ממשלת הימין מילאה את בטנה בנכבה ועדיין לא שבעה

ואולי תסכול הימין הוא תוצאה של כישלון "תוכנית ההכרעה" או "הניצחון המוחלט". פעילי ימין בדרך לגדר עם עזה במהלך ״צעדת האלפים״, 19 ביולי 2026 (צילום: אורן זיו)

בדיחה ששמעתי לפני שנים מספרת על חבורה של נאצים ותיקים שמוצאת את מחבואו של אדולף היטלר אי-שם בדרום אמריקה, מגיעה אליו ומפצירה בו לחזור להנהיג את גרמניה. "המצב קשה, פיהרר", הם אומרים לו, "גרמניה זקוקה לך". אך היטלר מסרב. "עשיתי את שלי, עכשיו אני רוצה לנוח", הוא אומר. הנאצים הוותיקים אינם מוותרים. "בלעדיך לא תהיה גרמניה", הם מתחננים. היטלר נעתר לבסוף. "אוקיי, אני חוזר", הוא אומר, "אבל No more mister nice guy".

No more mister nice guy הוא פחות או יותר מצע הבחירות של לפחות שלוש מפלגות ימין, ששוות יחד, לפי הסקרים, קרוב ל-20 מנדטים: עוצמה יהודית, הציונות הדתית וזהות, ועמך ישראל של עופר וינטר. זה חזק מאוד אצל מי שלא מיוצגים כיום בכנסת, וינטר ומשה פייגלין, אבל גם אצל מפלגות הימין שהן חלק מהממשלה הנוכחית.

לדוגמה, וינטר אומר כי "הרבה מאוד הישגים היו ויש במלחמה הזו. הכרעה אין. הגירה מרצון אין", ולכן "הגירה" היא הנושא הראשון במעלה אצלו. גם אחרי שחבר לציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ', פייגלין ממשיך ללעוג ל"ניצחון המוחלט" שראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר עליו, ואומר: "ניצחון אמיתי ברצועת עזה מחייב את כיבוש כל הרצועה, גירוש מוחלט של כל תושביה – נשים, ילדים, זקנים ולוחמים כאחד". הוא מציע גם לשטח כל כפר בגדה המערבית שיוצא ממנו פיגוע ולגרש את תושביו.

איתמר בן גביר דורש גם הוא תוכנית "הגירה מרצון" של הפלסטינים מעזה ומהגדה ושינוי הוראות הפתיחה באש של הצבא, שהוא מצפה להיות האחראי עליו בתור שר הביטחון הבא. סמוטריץ', שמנסה למלא את תפקיד "המבוגר האחראי" בימין, לא מתעקש כרגע על כיבוש עזה וגירוש תושביה ומוכן להמשך הסטטוס קוו ברצועה (אולי שריד לאמונה ש"חמאס הוא נכס"), אלא מכוון את התעמולה שלו לשלב הבא: להעתיק לגליל את המודל מהגדה המערבית של התנחלויות על כל גבעה ונישול הפלסטינים.

בליכוד עצמו, שר הביטחון ישראל כ"ץ ממשיך לשאת את דגל הגירוש ומצהיר שאם חמאס יחטוף חייל או אזרח אחד, מיליון מתושבי עזה יגורשו והיא תיחרב עד היסוד, כפי שנעשה כבר ברפיח ובבית חאנון. במילים אחרות, רובו של הימין הישראלי הלא-חרדי אומר שמה שישראל עשתה בעזה, בגדה, בלבנון ובאיראן לא מספיק. צריך עוד.

אכן נכבה שנייה

אין סיבה להתייחס להצהרות האלה כאל איומי סרק. הסכנה ממשית. מיד אחרי שנחתמו ההסכמים הקואליציוניים לייסוד ממשלת הימין על מלא, בדצמבר 2022, אמיר פאח'ורי ואני כתבנו כאן שזאת עלולה להיות ממשלת נכבה. לא היינו נביאים. ראינו כיצד בנימין נתניהו הפקיד בידי שני תומכים מובהקים בנכבה חדשה את "התיק הפלסטיני" – בצלאל סמוטריץ' מעבר לקו הירוק ואיתמר בן גביר בתוכו – וכיצד בעיניהם ובעיני השותפים שלהם, לטיהור האתני של הפלסטינים צריך להתלוות גם טיהור של ישראל מהיסודות הליברליים שלה, והבנו להיכן הדברים הולכים. ההפיכה המשטרית, שהושקה חודש מאוחר יותר, היתה ביטוי ל"איחוד הזירות" בין שלילת זכויות משני צידי הקו הירוק ובין ריסוק המוסדות של ישראל הליברלית.

איש מאיתנו לא צפה, כמובן, את מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, אבל במבט לאחור ברור שהממשלה הזו ניצלה את הטבח כדי לנסות להוציא את פוטנציאל הנכבה שהיה טמון בה מהכוח אל הפועל. המחנה הליברלי, שמחאותיו הצליחו לעכב ואפילו להקפיא את ההפיכה המשטרית, פינה לחלוטין את הזירה אחרי 7 באוקטובר והשאיר אותה לסמוטריץ', לבן גביר ולשותפיהם. זה לא מקרה שכבר בשבועות הראשונים לאחר הטבח התחילו בימין לדבר על "תקופה מופלאה". הם ראו מולם הזדמנות היסטורית לממש את שאיפותיהם למחוק את העם הפלסטיני, תחילה בעזה ואחר כך בגדה, ובסופו של דבר גם בתוך ישראל.

ורבות משאיפות אלה אכן התממשו. לא רק שעזה אכן עברה נכבה שנייה, עם יותר מ-70 אלף הרוגים, הרס עד היסוד של ערים שלמות וכמיליון איש שחיים עד היום באוהלים ללא תשתית מינימלית, אלא שהשאיפה לחולל נכבה חדשה חדלה להיות פרויקט של השוליים הלאומניים-דתיים של החברה הישראלית ונעשתה לפרויקט לאומי, עם הסכמה כמעט מקיר לקיר: אין חפים מפשע בעזה, ו"הגירה מרצון" היא הפתרון הנכון ביותר לשאלת הרצועה. ההתנפלות הקולקטיבית על הסרט "נז"א" מראה עד כמה התפיסות של הימין הרדיקלי הפכו קונצנזוס.

ראינו כיצד בנימין נתניהו הפקיד בידי שני תומכים מובהקים בנכבה חדשה את "התיק הפלסטיני" – בצלאל סמוטריץ' מעבר לקו הירוק ואיתמר בן גביר בתוכו. ההפגנה נגד האלימות והפשיעה בחברה הערבית, 31 בינואר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

זה לא רק עזה. בגדה המערבית סמוטריץ' הקים מאות התנחלויות וחוות חדשות, ומתנחלים בליווי ובתמיכת הצבא גירשו עשרות קהילות פלסטיניות. הרשות הפלסטינית קרובה לקריסה מאי-פעם. בן גביר הפך את בתי הכלא למתקני עינויים והתעללות ומכין את עמודי התלייה לפלסטיני הראשון שייגזר עליו גזר דין מוות. גם אחרי שני סבבי מלחמה נגד איראן, שלא השיגו את המטרות שישראל הציבה לעצמה, בכל הסקרים יש תמיכה בסבב שלישי, ואין אופוזיציה לא רק לכיבוש חלקים מדרום לבנון, אלא גם לגירוש מאות אלפי תושבים ולהרס הכפרים שלהם.

במילים אחרות, הממשלה והצבא אימצו אג'נדה שלפני 7 באוקטובר נחשבה מזוהה עם הימין הכי קיצוני, והתקשורת ודעת הקהל תמכו וקידמו את האג'נדה הזו ללא דיון של ממש. לימין ניתנה יד חופשית לממש את השאיפות שלו. אז למה בכל זאת יש תחושת חמיצות בימין, מדוע הוא מפוצל מתמיד, ולמה המפלגה המרכזית של הימין, הליכוד, לא נהנית מההצלחה של אימוץ האג'נדה שלה ונופלת בסקרים לשפל של מתחת ל-20 מנדטים, תוצאה שאם תתממש בקלפי תהיה השנייה הכי גרועה בתולדות המפלגה ותחזיר אותה לימים שלפני הקמת גח"ל ב-1965?

תסכול מצטבר

יש מי שטוען שהכול מתוכנן; שכל המפלגות שקמו לאחרונה – עופר וינטר, יועז הנדל, גלעד ארדן (שפרש) – קמו בהשראת נתניהו במטרה למנוע ממצביעים שמאסו בו אישית להתגלגל לגוש השינוי; שהוא מוכן שהליכוד יצטמק ובלבד שגוש הימין לא יקטן, ובעיקר שגוש השינוי לא יגדל. ה"ויתור" שלו על טלי גוטליב, שנהנית מפופולריות לא מעטה בימין, לטובת בן גביר, והתמיכה שלו בשידוכו של פייגלין – מי שנתניהו דחק בזמנו מחוץ לליכוד ומי שהגדיר אותו, את נתניהו, כמי שעלול להמיט אסון נוסף על ישראל ושהיה צריך לבצע חרקירי אחרי 7 באוקטובר – למפלגה של סמוטריץ', הם ביטויים של הגישה הזו.

ובכל זאת, נראה שהמפלגות האלה לא היו קמות, שהחיבורים האלה לא היו מתממשים ושהליכוד לא היה מתקשה כל כך, אלמלא היתה בימין תחושת תסכול. היה להם רוב מוחלט בכנסת, צבא צייתן, משטרה כנועה, תקשורת שלא ערערה על הנחות היסוד של הימין, נשיא אוהד מאין כמוהו בבית הלבן וגל ימני-פשיסטי באירופה ובאמריקה הלטינית. ובכל זאת, במבט על, הימין לא הצליח לשנות את עובדות היסוד של הסכסוך.

למרות כל החורבן בעזה, שני מיליון פלסטינים עדיין חיים ברצועה. למרות ההצקות היומיומיות, גם בגדה המערבית הפלסטינים אינם הולכים לשום מקום. חמאס קיים וכך גם חזבאללה; איראן נראית חזקה יותר משהיתה לפני סבבי המלחמה איתה, ומעמדה הבינלאומי של ישראל חלש מאי-פעם, לא רק באירופה – שנתניהו והימין מעולם לא ספרו – אלא גם במשענת הגדולה, ארה"ב. רבע מהאמריקאים מתחת לגיל 45 הגדירו את ישראל כאויבת, לא פחות, בסקר אחרון של CNN. וזה עוד לפני בחירות האמצע, שעשויות להעניק רוב בשני בתי הנבחרים למפלגה הדמוקרטית, שנציגיה מתחרים ביניהם בביקורת על ישראל.

יש מי שטוען שהכול מתוכנן על ידו. בנימין נתניהו (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

אלי ביתאן כתב כאן לאחרונה כי עבור החרדים, "ממשלת הימין על מלא הפכה מחלום לסיוט". עם הקמת הממשלה, הוא כתב, מנהיגי החרדים היו משוכנעים שהגיעו ימי המשיח, שהודות לרוב בכנסת ולברית עם הימין יוכלו להעביר חוק שיפטור אותם סופית מגיוס ושישמור על התקציבים. ארבע שנים אחר כך, התקציבים נחתכים וצעירים חרדים חוששים להיעצר ברחובות כעריקים. אפשר גם להניח שיוזמי ההפיכה המשטרית האמינו שיחוללו שינויים גדולים הרבה יותר מאלה שחוללו בארבע השנים הללו. נוכחותם של גלי בהרב-מיארה ויצחק עמית בראש מערכת המשפט והאכיפה מזכירה להם יום-יום את מגבלות כוחם.

תסכול זה יכול להסביר את ההצלחה של גישת ה-No more mister nice guy. אם לא הלך בכוח, זה חייב ללכת בהרבה יותר כוח. החולשה הרעיונית של מפלגות "מחנה השינוי" רק תורמת להלך הרוח הזה. משום שאף מפלגה, אפילו לא הדמוקרטים, אינה מעמידה בסימן שאלה את התפיסה ששימוש בכוח הוא השפה היחידה שבה ישראל צריכה לדבר עם הפלסטינים ועם המזרח התיכון כולו, השאלה היחידה שנותרה לדיון היא בכמה כוח ישראל צריכה להשתמש.

מגבלות הכוח

כשאלה גבולות הדיון, קל לבן גביר, וינטר או פייגלין לטעון ש"הניצחון המוחלט" לא הושג משום שישראל היתה "עדינה" מדי, משום ש"האליטות הישנות", השולטות לכאורה בצבא ובמערכת המשפט, עדיין חוסמות שימוש נחוש יותר בכוח, ואם רק יינתנו להם הסמכויות המתאימות הם יביאו את "הניצחון המוחלט": מחיקתו הסופית של הקיום הקולקטיבי הפלסטיני, תחילה בעזה ואז בגדה המערבית, ומאוחר יותר גם בתוך ישראל.

הפלסטינים אכן הפגינו יכולת להישאר על אדמתם למרות האלימות הישראלית חסרת הרסן. דעת הקהל העולמית אכן הוכיחה יכולת מסוימת לשנות את המדיניות של חלק מהממשלות במערב, מה שהביא אולי לריסון מסוים מצידה של ישראל. גם הפלסטינים בישראל גילו כושר עמידה. ההתנגדות העממית להתנחלות במג'ד אל-כרום הוכיחה כי בתוך ישראל הריבונית קשה יותר לימין לממש את האג'נדה שלו. גם הקמת המשותפת והעלייה הצפויה בשיעור ההצבעה הן סימן חיובי לכך שלמפלגות המייצגות את הציבור הפלסטיני יהיה תפקיד מכריע אחרי הבחירות.

אבל אין כאן ערובה לעתיד. אם הימין יצליח לחזור לשלטון אחרי הכישלון המהדהד של 7 באוקטובר, סביר בהחלט שיעלה עוד יותר את רמת האלימות, ינסה לגרש את הפלסטינים מעזה, למחוק את מה שנותר ממנה, להעצים את מהלכי הגירוש בגדה המערבית, לצמצם באופן דרמטי את מרחב הזכויות של הפלסטינים בתוך ישראל וגם של מה שנותר מהשמאל הרדיקלי היהודי. ובמקביל, כמובן, להשלים את ההפיכה המשטרית ולרוקן מתוכן את המעט שנותר מהדמוקרטיה הישראלית.

הבדיחה על היטלר יכולה להצחיק משום שלכל מי שמספר או שומע אותה ברור ששימוש בעוד יותר כוח לא היה מביא לתוצאה שונה. האיום כאן הוא אמיתי. החשש שממשלת ימין חדשה תהיה רצחנית יותר מהקודמת ושהרצחנות הזו לא תיתקל בהתנגדות של ממש בתוך ישראל אינו מופרך. ובכל זאת, באותו הזמן, ראוי גם לשים לב לתסכול של הימין ולתהות אם ייתכן שהוא תוצאה של כישלון "תוכנית ההכרעה" או "הניצחון המוחלט".

אחרי 7 באוקטובר אמרה חוקרת המקרא פרופ' נילי קוגלר בראיון ל"הארץ" כי ישראל אימצה את הנקמה האלוהית בעמלק כתוכנית פעולה. אבל נקמה אינה מביאה לשקט נפשי, מזכירה שם קוגלר: "היא מעניקה תחושה של קתרזיס. של שליטה וצדק. היא אולי יכולה להקהות את הכאב, אבל זה לא בהכרח ריפוי". הרג רבבות עזתים והרס עריהם לא מילאו את הפצע של 7 באוקטובר, והתסכול של הימין הוא אולי גם הכרה לא מודעת במגבלות הכוח.