רוצים שותפות? תפסיקו לדרוש מאיתנו להיות פחות פלסטינים
אירועי תל חשפו שוב את הגבול שהשמאל הציוני מתקשה לחצות. הוא מוכן להזדהות עם הפלסטיני רק כשהוא קורבן חסר קול, אבל מתקשה להכיר בו כאדם פוליטי, עם נרטיב משלו וזכות להתנגד לנישולו. מי שרוצה את קולנו כדי להפיל את הימין, צריך לרצות גם אותנו
לא רק מחלוקת על זהות, אלא גם על הזכות להגדיר אותה. יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב (אורן זיו)
לפני כמה שנים שוחחתי עם עמית יהודי במקום עבודתי. הוא הגדיר את עצמו כאיש שמאל, מצביע למפלגת העבודה ואוהד הפועל תל אביב. באותם ימים התרחשו אירועים בג'נין. כשהזכרתי אותם, הוא שאל בתמיהה: "מה לך ולג'נין? אתה ערבי ישראלי, אין לך קשר לפלסטינים שם".
שאלתי אותו כיצד ייתכן שאין בינינו קשר. אנחנו מדברים אותה שפה וחולקים שמות משפחה, מאכלים, זיכרונות ומרחב גיאוגרפי. ג'נין אינה רחוקה מאוד מביתי. אלמלא הנכבה והגבולות שיצרה, מסלול חייה של משפחתי היה עשוי להוביל גם אותי לשם. שאלתי אותו כיצד הוא רואה קשר לאומי מובן מאליו בינו – יהודי שמשפחתו הגיעה מאירופה – ובין יהודי שמשפחתו הגיעה מתימן או מעיראק, אך מתקשה להבין את הקשר ביני ובין פלסטיני בג'נין?
לא הצלחתי לשכנע אותו.
הוא לא ניסה להעליב אותי. להפך. הוא היה בטוח שהוא מתאר עובדה פשוטה: הוא יהודי, ולכן שייך לעם היהודי בכל מקום; אני אזרח ישראלי, ולכן, לשיטתו, איני אמור לראות בעצמי חלק מן העם הפלסטיני.
זו לא היתה רק מחלוקת על זהות, אלא גם על הזכות להגדיר אותה. הוא לא הסתפק בהגדרת עצמו. הוא ביקש להגדיר גם אותי. הציונות ניסחה מחדש את ההשתייכות היהודית במונחים של לאומיות פוליטית, וקשרה אותה לריבונות, לאדמה ולמדינה.
הנרטיב הציוני מעניק ליהודי חירות רחבה לבחור את שייכותו. הוא יכול להיות ישראלי ויהודי, אזרח המדינה ובן לעם שחי ברחבי העולם. איש אינו דורש ממנו לבחור בין המרכיבים האלה. הזהות הפלסטינית, לעומת זאת, מתקבלת בישראל רק בגרסה מצומצמת: מותר לי להיות ערבי מבחינה תרבותית ואזרח ישראלי מבחינה משפטית. ברגע שאני אומר שאני פלסטיני, עצם השתייכותי נעשית חשודה.
נזכרתי בשיחה ההיא בעקבות האירועים שהתרחשו בסוף השבוע האחרון בכפר תל, הסמוך לשכם. קבוצת מתנחלים חמושים נכנסה לאזור הכפר הפלסטיני בניגוד לחוק, ובעימות שהתפתח נהרגו שני ישראלים וארבעה פלסטינים.
התגובות הראשונות של כמה ממנהיגי מפלגת הדמוקרטים התמקדו כמעט לחלוטין באזרח הישראלי שנהרג. ארבעת ההרוגים הפלסטינים, מקום האירוע והמציאות שהביאה את הישראלים לשטח הכפר נדחקו הצידה, כאילו הסיפור התחיל ברגע שבו נפגעו ישראלים וכל מה שקדם לכך אינו חלק ממנו.
לאחר הביקורת שספג, פרסם יאיר גולן עמדה ברורה יותר, שבה גינה את המיליציות החמושות ואת המאחזים והטיל את האחריות על מדיניות הממשלה. זו עמדה חשובה, ודאי בהשוואה לימין, המעניק למתנחלים גיבוי פוליטי ומעשי מלא. אבל גם בעמדתו המתוקנת של גולן הטיעון המרכזי הוא שהמדיניות מסכנת ישראלים וחיילים ופוגעת בביטחון המדינה. הפלסטיני הופיע בתמונה, אך לא כמי שחירותו, אדמתו ועתידו נשללים. הכיבוש הוצג כמדיניות מסוכנת לישראל, לא כעוול שיש לשים לו קץ למען מי שחיים תחתיו.
אין זה הבדל סמנטי. אם הבעיה בכיבוש היא שהוא מנוהל בצורה גרועה, הפתרון יהיה ניהול אחראי יותר. אם הבעיה היא עצם השליטה בעם אחר, הפתרון חייב להיות סיומה.
האירועים בתל חשפו שוב את הגבול שהשמאל הציוני מתקשה לחצות. הוא מוכן להזדהות עם הפלסטיני כשהוא קורבן חסר קול. הוא מוכן להגן עליו מפני מתנחל אלים ולדרוש שהצבא והמשטרה יאכפו את החוק. הוא מתקשה להכיר בפלסטיני כאדם פוליטי בעל נרטיב משלו וזכות להתנגד לנישולו.
כל עוד הפלסטיני מבקש הגנה, אפשר לחוש כלפיו חמלה. כשהוא מבקש להגדיר בעצמו מה קרה, היכן התחיל העוול ומה צריך לבוא במקומו, הוא נתפס כאיום.
לא שותפות אלא סחר בזכויות
אותו גבול מופיע גם ביחס לאזרחים הפלסטינים בישראל. לקראת הבחירות מפלגות האופוזיציה זקוקות לקולותינו כדי להפיל את הימין. הן פונות אלינו בערבית ומדברות על פשיעה, תקציבים, דיור ותעסוקה. אלה נושאים מכריעים בחיינו, ואין לזלזל בהם. אבל לצד הפנייה הזאת מונח תנאי שלא תמיד נאמר בקול: דברו על הבעיות שלכם כאזרחים, לא על מה שמתרחש לעמכם; דרשו ביטחון אישי, אך אל תדברו יותר מדי על עזה; בקשו תקציבים, אך אל תעמידו את סיום הכיבוש במרכז; עזרו להחליף את הממשלה, אך אל תצפו להיות שותפים בהגדרת המחנה שיחליף אותה.
כך נוצרת מלכודת פוליטית. המדינה מזניחה את היישובים שלנו ומפקירה את ביטחוננו, ואז אומרת לנו שכדי לשנות את המצב אנחנו חייבים להתקרב למוקדי הכוח. כשאנחנו מנסים להשפיע, היא דורשת שנוכיח "השתלבות" באמצעות צמצום זהותנו והנמכת קולנו.
אם נישאר מחוץ למערכת, נשלם בזכויות וביכולת להשפיע. אם ניכנס אליה בתנאים שמציבים לנו, אנו עלולים לשלם בשתיקה. זו אינה בחירה בין אידיאולוגיה לצורכי היומיום. גם המאבק בפשיעה וגם ההתנגדות למלחמה ולכיבוש נוגעים לחיינו. שניהם פוליטיים – ושניהם אנושיים.
אנחנו זקוקים ליכולת להשפיע על הממשלה. אין טעם להכחיש זאת. חברה שסובלת מפשיעה, מאפליה, מהריסות בתים וממחסור בתשתיות אינה יכולה להסתפק בעמדות עקרוניות. עלינו להשתתף בבחירות, לכרות בריתות ולדרוש להיות שותפים בקבלת ההחלטות. אך אין משמעות להשפעה אם כדי להגיע לשולחן אנחנו נדרשים להשאיר את עצמנו מחוץ לחדר.
אם השמאל הישראלי רוצה שותפות איתנו, לא די בכך שיפנה אלינו בערבית או ישבץ מועמד ערבי ברשימתו. סומיה בשיר, מועמדת ברשימת הדמוקרטים לכנסת, בכנס של המפלגה בתל אביב, ב-25 ביולי 2026 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)
השתתפות אינה אמורה להיות טקס שבו אנחנו מפקידים את זהותנו בכניסה. אם כדי לזכות בביטחון אישי עלינו לשתוק על עזה, זו אינה אזרחות שווה. אם קבלת תקציב לבית ספר מותנית בכך שלא נדבר על הכיבוש, זו אינה שותפות אלא סחר בזכויות.
יש גם פוליטיקאים ערבים שאימצו את הצמצום הזה ומציגים אותו כגישה חדשה. הם מבקשים להפוך אותנו לקבוצת לחץ שעוסקת בשירותים ובתקציבים, ומשאירה לציבור היהודי את ההכרעה באשר לאופייה של המדינה ולמדיניותה כלפי העם הפלסטיני.
אפשר להבין את הרצון להשיג תוצאות, אך אי אפשר לקבל את הטענה שכדי להיות מעשיים עלינו להפסיק להיות מי שאנחנו. פוליטיקה שאינה נותנת מקום לזהותו של הציבור שהיא מייצגת אינה מעניקה לו השפעה; היא רק מנהלת את חולשתו.
ברגע שאדם כמוני אומר שהוא פלסטיני, נשמעת לעיתים התשובה המוכרת: "אם אתה פלסטיני, לך לעזה". אינני צריך ללכת לשום מקום. אני חי במולדתי, על האדמה שבה חיו הוריי וסביי. הפלסטיניות שלי אינה בקשה להגר לעזה או לג'נין, ואזרחותי אינה הוכחה שוויתרתי על עמי.
איש אינו רשאי לדרוש ממני להכיר תודה על כך שאני עדיין כאן. הישארותי במולדתי אינה חסד שהמדינה העניקה לי. העובדה שמשפחתי לא גורשה ושלא נהרגתי אינה מתנה שעליי לשלם תמורתה בשתיקה. אי אפשר להפוך את עצם קיומי כאן לחוב פוליטי שעליי לפרוע בכל פעם שאני מדבר על עזה, על ג'נין או על הנכבה.
מה לנו ולפלסטין? הכול
האמירה "לך לעזה" חושפת את הסתירה שבלב היחס הישראלי אלינו. מצד אחד, אומרים לנו שאיננו פלסטינים ושאין לנו קשר לעזה ולגדה. מצד שני, ברגע שאנחנו מבטאים עמדה פלסטינית, אומרים לנו שמקומנו שם ולא כאן. כך או כך המסקנה זהה: אין לנו זכות להגדיר את עצמנו ואין לנו זכות מלאה על המקום שבו נולדנו.
את אותו מאבק על הזכות להגדיר מי שייך למקום אפשר לראות במאחזי הרועים בגדה המערבית, הפועלים לפי אותו היגיון באמצעים שנראים לכאורה תמימים. מתנחל מגיע עם עדר כבשים אל אדמות השייכות לכפר פלסטיני, מקים סככה או אוהל ומתחיל לנוע במרחב בחסות הצבא. העדר מאפשר לו להשתלט על שטח גדול בהרבה מזה שתופס המבנה עצמו. הוא אינו זקוק מיד לכביש, לגדר או לשורת בתים. די בנוכחות יומיומית, בהפחדת רועים פלסטינים ובמניעת גישתם לשטחי המרעה כדי לשנות בהדרגה את המציאות.
אבל המאבק אינו רק על הקרקע, אלא גם על משמעותה ועל הסיפור שיסופר עליה. המתנחל מבקש להציג את עצמו כרועה המחובר לאדמה וממשיך כביכול מסורת קדומה, אף שרק לאחרונה הגיע למקום, בחסות כוח צבאי. במקביל, הפלסטיני, שמשפחתו עיבדה את הקרקע ורעתה בה במשך דורות, מוצג כפולש, כמסיג גבול או כאיום ביטחוני. הכבשים משמשות כך כלי ליצירת היסטוריה מדומה: הן מעניקות להשתלטות החדשה מראה של שורשיות ומטשטשות את האלימות שמאפשרת אותה.
המתנחל מבקש להציג את עצמו כרועה המחובר לאדמה וממשיך כביכול מסורת קדומה. עדר של מתנחלים ליד קהילת דאר אבו פזאע, ב-12 במאי 2026 (צילום: אורן זיו)
לכן הקשר שלי לג'נין אינו עמדה בענייני חוץ. הקשר של בן טייבה לטולכרם אינו רק ביטוי להזדהות עם סבלו של אדם אחר. זוהי שייכות לאומית הנובעת משפה, מזיכרון, מגיאוגרפיה ומחוויה היסטורית משותפת.
האזרחות הישראלית מגדירה את מעמדי המשפטי ואת יחסיי עם המדינה. היא אינה קובעת את גבולות הזיכרון שלי ואינה מעניקה למדינה בעלות על זהותי. אני יכול להיות גם אזרח ישראלי וגם פלסטיני. הסתירה אינה נמצאת בזהותי; הפוליטיקה הישראלית מייצרת אותה כשהיא מתנה את זכויותיי בכך שאהיה פחות פלסטיני.
אם השמאל הישראלי רוצה שותפות איתנו, לא די בכך שיפנה אלינו בערבית או ישבץ מועמד ערבי ברשימתו. עליו לקבל את העובדה שאנחנו לא מגיעים לשותפות רק כתושבי יישובים מוכי פשיעה וכמצביעים שיכולים להשלים רוב. אנחנו מגיעים אליה גם כפלסטינים, עם זיכרון, עמדה וקשר לעמנו.
השמאל אינו נדרש לאמץ עמדה פלסטינית, כפי שאנחנו איננו נדרשים לאמץ את הנרטיב שלו. הוא נדרש לוותר על הזכות הבלעדית להחליט איזו זהות מותרת ואיזה סיפור נחשב לגיטימי. אחר כך נוכל להתווכח על בחירות, על קואליציות ועל פתרונות מדיניים. שותפות אינה יכולה להתחיל כאשר צד אחד מגיע בזהותו המלאה ואילו הצד האחר נדרש להגיע בגרסה מצומצמת של זהותו.
מי שרוצה את קולנו כדי להפיל את הימין צריך לרצות גם אותנו: לא רק את צורכי היומיום שלנו, אלא גם את השאלות שאינן נוחות לו; לא רק את האזרחות שלנו, אלא גם את הפלסטיניות שלנו.
החלופה לימין תיבחן בסופו של דבר לא במספר המילים בערבית בקמפיין, אלא בעמדתה כלפי הכיבוש. הימין אינו מסתפק עוד בניהולו. הוא מכריע את המציאות בשטח, מאחז אחר מאחז וחלקת אדמה אחר חלקת אדמה. מי שמציע לנהל את אותה מציאות בצורה מנומסת יותר אינו עוצר את הימין; הוא רק מבטיח להגיע לאותו מקום לאט יותר.
לא במקרה השתמש לאחרונה נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, במילה "פלסטיני" כדי ללעוג לצ'אק שומר, מנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט. ב-24 ביולי הוא אמר ששומר "הפך לפלסטיני" והציע לשלוח לו לבוש פלסטיני לקראת ביקורו של נתניהו. טראמפ ביקש להפוך את הפלסטיניות לעלבון ולהציג אותה כהיפוכן של נאמנות ולגיטימיות. אבל דווקא השימוש הזה מעיד על כישלון המחיקה. הזהות הפלסטינית תופסת כיום מקום מרכזי בשפה הפוליטית בעולם, עד שגם מי שעוין אותה נאלץ להשתמש בשמה. פלסטין נוכחת ברחובות, באוניברסיטאות, בבחירות ובשיח הציבורי, לא מפני שהמתנגדים לה הכירו בזכויותיה, אלא מפני שכבר אינם יכולים להתעלם מקיומה. מי שניסה למחוק את הפלסטיני מהסיפור מגלה כעת ששמו חוזר אפילו מפיו שלו.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
