרי לאלתר ולבקש את סיועו של הצלב האדום לאחר מעשה.
המתקפה הישראלית ברפיח במאי 2024 הרסה את המחסן ששימש לקליטת עצורים והגבילה לצמיתות את הפעילות ההומניטרית של אונר"א באזור. בסופו של דבר הועברה האחריות לטיפול בעצורים המוחזרים לצלב האדום. אך עובדי סיוע וחוקרים מסוכנויות אחרות, שרואיינו לצורך הכתבה, הטילו ספק בכך שלצלב האדום היו אי-פעם היכולת או הגישה הדרושות לתיעוד מדויק של השחרורים ולמתן תמיכה נאותה לעצורים.
לדברי כמה עובדי סיוע המכירים את התהליך, אנשי הצלב האדום הגיעו לעיתים קרובות למחסני הקליטה בצד העזתי של המעבר רק לאחר שעובדי האו"ם כבר סייעו לעצורים המשוחררים, ולעיתים הגיעו בהרכב מצומצם מכדי לראיין כראוי את השבים. במקרים מסוימים לא הגיעו אנשי הצוות במועד שנקבע, בטענה שאין להם די כוח אדם ומשאבים.
"איפה היה הצלב האדום בכל זה?" שאל בכיר לשעבר באונר"א שביקש להישאר בעילום שם. "[הם] פשוט לא היו שם. למה הם לא הגיעו?"
כיוון שאיש לא נרתם לכך, בחודשים הראשונים למלחמה אנשי אונר"א קיבלו על עצמם בסופו של דבר את האחריות לקליטת עצורים ששוחררו וגופות שהוחזרו. לדבריהם, התהליך היה מאולתר לחלוטין.
לפני שחודשה הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה דרך מעבר כרם שלום ב-17 בדצמבר 2023, שחררה ישראל עצורים במעבר ללא הודעה מוקדמת, ולעיתים קרובות נודע על כך לעובדי האו"ם רק לאחר שהעצורים כבר חצו בחזרה לעזה.
רק באותו חודש החל האו"ם לנהל רישום מסודר של העצורים שהוחזרו, לאחר ש-70 עצורים שעברו התעללות וסבלו מטראומה הגיעו במפתיע, ואריאל נדרש לטפל בהם. "הם היו היסטריים", מספר אריאל. "אי אפשר היה לנחם אותם. הם לא ידעו איפה הם או מה הם עושים".
עם קבוצת העצורים הזו נמנו קשיש בן 85 שעבר עינויים, גבר עיוור שהורעב וגבר שרגליו המרוסקות קובעו בסיכות.
מוטרד ממה שראה, הפציר אריאל במת"ק למסור הודעה מראש על שחרורים עתידיים. אף שהדבר חרג במידה רבה מתחומי אחריותם הרשמיים, אריאל ועובדי סיוע נוספים הסבו מחסן למרכז קליטה מאולתר ומיהרו להשיג מזון, שמיכות, מברשות שיניים וכל ציוד נוסף שיכלו למצוא, כדי להקל על העצורים את המעבר חזרה לעזה.
אף שאריאל ועמיתיו גייסו משאבים כדי לסייע לעצורים, מערך השחרורים נותר בלתי סדור בשל סירובה של ישראל לעמוד בחובתה למסור מידע מספק. כאשר ישראל טרחה בכלל להודיע על החזרות, הודיע המת"ק לאנשי האו"ם בדרך כלל רק בשעת לילה מאוחרת כי העצורים יגיעו למחרת בשש בבוקר, ולעיתים קרובות מסר מספרים לא מדויקים. שחרורים מתוכננים בוטלו לעיתים ללא הסבר. "הכול ספונטני – וזה חלק מהתוכנית שלהם", אומר אריאל, הסבור כי הכאוס המנהלי מכוון ונועד למנוע מעובדי הסיוע להעניק טיפול מקיף לעצורים המשוחררים.
לעיתים הורשו עובדי סיוע להביא אוטובוסים למעבר. ואולם במקרים אחרים אילץ המת"ק את העצורים – שכולם הראו סימנים של תת-תזונה, התעללות והזנחה רפואית – לחצות יחפים מסדרון באורך שלושה קילומטרים, המפריד בין הצד הישראלי לצד הפלסטיני של כרם שלום.
באחד השחרורים מנע מת"ק מעובדי הסיוע להביא כיסא גלגלים ולהסיע בו ילד בן 12 שנורה ברגליו בזמן שחיפש מזון למשפחתו. לדברי כמה עובדי סיוע שהיו עדים לכך, חיילים ישראלים שאיישו את המעבר ירו לעיתים בקרקע כדי לגרום לעצורים לרוץ.
"האם זה אחי? האם זה אבי?"
בשל אופיו הבלתי סדור של תהליך ההחזרה, הרישום היה חלקי מלכתחילה.
עובדי או"ם שהוצבו בצד העזתי של מעבר כרם שלום סייעו בשחרור העצורים במהלך ששת החודשים הראשונים למלחמה; הספירה המקיפה האחרונה שערכו באונר"א היתה באפריל 2024, זמן קצר לפני שאבדה הגישה הסדירה למעבר ולאזור הסובב אותו. לפי כמה מעובדי אונר"א, תדירות השחרורים השתנתה מאוד: מפעמיים בשבוע ועד פעם בשלושה שבועות. בכל קבוצה היו בין חמישה למאה עצורים, ולעיתים נכללו בה גם נשים, קשישים וילדים בני 12 בלבד.
גם לאחר שהוקם המערך המאולתר, לדברי עובדי הסיוע, היו שחרורים שנעשו מחוץ לו ולכן לא תועדו כלל. צוות סיוע דיווח כי ראה עצורים ששחרורם לא נרשם שבים ברגל דרך מעבר ארז, שהיה סגור בפני עובדי סיוע לאורך כל המלחמה, ודרך מעבר 96, שהפלישה לרפיח מנעה את הגישה אליו.
אי אפשר להפריד בין חוסר השקיפות בנוגע לשחרורים ובין הסתרת מידע בסיסי הרבה יותר על ידי ישראל: מי נעצר מלכתחילה, היכן הוחזקו העצורים וכמה מהם מתו במעצר. לדברי נאג'י עבאס, מנהל מחלקת האסירים והעצורים ברופאים לזכויות אדם – ישראל (רל"א), לצבא הישראלי נדרשו שבעה חודשים רק כדי להשיב לבקשת הארגון לקבל מידע על מספר העצורים שמתו במתקני המעצר הצבאיים.
אי אפשר להפריד בין חוסר השקיפות בנוגע לשחרורים ובין הסתרת מידע בסיסי הרבה יותר על ידי ישראל: מי נעצר מלכתחילה, היכן הוחזקו העצורים וכמה מהם מתו במעצר. אסירים במחנה עופר, ב-28 באוגוסט 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
לדברי עבאס, נכון לעכשיו אושר כי 104 פלסטינים, בהם 70 תושבי עזה, מתו במעצר שב"ס או במעצר צבאי. אך ברל"א סבורים כי המספר האמיתי גבוה בהרבה, בין היתר משום שבמשך תשעת החודשים הראשונים למלחמה סירב הצבא למסור מידע על העצורים שהוחזקו במשמורתו. בתקופה זו, אומר עבאס, נקטה ישראל "מדיניות שיטתית של הריגת פלסטינים [במעצר ישראלי]".
"מערכת רישום העצורים ומערכת העברת המידע הן מאוד, מאוד מבולגנות ופגומות", אומר אבשלום מטלון, החוקר מטעם המוקד להגנת הפרט היעלמויות כפויות של פלסטינים. מטלון מוסיף כי הצלב האדום היה צריך לפקח על התהליך, אך לאורך כל המלחמה אסרה ישראל על הארגון לבקר עצורים פלסטינים בבתי כלא בישראל והסתירה מידע על מקום הימצאם.
"לא תוכלו לקבל את המספרים המדויקים משום גורם מלבד הרשויות הישראליות", אומר אג'ית סונגאי, העומד בראש משרד זכויות האדם של האו"ם בפלסטין. בהיעדר נתונים כאלה, הפלסטינים בעזה נאלצים לנסות להבין בעצמם מה עלה בגורל אהוביהם.
"אנשים שואלים על קרוביהם ועל בני משפחותיהם שנעצרו", אומר עובד סיוע מעזה. "תארו לעצמכם שיש לכם כ-500 [גופות] במכולות האלה. האם זה אחי? האם זה אבי? מי האנשים האלה?"
הצבא ושב"ס לא השיבו לבקשות לתגובה. הצלב האדום לא נענה לבקשות חוזרות להגיב לדברים.
פרנסס ברוגן היא סטודנטית באוניברסיטת פרינסטון ועורכת ראשית ב"דיילי פרינסטוניאן". הכתבה פורסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
