אל תקראו למשפחה שלי "פאשיסטים"
חלקנו איבדנו את החמלה בדרך. מצליחים להבין למה חמאס נוהג כפי שהוא נוהג, אבל לא את הילדים מהשכונות ותושבי הדרום שבאים להפגין מולנו
בהפגנות נגד המלחמה בעזה עמדנו משני צידי הגדר. זה כבר נוהל קבוע של המשטרה, לגדר את השמאל בצד אחד ואת הימין בצד שני. "מי ששמאלני שיכנס להפגנה פה ומי שימני שיעבור את הכביש להפגנה השנייה. אין מרכז ואסור לעמוד באמצע", כך אמר הקצין עם המגפון.
אני עומדת בצד אחד עם שלט ובצד השני עומדת אישה מבוגרת עם בעלה וצועקת עלינו שנפסיק להפגין בעד החמאס ונגד חיילי צה"ל. "בשביל מה עכשיו? חיילים שלנו מתים ואתם מפגינים נגדם?"
היא מפעילה מזנון לחיילים בעוטף עזה וגרה באחד מיישובי הדרום. בהתחלה נשארו בביתם, אבל אחרי שגילו מנהרות ביישוב הסמוך להם באו להתארח בתל אביב. הם הגיעו במיוחד כדי למחות נגד ההפגנה של השמאל, "המנותקים האלה מצפון תל אביב שיהיו הראשונים לברוח מפה עם הדרכונים שלהם איך שהערבים יכנסו פה למדינה". היא עלתה בגיל צעיר מטריפולי ומבחינתה אין לה ארץ אחרת.
מצד לצד
"מהצד שלי" אנשים צועקים עליה. הם לא רואים שכואב לה. שהיא באמת מפחדת. הם יכולים להגיד לה בעוד אלף הפגנות שהם לא בעד החמאס, אבל מבחינתה הם יושבים במרכז תל אביב ולא אכפת להם שהיא לא יודעת אם יהיה לה בית לחזור אליו.
אני לא יכולה לצעוק לאישה מבוגרת "פשיסטית". לא מסוגלת להגיד לילד שגדול מאחי הקטן בשנתיים "נאצי". לא מסוגלת. לא מבינה מה זה נותן.
אז יצאתי מ"הצד שלי" ועברתי ל"צד שלהם" כדי לדבר איתה. אמרתי לה שהיא מזכירה לי את סבתא שלי וחשוב לי להגיד לה שאני יודעת שקשה לה ושאני לא מפגינה נגדה. שאני לא בעד החמאס וגם לי כואב על כל חייל שמת וגם על הילדים שמתים בעזה.
בזמן שאנחנו מדברות הצטרפו עוד אנשים. כשהם דיברו מכאב, הם הרימו את הקול ואחד מקציני המשטרה ביקש ממני לחזור "לצד שלי". שאני לא שייכת ל"צד הזה". אמרתי לו שאנחנו רק מדברות והם אמרו לו "אל תדאג זה בסדר, היא לא שמאלנית". לקח לו קצת זמן להבין שאיתי אין טעם לנהל משא ומתן, והוא הלך.
בסוף, אחרי שיחה ארוכה, אמרתי לה שאני מקווה שהיא תשמור על עצמה ותחזור במהרה ובשקט לבית שלה. שאני מקווה שהיא הבינה שאני לא נגדה. היא חייכה והתחבקנו בחצי חיבוק.
> איך השמאל מספק תחמושת למי שרודפים אותו
זה לא מעשה גבורה, זאת צריכה להיות הנורמה שלנו אבל אני מתחילה להרגיש שחלקנו איבדנו את החמלה. אני לא מבינה אנשים שאומרים לי שהם מסוגלים להבין למה החמאס נוהג כמו שהוא נוהג ובאותה נשימה לא מבינים את הילדים מהשכונות והמבוגרים מהדרום שבאים להפגין מולם.
מצד אחד קוראים די לגזענות כלפי ערבים, ומצד שני צועקים על מפגיני ימין מזרחים "קופים/ערסים תחזרו לגן חיות" ו"שקט ברברים". זה אמנם מיעוט, אבל מיעוט מורגש.
מדברים בינינו לבין עצמנו
ביום שלישי הייתה עוד הפגנה. "אומנים נגד המלחמה". כנראה ההפגנה הכי הזויה שהייתי בה עד היום. עוברת אורח רצתה להיכנס לתוך המתחם המגודר בכיכר רבין. "את שמאלנית או ימנית?", שואל השוטר בכניסה. "לא יודעת, אני רק רוצה להקשיב".
"גברת, אם את לא שמאלנית את לא יכולה להיכנס לפה. את צריכה לבחור. אם את שמאלנית אז תכנסי ואם את ימנית אז ההפגנה שלכם בצד השני. אחרת את לא יכולה להיכנס".
אחרי כמה דקות מגיעה עוד מישהי ורוצה להיכנס. כאילו המערכון הקודם לא מספיק, היא מסבירה לשוטר אחר מה העמדות הפוליטיות שלה ואומרת לו "אז אני שמאל או לא שמאל?".
בהפגנה של הימין פחות מעשרה אנשים. בהתחלה היו שניים עם דגל ישראל ודגל של חטיבת גולני, אחרך כך הצטרפו אישה מבוגרת, בחור שגר בדרום עם שלט "גאים בחיילי צה"ל" וכמה נערות עם מגבר קריוקי קטן שמנגן "מי שמאמין לא מפחד".
קצת משמאל וקצת מימין. צפו בסרטון מההפגנות:
איתן, אבא לבן חייל שנמצא עכשיו בעזה, איתו הוא לא דיבר חמישה ימים, מסתער על הבמה עם כלב בזמן שמוקראים שמותיהם של יהודים ופלסטינים שנהרגו במבצע "צוק איתן" וחוטף את המיקרופון. הוא מבקש לדבר.
כשהוא צועק לקהל "אני משתגע מדאגה לבן שלי ואתם עושים פה הפגנות", מארגני ההפגנה צועקים לו "שתוק, תעוף מפה" ודוחפים אותו. שוטרים גוררים אותו מהמקום והוא חוזר אחרי כמה דקות, עומד מחוץ להפגנה נסער. הוא מספר לי שהוא בא עם הכלב של הילדים שלו כי הוא פחד להרים ידיים. הוא מטפס על הקירות כבר חמישה ימים. לא יודע מה עם הבן שלו ולא מצליח לעבוד או לישון. כשהוא שמע על ההפגנה הוא שם את החולצת סוף מסלול של הבן שלו ועליה חולצת עבודה מכופתרת כדי להיכנס למתחם של ההפגנה. גם לו צעקו שהוא "כהנא", אבל הוא אומר שהוא בכלל לא ימני. הוא פשוט לא מבין בשביל מה ההפגנה הזאת. למה דווקא עכשיו.
בעיניי הדעה שלו לגיטימית בדיוק כמו הדעה שלי.
איתן אמר שהוא רוצה לדבר עכשיו ממקום רגוע ושהוא בטוח שלא יתנו לו עכשיו לדבר "הם רוצים לדבר רק בינם לבין עצמם בחגיגה שלהם". מטומטמת שכמותי, רציתי להאמין שיתנו לו לדבר בשמחה אז נכנסתי בחזרה להפגנה וניגשתי למארגנים לבקש מהם שיגידו לאנשים לחכות עוד שתי דקות כי עד שסופסוף יש מקום לדו שיח, חשוב לאפשר אותו. הרי אנחנו מנסים לפנות לעם שלנו ולדבר איתו, לא רק לדבר עם קומץ המשוכנעים.
טעיתי. אחרי שנתן זך דיבר בתחילת ההפגנה במשך חצי שעה על כלום ושום דבר, הוא עלה עוד פעם לדבר אחרי שכבר הודיעו שההפגנה נגמרה. ביקשתי מהמארגנים להגיד לו שיקצר ויתנו לאיתן לדבר. מצחיק שאלו שבזים וצוחקים על המפגינים מימין על זה שהם מאמינים לממסד ותומכים בו, היו אלה שאמרו לי "סליחה, שאנחנו נגיד לחתן פרס ישראל לרדת מהבמה".
אמרתי לו שאותו חתן פרס ישראל הוא גם גזען ומטרידן מינית, אבל למה לא, שימשיכו עם ההפגנות מירוק מצפון שלהם כדי שיכתבו עליהם כתבה ב"הארץ" והם ירגישו כאלה צודקים ונאורים עשרה אנשים בינם לבין עצמם.
> תל אביב עולה באש ותל אביב עולה באש
מה יהיה איתנו כשכל זה יגמר?
בהפגנה במוצאי שבת בכניסה לגן העיר בתל אביב פיזרו מפגינים גז פלפל. נחנקנו שם ביחד, ימין ושמאל. שני ילדים שלפני רגע שרו "מוות לשמאלנים" ישבו בצד ולא הפסיקו להשתעל. הלכתי לראות שהם בסדר ולדאוג שהם יודעים איך להתמודד.
רגע לפני שהלכתי הביתה, מישהי צעקה לי "היי, את לא ספיר הבת של מיכל? איזה יופי שבאת! אנחנו התארגנו כולנו מאורנית להגיע לפה היום במיוחד להפגנה. גם את באת להפגנה, נכון?"
אמרתי לה שכן, גם אני באתי במיוחד להפגנה היום. "רגע, לאיזה הפגנה? לא להפגנה שלנו? רגע, את שמאלנית????" ובבת אחת אבד לה כל הצבע מהפנים והחיוך הנחמד שהיה מקודם נעלם כלא היה, בעוד היא בורחת ממני כאילו היא דרדסית ואני גרגמל, רצה מהר לפני שאדביק אותה במשהו.
בינתיים, בקבוצת ווטסאפ המשפחתית, נשלחות בקצב תמונות וסרטונים ותמיכה בפעילות צה"ל בעזה. חלק מחבריי היו בוודאי מגדירים את המשפחה שלי כ"פשיסטית".
ובתוך כל זה, אני מרגישה ששכחנו שבסוף כל זה אני אמורה לשבת לארוחת שישי עם האנשים האלה, וזאת זכותם שתהיה להם דעה אחרת ממני. זכותו גם של הירקן בשוק, של המשגיחה במכללה שלי, של רוב החברים שלי מהלימודים.
למעשה כנראה רוב עם ישראל לא חושב כמוני. אני יכולה להתבייש בחלק מהדברים שאנשים אומרים, אני יכולה לברוח מפה לארץ אחרת אבל בסוף אלו האנשים שאני חיה איתם ואני לא יכולה לשנוא אותם. אני לא רוצה לשנוא אותם ואני לא רוצה להתייאש מהם בדיוק כמו שאני לא רוצה שיתייאשו ממני.
חכו רגע עם הנהירה לנתב"ג
המון פסימיות יש עכשיו. אני מבינה את אלו שלא יכולים להכיל יותר, אבל אני מפצירה בכן שלא תוותרו כל כך מהר. קחו רגע הפסקה, תמצאו קצת אופטימיות בלב ובואו בחזרה.
הייתי בכל ההפגנות נגד המלחמה. ספגתי קללות ואני אמשיך לספוג וזה כאב לי הרבה פחות מאשר אנשים שפשוט לא רוצים לדבר איתי ולא מוכנים להקשיב לי. לקראת המשך הדרך כדאי שננסה אחרת. אם צריך להוריד דגלים ושלטים כדי לדבר, אני מוכנה להוריד את השלט שלי וגם מכבודי כדי שלא יגדל פה דור שחושב שאני או חברים שלי הם האויב.
קשה לדבר עכשיו. אנשים לא רוצים להקשיב, אבל רובנו גם לא רוצים להקשיב. זה לא עובד לנאום לאנשים, להביא נתונים וסטטיסטיקות, במקום להסתכל לבנאדם בעיניים ולהבין שלכולנו כואב. לכולנו קשה ולכולנו כבר נמאס לחיות ככה.
אני עוד לא איבדתי את התקווה כי אני רואה אנשים שאכפת להם מספיק בשביל לצאת ולמחות. היום זה נגדנו, מחר זה איתנו מול השלטון. היום הזה אולי לא לא קרוב כמו שהיינו רוצות, אבל הוא לא רחוק כל כך כמו שאנחנו מרגישות עכשיו.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן