נשמע מוכר? שליטת הממסד הדתי מפצלת את לבנון
כותבי החוקה בלבנון חשבו שהבטחת הייצוג העדתי היא שלב זמני בדרך ליצירת אומה חדשה. בפועל, קרה ההפך. השליטה של העדות השונות במעמד האישי של האזרחיות והאזרחים היא שמונעת אחדות
החלוקה העדתית היתה אמורה ליצור ישות לבנונית מאוחדת. בפועל היא השיגה את התוצאה ההפוכה. כנסייה ליד מסגד בביירות (צילום: רוברט איסטון CC BY SA 2.0)
העדתיות היא המאפיין המוכר ביותר של הפוליטיקה הלבנונית. אולם הסטטוס קוו בין העדות אינו מוגבל לזירה הפוליטית, אלא משפיע גם על חיי החברה והמשפחה. החוקר והעיתונאי הלבנוני בסאם אל-האשם הקדיש שני מאמרים בעיתון הלבנוני הביקורתי אל-אחבאר לנושא הזה. המאמר הראשון עסק בעדתיות בהקשר של המבנה הפוליטי, והמאמרו השני עסק במעמד האישי, ובפרט בנישואים ובגירושים, שהם פועל יוצא של העדתיות כמבנה פוליטי בלבנון.
>> מקובל לחשוב שהנשים בלבנון נהנות מחופש. המציאות שונה
האשם פתח את מאמרו בציטוט מסעיף 95 מהחוקה הלבנונית, שנכתבה בשנת 1926 תחת המנדט הצרפתי. "באופן זמני, ובהתאם לסעיף 1 לשטר המנדט, ובשאיפה לצדק והסכמה, ייוצגו העדות בצורה הוגנת בתפקידים ציבוריים ובהקמת הממשלה, מבלי לפגוע באינטרס של המדינה", נכתב שם. הסעיף הזה הוא הבסיס לשיטה, שעל פיה משרות הממשל הבכירות מתחלקות באופן קבוע בין העדות השונות.
לטענת האשם, הסעיף הזה, שהיה הבסיס לבניין המדינה לאחר שלבנון השיגה עצמאות בשנת 1943, יצר מצב שבו בבסיס המדינה הלבנונית לא עומדים אזרחים ואזרחיות שווים בזכויותיהם ובחובותיהם, אלא קודם כל עדות. שיטה זו נועדה לאפשר יציבות, ולהבטיח שאף אחת מהעדות לא תודר מניהול המדינה. בפועל, היא הובילה לכך שהפוליטיקה הלבנונית היא כיום "זירת ההיאבקות של העדות", לפי האשם. לטענתו, אחד האלמנטים החשובים ביותר בלבנון, אם לא החשוב ביותר, הוא ההשתייכות העדתית. לעדתיות יש כוח כמעט בלעדי על חיי הפרט, ומטרת העל של כל אחת מהעדות היא להתגבש כיחידה אורגנית מאוחדת ועצמאית.
במישור הדתי, לכל עדה יש סמכות דתית, המגולמת בדמות הפטריארך, המופתי השייח' וכו' – כל עדה והמנהיג שלה. מנהיג העדה הוא זה אשר שולט על מערכת המשפט הדתית, שבסמכותה לטפל בענייני המעמד האישי של אנשי העדה, ולהכריע בסכסוכים הקשורים למוסדות הדתיים (מסגדים, כנסיות וכו').
בנוי על חלוקה עדתית. בניין הפרלמנט בביירות (צילום: Pjposullivan1 CC BY SA 2.0)
במישור ה"ארצי", כפי שהאשם מכנה אותו, קיימת תחרות בין העדות השונות על היכולת לספק מערכות ומוסדות שיענו על צורכיהם של בני העדה וימנעו את תזוזתם לעדה אחרת (בלבנון אי אפשר להיות אזרח ללא שייכות לעדה). מדובר בבתי ספר, אוניברסיטאות, הוצאות לאור, אמצעי תקשורת, רשתות בריאות, תנועות נוער ועוד.
בנוסף לכך, אומר האשם, שרים, חברי פרלמנט ומקורביהם מנצלים את "הדינמיקה העדתית הפוליטית ותחבולותיה" כדי להרחיב את תחום השפעתה של עדתם, ולשרת את האינטרסים הספציפיים של בניה ובנותיה דרך מוסדות המדינה, על חשבון אחרים.
האשם טוען שקריאה ביקורתית של אותו סעיף 95 בחוקה מלמדת כי שיטת העדות נועדה לפעול "באופן זמני", בניגוד מוחלט למצב היום בלבנון. מנסחיה שאפו ליצור שיתוף פעולה ואינטגרציה בין העדות השונות, שתוביל לבניית לאומיות לבנונית חדשה ולזניחת החלוקה העדתית. כלומר, "פוליטיקת העדתיות" נועדה לשמש שיטה זמנית, שתבוטל לאחר שהאזרחים הלבנונים יעברו טרנספורמציה.
האשם שואל את השאלה, שמן הסתם עולה בראשם של קוראים בישראל: האם הציפייה הזו התממשה? התשובה, כמובן, שלילית. לא רק שהעדות נוכחות וחזקות כיום לא פחות מבעבר, השיטה חרגה ממה שניתן לכנות "שיטה פוליטית", והיא מסדירה גם את ענייני המעמד האישי, בדגש על נישואים וגירושים.
המעמד הזה של העדתיות מתבסס על סעיף 9 בחוקה, שלפיו "המדינה… מבטיחה לכבד את השונות העדתית של אנשיה, את מערכת החוקים של המעמד האישי ואת האינטרסים הדתיים [של כל עדה]". הסעיף הזה הוא המשך של היחס למיעוטים תחת המדינה העות'מאנית, אולם המושג "אינטרסים דתיים" הוא מושג גמיש ביותר. נראה שלא בכדי, ההגבלה היחידה בחוקה היא שהשמירה עליהם לא יהיה בה "כדי להפר את הסדר הציבורי". הניסוח המעורפל הזה נועד לאפשר לכל עדה להחליט כיצד לשמור על האינטרסים הדתיים האלו.
אם כן, המדינה הלבנונית העניקה בחוק לכל עדה את הסמכות להסדיר את היחסים שבין הפרט לקרוביו לפי אמונותיה, ולקיים מנגנון בקרה ושיפוט עצמאי לפי ראות עיניה. בנושאים כמו נישואים, גירושים, אימוץ, אפוטרופסות, ירושה, צוואה וכו', הפרט מוגבל, יותר או פחות, לפי חוקי העדה.
המעמד האישי נתון לשיקול בלעדי של בתי הדין הדתיים של העדות השונות. הפגנה לזכויות נשים בביירות, 2013 (צילום: גואל חאתם CC BY SA 2.0)
קשה לחצות את הקווים
האשם בחר להתמקד בשתי סוגיות מתחום המעמד האישי: נישואים עם אדם מדת או מזרם שונים, והעקרונות והכללים שעל בסיסם טופחה המשפחה בכל עדה.
לפי האשם, למרות ההבדלים בין העדות המוסלמיות, כולל העדה הדרוזית, נישואים ביניהן – לדוגמה בין שיעים וסונים – מותרים בחוק אצל כל העדות. לגבי נישואים בין מוסלמים ושאינם מוסלמים, לדוגמה נוצרים, נראה שהעדות מיישרות קו עם ההלכה האסלאמית. הלכה זו אוסרת על אישה מוסלמית להינשא לגבר לא-מוסלמי, אפילו אם הוא בן הדתות המונותאיסטיות. לעומת זאת, לגבר מוסלמי ניתנת האפשרות להינשא לפי ההלכה ללא-מוסלמית, בתנאי שהיא מ"אנשי הספר" (נוצרים ויהודים).
אולם העדות בלבנון מוסיפות מה שהאשם מכנה "אמצעי הרתעה" כדי למנוע נישואים כאלו או כדי "לעודד" את האישה להתאסלם. לדוגמה, ישנו חוק המשאיר את האישה הנוצרייה מחוץ למעגל היורשים החוקיים של בעלה במקרה שהוא מת לפניה. גם זה, יש לציין, תואם את ההלכה האסלאמית, שאינה מתירה ללא-מוסלמי לרשת מוסלמי. כלומר, לפי חוקי העדות ניתן לשאת אישה לא-מוסלמית, אך יש להפעיל עליה לחצים להתאסלם.
העדות הנוצריות השונות, לעומת זאת, אומנם מתירות לגברים ולנשים כאחד להתחתן עם לא-מוסלמים, אולם לא מדובר בחופש מוחלט: בן או בת הזוג המוסלמים מתחייבים להטביל את הילדים שייוולדו כנוצרים, וזאת במקביל להכרת הכנסייה במימוש הנישואים.
האשם בחן גם את המרכיבים החשובים למבנה המשפחה – מהות הנישואין, אופיים, מטרתם, גירושין, מוהר הכלה (או היעדרו), אימוץ, מעמד הגברים והנשים במשפחה, הלכות הירושה ואופי החקיקה שננקטה כדי לאכוף הוראות אלו – ומצא שלושה מודלים שונים, הנגזרים משלוש הדתות: אסלאם, נצרות ודרוזים. המודלים האלה, כותב האשם, אינם אחידים, ואף סותרים לפרקים חוקים של המדינה הנוגעים למשפחה. "מבחינת עקרונות היסוד המגדירים אותם, הם מנוגדים זה לזה, ניגוד עמוק כעומק ההבדל בין הרקע התאולוגי, הפילוסופי והמשפטי המפריד בין שלוש הדתות", מסכם האשם.
מבלי להיכנס להבדלים בין העדות השונות, המסקנה של האשם היא שהמצב הזה משמר – באמצעות חוקים מפורשים או מכוח ההרתעה – את החלוקה לעדות שונות, שלעולם לא יתגבשו לכדי אומה לבנונית אחת. תפקידה המובהק של מערכת חוקים זו, טוען האשם, היא להפעיל לחץ כדי למנוע נישואי תערובת בין-דתיים – בין נוצרים למוסלמים ובין נוצרים לדרוזים, אף שהם מותרים מבחינה חוקית.
לטענת האשם, התוצאה היא שהלבנונים מחויבים למסורות חברתיות ותרבותיות רווחות, המשאירות את המצב על כנו. מסורות אלה הן הגורם החזק ביותר המשאיר את העדות כעדות שכנות שאינן מתערבבות, לפי מודל שנקבע מראש. במאמר המשך שהוא עתיד לפרסם, האשם שואף לבחון את מידת הציות של הלבנונים להוראות אלו, בדגש על נישואי תערובת. יש למה לצפות.
דורין ליזר כותבת בפרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
