משהו שהיה ואיננו עוד: הדרך מהמפד"ל לחיקו של סמוטריץ'

בבחירות הראשונות שבהן היתה לי זכות הצבעה, אי אז בשנת 2009, הצבעתי למפד"ל, שאז נקראה בפעם הראשונה "הבית היהודי". כבר אז היתה ימנית מדי בשבילי, בטח בהיבט המדיני, אבל עדיין נהנתה מבחינתי מהילת החקיקה החברתית של חברי כנסת כמו שאול יהלום וזבולון אורלב, ובעיקר – בבחירות האלה התקיים סוג של "דרבי" דתי-לאומי, בין "האיחוד הלאומי" החרד"לית לבין "הבית היהודי" המיינסטרימית יותר, שאמור היה להוכיח כוחו של מי יותר גדול בקרב הציבור. לאחר הבחירות, ספירת קולות החיילים והקולות העודפים, התברר שהאיחוד הלאומי קיבלה ארבעה מנדטים, בעוד הבית היהודי קיבלה רק שלושה.

פתקי בחירות רבים נספרו מאז בישראל, אבל החיכוך הפנים דתי-לאומי המשיך בצורות שונות בכל מערכות הבחירות מאז, כשהרשימות השונות מתאחדות ומתפלגות וחוזר חלילה, וייתכן שיגיע לסופו במערכת הבחירות הנוכחית, אם כי בצורה מעט שונה מזו שאולי היתה צפויה.

ההבדלים הסוציולוגיים שבין בן גביר לסמוטריץ'

נכון להיום, הרשימה המרכזית שמתיימרת לייצג את הציבור הדתי-לאומי היא מפלגת "הציונות הדתית" בראשות בצלאל סמוטריץ'. מפלגה שלמרות שמה, ועל אף שהרב חיים דרוקמן טען שהיא היא המשכה של המפד"ל, היא למעשה גלגול של סיעת תקומה במפלגת האיחוד הלאומי, שמייצגת את הציבור החרד"לי יותר. איתה או בלעדיה תרוץ לבחירות גם "עוצמה יהודית" בראשות איתמר בן גביר.

לצופים מבחוץ קשה להבין מה ההבדל האידיאולוגי הגדול בין המפלגות ולמה הן מתקשות להתאחד. ובאמת, מעבר לענייני אגו כאלה ואחרים, אין הבדל אידיאולוגי גדול בין המפלגות. שתיהן בקצה האולטרה ימני של השיח המדיני-ביטחוני, והשמרני בהקשרים אזרחיים והלא מאוד מתעניין בנושא החברתי-כלכלי (אם כי אולי ניתן להגיד שדווקא בן גביר נוטה בהקשר הזה מעט יותר שמאלה).

ההבדל המשמעותי בין המפלגות הוא סוציולוגי. "הציונות הדתית" מייצגת את בני הציבור החרד"לי, שהם בשר מבשרו של הציבור הדתי-לאומי, ומתיימרת לקרוץ גם למיינסטרים הציוני דתי, אם כי עד עתה לא בהצלחה רבה מדי. יש לה גם גוון אשכנזי יחסית, שעדיין דומיננטי באליטה הציונית דתית. עוצמה יהודית היא מפלגה בעלת גוון מזרחי הרבה יותר, שמייצגת קהל שחלקים גדולים ממנו הצביעו בעבר למפלגות כמו הליכוד וש"ס, ושלמרות הקרבה היחסית שלו לציונות הדתית הוא לא חלק אינטגרלי ממנה.

אפשר לראות את ההבדל בדמותם של ראשי המפלגות. סמוטריץ' נולד בחיספין וגדל בבית אל, שני ישובים דתיים-לאומיים מובהקים, והוא בנו של רב, שמכהן כרב ישוב ור"מ בישיבת הסדר ולמד בישיבת מרכז הרב. בן גביר נולד בירושלים להורים שמוצאם מעיראק וכורדיסטאן, חזר בתשובה בתיכון ולמד בישיבתו של מאיר כהנא. גם הרכש החדש של בן גביר למפלגתו, הרב עמיחי אליהו, הוא בנו של הרב מרדכי אליהו, שכל חייו היה על התפר שבין הציבור החרדי לציבור הדתי לאומי, ומעולם לא ממש היה חלק ממנו.

ביטוי להבדלים האלה ניתן היה לשמוע בראיון של בן גביר ל-ynet לאחר מסיבת העיתונאים שבה הודיע שיתמודד ברשימה נפרדת: "הם רוצים ציונות דתית קלאסית בין גבעת שמואל ורעננה בצורה מסוימת. אני רוצה רשימה שתכלול פריפריה, נשים, חרדים, חילוניים, מסורתיים. אני רוצה לפנות לכל עם ישראל". סמוטריץ' אכן מנסה לפנות בעיקר לציונות הדתית, ומשתדל מאוד לגוון את רשימתו במועמדים דתיים לאומיים לא חרד"לים. רק אחרי הפריימריז נדע אם הצליח בכך. בן גביר הוא לא חלק אינטגרלי מהציונות הדתית ובאמת פונה לקהלים רחבים הרבה יותר: חילונים, מסורתיים, דתיים מרקע מזרחי וגם חרדים, שחלק לא מובטל מצעיריהם אוהד אותו מאוד. 10% מקולות מצביעי ביתר עילית, שהצביעו לרשימת "הציונות הדתית" בבחירות האחרונות, ככל הנראה לא עשו זאת בשל העומד בראשה ובטח לא בשל שמה, אלא בזכות בן גביר.

הדתי-לאומי שאנחנו רוצים להיות

מעט שמאלה משם, המפלגה הדתית-לאומית שפנתה בבחירות האחרונות לקהל הדתי-לאומי המיינסטרימי היא מפלגת ימינה, או מה שנותר ממנה בשמה החדש, "הרוח הציונית". ההבדל בעמדות המדיניות בין ימינה לבין מפלגת הציונות הדתית כמעט זניח, ורובו טקטי. בהיבטים החברתיים-כלכליים, ימינה ניצבה מימין לציונות הדתית, וההבדל הגדול ביניהן היה בנושאי הדת והמדינה והנושאים האזרחיים. הציונות הדתית שמרנית מאוד ואפילו ריאקציונית, ואילו ימינה ליברלית יחסית. אחד משריה, מתן כהנא, אף מקדם רפורמות ליברליות (יחסית) מתוקף תפקידו כשר הדתות. ימינה ניסתה גם לשוות לרשימתה אופי פחות מגזרי, אך בכל זאת פנתה בעיקר לציבור הדתי לאומי.

איילת שקד, שנכוותה בעבר מניסיון הנפל של "הימין החדש" להוות מפלגת ימין לא מגזרית שמתאפיינת בעיקר באופי ימני כלכלי מובהק ובעמדות ליברליות בנושאי דת ומדינה, מנסה להפוך את רשימתה לברירת המחדל של הציבור הדתי לאומי המיינסטרימי, שמחפש את המפד"ל, ומתקשה למצוא אותה במפלגת הציונות הדתית. בגלל זה, העריקה של מתן כהנא והמעבר שלו ל"מחנה הממלכתי" פוגעים בה פגיעה קשה, ויכולים להכריע את עתידה הפוליטי ואת הבחירות, אפילו יותר מהכניסה של גדי אייזנקוט לפוליטיקה, שהביאה את כהנא למחנה הממלכתי.

כהנא סימן בעיני דתיים לאומיים רבים את עצמם כפי שהם רוצים להיות – בוגרי טיס וסיירת מטכ"ל, יפי בלורית ותואר, נעימי הליכות, ימנים מדינית וכלכלית, וליברלים יחסית בענייני דת ומדינה. עם כהנא, שקד היתה צפויה לעבור את אחוז החסימה ולאפשר לנתניהו להגיע ל-61 מנדטים. בלעדיו, קשה מאוד לראות איך היא עושה את זה. לכן מיהרה שקד וצירפה לרשימתה את אמיתי פורת, מזכ"ל הקיבוץ הדתי ובנו של חנן פורת, תוך דחיקתו של סגן השר אביר קארה למקום החמישי, למרות שקארה קרוב הרבה יותר לעמדותיה של שקד, בטח בהיבטים הכלכליים. היא נזקקה באופן דחוף למועמד שיקרוץ לציונות הדתית המיינסטרימית. בכלל לא בטוח שזה יעזור, ויכול מאוד להיות שכאן יתאדו ה-61 של נתניהו.

מפלגה נוספת שמנסה לפנות למיינסטרים של הציונות הדתית היא "הבית היהודי", שעלתה מן האוב, לאחר שלא יוצגה בכנסת האחרונה, ובאותה הזדמנות החזירה לשמה את המותג הקלאסי "המפד"ל". עומד בראשה יוסי ברודני, ראש עיריית גבעת שמואל, אחד ממעוזיו הגדולים של הציבור הדתי לאומי הבורגני. ביום שני בבוקר הוא צייץ את הציוץ הבא, שמסכם במדויק את האסטרטגיה של המפלגה: "הציונות הדתית הקלאסית צריכה בית אמיתי. בית שדואג לה, שלא שכח אותה, שזוכר לה חסד נעורים. בית שחוזרים אליו גם כשכועסים, גם כשלא מסכימים. ככלות הכל, כולנו צריכים בית אחד. בית יהודי-מפד"ל. הצטרפו אליי". פעם אמרו שידיהם של דתיים שלא רוצים להצביע למפד"ל רועדת בקלפי, ובסוף הם בוחרים באות ב'. קשה מאוד להניח שזה יהיה המצב גם הפעם.

התרחיש הסביר ביותר, וזה שעולה כרגע מהסקרים, הוא שמפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית יעברו שתיהן את אחוז החסימה בקונסטלציה זו או אחרת, ואילו הרוח הציונית והבית היהודי-המפד"ל לא יעברו. המשמעות של התממשות התרחיש הזה תהיה מותה הסופי של המפלגה הדתית לאומית הקלאסית, והפיכת הייצוג הדתי לאומי היחיד הרשמי בכנסת לחרד"לי וימני קיצוני.

כמובן שכל זה לא אומר שכל, או רוב, הציבור הדתי לאומי יצביע למפלגות האלה, או שאלה יהיו הנציגים היחידים של הציונות הדתית בכנסת. הקולות המיינסטרימיים יותר והליברלים (בעיקר מבחינה תרבותית-אזרחית) בציונות הדתית פשוט זלגו למפלגות אחרות. במידה רבה, זה גם חלק ממחיר ההצלחה של הציונות הדתית בהתערות בחברה הישראלית ובכניסה למוקדי הכוח. חלק הארי בציונות הדתית מצביע כבר שנים לליכוד, ובמפלגה הגדולה בישראל יש ח"כים דתיים לאומיים רבים. גם במפלגות מהגוש השני ישנם לא מעט נציגים דתיים לאומיים, שינסו לקרוץ לקהל הדתי לאומי המיינסטרימי והליברלי. ביש עתיד יש שני ח"כים דתיים, במחנה הממלכתי ישנו ריכוז גבוה במיוחד של בוגרי מערכת החינוך הדתית-לאומית שמנסים לקרוץ לציבור הזה, ואפילו במפלגת העבודה יש שני חובשי כיפה סרוגה, שאחד מהם אף מזוהה עם הציבור הדתי-לאומי, במקומות ריאליים.

כל זה מעלה את השאלה האם תמונה זו מייצגת את המצב בציונות הדתית או תשפיע עליו, והאם הפיצול בציבור הזה, שעליו מדברים כל-כך הרבה שנים מתרחש ביתר שאת. באופן קצת מוזר, ייתכן שדווקא ההסכמה הנרחבת בציבור הזה בנושאים המדיניים, מאפשרת בקלות יותר את הפיצול על הרקע הדתי והתרבותי-אזרחי. כשאין איום על הבית ועל ציפור נפשו של הציבור הדתי-לאומי, קיים הלוקסוס לשבור את הכלים בגלל נושאים אחרים.

בפרק האחרון של הסדרה הנפלאה "שישו ושמחו", מטיח אחד מחברי להקת הרבנות הצבאית בחברו "די להיות זבולון המר". חברו משיב בשאלה "מי זה זבולון המר?" ומקבל את התשובה "הוא היה שר במפד"ל". לשאלה הבאה "מה זה המפד"ל?", מתקבלת התשובה הניצחת, "זה משהו שהיה ואיננו עוד". כנראה שיש עוד מנדט או שנים שאבלים על מותה של המפד"ל, אבל זה פשוט לא מספיק.