נתניהו עשוי להיות הדיקטטור האהוב על ארה"ב

ב-1998 שובר הקופות העולמי הגדול ביותר היה "ארמגדון", שבו צוות בהובלתו של ברוס ויליס נשלח לחלל כדי למנוע התנגשות של אסטרואיד בכדור הארץ, שתגרום לקץ החיים בו. בשבועות האחרונים נוצרה ציפייה שנשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, יענוד את משקפי הטייסים שלו ויעצור את התנגשות ממשלת נתניהו עם מערכת המשפט, שתגרום לכאורה לקץ החיים הדמוקרטיים בישראל.

הפרשנים המדיניים מסתובבים עם פנס ביד כדי לאתר סדקים במערכת היחסים בין ישראל לארה"ב, מודדים את התרחבותם ומדווחים עליה. כל פרסום סקר המעיד על ירידה בתמיכת הציבור האמריקאי במדינת ישראל, ביקורת פומבית או מ"מקור מדיני" בממשל ביידן על המשבר בישראל, או עיכוב בהזמנת נתניהו לבית הלבן, מעוררים זעקות שבר על הרס היחסים ההיסטוריים – שמשולבות בצהלות שמחה, שהנה עוד רגע תגיע ההצלה.

למרבה הצער, המציאות מסובכת הרבה יותר מסרטי קיטש אמריקאיים. ארה"ב מנהלת יחסים מורכבים וקשים עם מדינות רבות, כל זמן שהן ממשיכות לשרת את האינטרסים שלה. גם סקרי דעת הקהל לגבי יחסי החוץ חסרי משמעות, כל עוד אין קשר מוכח בינם לבין דפוסי ההצבעה בבחירות.

במשך השנים, כל הממשלים האמריקאים קיימו קשרים הדוקים עם משטרים דיקטטוריים שביצעו פשעים נוראיים ועוררו חלחלה בקרב חלקים מהציבור האמריקאי, אך היחסים איתם לא היו שיקול משמעותי בהצבעה בבחירות בארה"ב, אלא בעיקר סוגיות הפנים. הדבר נכון במיוחד עתה – כאשר המועמד לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית צפוי להיות הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. ביידן אינו חושש שאם לא יבלום את ההפיכה המשטרית בישראל, צעירים שתמכו בו ובמפלגה הדמוקרטית בבחירות ב-2020 ובבחירות האמצע ב-2022 יעברו פתאום להצביע לטראמפ.

לפי דו"ח מרכז המחקר של הקונגרס האמריקאי שפורסם ב-1 במרץ, ישראל קיבלה באופן  מצטבר את סיוע החוץ הגדול ביותר מארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה, 158 מיליארד דולר.  מוסבר בדו"ח שהסיוע מבוסס על יעדים אסטרטגיים משותפים במזרח התיכון, ומחויבות מוצהרת הדדית לערכים דמוקרטיים.

בהיבט של "יעדים אסטרטגיים משותפים", למרות חריקות מסוימות, ככלל, ישראל סיפקה את ה"סחורה" לא רק במזרח התיכון אלא ברחבי העולם. כך למשל, כל נשיאי ארה"ב יכלו לסמוך שאם בתי הנבחרים "יעשו שרירים" נגד מדיניות החוץ שעיצבו, או יטילו אמברגו נשק על מדינה מסוימת, ישראל תמלא את הוואקום ותשלח נשק ומאמנים צבאיים מטעמה. כך קרה בפרשת "איראן-קונטראס" וגם לגבי עשרות מדינות אחרות.

בהיבט של "ערכים דמוקרטיים", כל זמן שבתוך גבולותיה המוכרים של מדינת ישראל היו מוסדות וערכים דמוקרטיים שנראו סבירים בעיני ארה"ב, לא היתה לה בעיה, מ-1948 ואילך, לתמוך בסרבנותה של ישראל לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים, ומ-1967 ואילך גם לתמוך במשטר האפרטהייד של ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה.

>>> כמה רחוק תלך הממשלה החדשה? תסתכלו על ארה"ב

הנחות לדיקטטורים שבוחרים ב"צד הנכון"

בעוד שהיבט שיתוף הפעולה האסטרטגי חשוב לצורך קידום מדיניות החוץ של ארה"ב, ההיבט הדמוקרטי היה חשוב לנשיאי ארה"ב בעיקר מבחינה פנימית – כדי להבטיח דעה חיובית של הציבור והאליטות כלפי מדינת ישראל, אשר תקל על שתי המדינות לממש את יעדיהן האסטרטגיים, יהיו אשר יהיו.

ימים יגידו מה הם הקווים האדומים של ממשל הנשיא ביידן, שאם ממשלת נתניהו תחצה אותם יוחלט בבית הלבן שלא מתקיימים עוד די יעדים אסטרטגיים וערכים דמוקרטיים משותפים בין שתי המדינות, ויקרה מה שנראה כבר עשרות שנים כמדע בדיוני – שארה"ב תצמצם את הסיוע לישראל או תנקוט בסנקציות ממשיות אחרות כלפיה.

בינתיים, נראה שכפי שראש הממשלה נתניהו מעוניין להרגיל את תושבי ישראל למציאות חדשה של דיקטטורה מלאה, הוא גם מעוניין להרגיל לכך את ארה"ב. הגישה של נתניהו אינה מופרכת מן היסוד: מסיום מלחמת העולם השנייה ועד שנות ה-90, ארה"ב תירצה את תמיכתה בדיקטטורות שהיו בצד שלה כרע הכרחי לצורך המאבק בקומוניזם ובהפצת המודל הטוטליטרי של ברית המועצות. גם לאחר סיום ה"מלחמה הקרה", התמיכה של ארה"ב בקידום הדמוקרטיה העולמית היתה ברובה "מס שפתיים". במדינות כמו אפגניסטן ועיראק היא היתה קטסטרופלית.

בין 2009 ל-2022, מספר הדמוקרטיות הליברליות בעולם ירד מ-44 מדינות ל-32, וב-2022 היו רק 22 מדינות דמוקרטיות ליברליות מלאות. ארה"ב מקיימת יחסים דיפלומטיים, כלכליים וביטחוניים עם הרוב המוחלט של המדינות הלא דמוקרטיות. אף שהנשיא ביידן הציב כמטרה מרכזית לכהונתו את חיזוק הדמוקרטיה ברחבי העולם, דיקטטורים שבוחרים את ה"צד הנכון" במלחמותיה של ארה"ב נגד רוסיה, סין, ה"טרור", חוסר יציבות גיאופוליטית או מחירי מוצרי האנרגיה – מקבלים ממנה "הנחות". ודיקטטורים שמשרתים את האינטרסים של ארה"ב בהצטיינות יתרה מקבלים ממנה "הנחות VIP", הכוללות סיוע צבאי וכלכלי.

בנוסף על התייחסויות ביקורתיות מעת לעת של הממשל ובתי הנבחרים בארה"ב, מדי שנה בחודש מרץ מחלקת המדינה האמריקאית מפרסמת דו"ח על מצב זכויות האדם במדינות העולם בשנה החולפת. דו"חות מחלקת המדינה וההתייחסויות הביקורתיות האחרות מצד ארה"ב, כמובן משרתים קמפיינים של האופוזיציה וארגוני זכויות אדם מקומיים ובינלאומיים נגד משטרים לא דמוקרטיים.

חלק מהדיקטטורים מתעלמים מהם. חלק נעלבים וטורחים לפרסם תגובות השוללות את הטענות. החשש האמיתי של הדיקטטורים הוא איבוד שליטה, שיוביל לפגיעה ממשית ביחסיהם עם ארה"ב. בין היתר, באמצעות גיבוש עמדה שלילית נרחבת כלפיהם בבתי הנבחרים בארה"ב, או הטלת אמברגו נשק או סנקציות אישיות כלפיהם ומקורביהם.

בשבועות האחרונים, ממשלת נתניהו כבר אימצה את הז'רגון של תגובת הדיקטטורות לביקורת של ארה"ב על מצב זכויות האדם והדמוקרטיה בהן. בין היתר, שר התרבות מיקי זוהר צייץ: "עצוב שגם ביידן נפל קורבן לפייק ניוז נגד הרפורמה המוצדקת שלנו"; שר האוצר בצלאל סמוטריץ אמר "שלא יתערבו בעניינו הפנימיים"; וראש הממשלה נתניהו עצמו צייץ: "ישראל היא מדינה עצמאית שמקבלת את החלטותיה על פי רצון אזרחיה ולא על סמך לחצים חיצוניים, כולל מחברינו הטובים ביותר".

כאשר נשיא ארה"ב לשעבר טראמפ המתין באוגוסט 2019 להגעתו של הדיקטטור המצרי, עבד אל-פתאח א-סיסי, לפגישה עימו, הוא שאל: "היכן הדיקטטור האהוב עלי". אם ממשלת נתניהו תמשיך למלא אחר האינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון ובעולם, נתניהו עשוי להיהפך לדיקטטור האהוב, או לפחות הנסבל, על הנשיא ביידן.

איתי מק הוא פעיל ועורך דין לזכויות אדם, הפועל להגברת השקיפות והפיקוח הציבורי על היצוא הביטחוני הישראלי