חדשות רעות בעתיקות

הצווים האלה מייצגים גדר בירוקרטית בלתי נראית. מבט מג'יוס אל עבר האזור שהוכרז כ"מקום היסטורי המכיל עתיקות"; במרכז התמונה, הגדר. ספטמבר 2026 (צילום: סאמי סואלמה)

כמה צווים שהודפסו על דפי נייר לבנים הוצמדו לאחרונה בעזרת נייר דבק שחור ועבה לקירות אבן באדמות החקלאיות של הכפר ג'יוס, שליד קלקיליה. על הצווים מתנוססים שמותיהם וחתימותיהם של קמ"ט ארכיאולוגיה במנהל האזרחי, בנימין הר אבן, ושל סגן ראש המנהל, הלל רוט. הצווים מכריזים כי אתר בשם "חורבת נופל", שמפה שלו נתלתה לצידם, "הינו מקום היסטורי המכיל עתיקות". לכאורה, מדובר במהלך שגרתי לשמירה על נכסי תרבות, אבל עבור החקלאים של ג'יוס, המתכוננים לעונת מסיק הזיתים הקרבה, המשמעות ברורה: הצווים האלה מייצגים גדר בירוקרטית בלתי נראית, המוקמת על אדמותיהם ההיסטוריות בלי להציב בשטח אפילו בולדוזר אחד.

חורבת נופל אינה מקרה יחיד. ל"שיחה מקומית" ולעמותת "עמק שווה" הגיע מידע על לפחות 15 צווים דומים שנתלו בשבועות האחרונים במקומות שונים בגדה המערבית, בעיקר באזור קלקיליה, טולכרם וסלפית. חלק מהצווים "טריים", כלומר הוצאו במאי 2026, ואחרים ותיקים יותר, ובהם כאלה שנחתמו ב-2017. פעילים פלסטינים וישראלים רואים בתלייתם לאחרונה ניסיון נוסף להשתמש בארכיאולוגיה להרחבת השליטה הישראלית בשטחים הפלסטיניים.

הצו בחורבת נופל חל על 52 דונם, וצו נוסף בח'רבת אל-נשה הסמוכה, באדמות ג'יוס וכפר ג'מאל, חל על 106 דונם. צו אחר שנתלה באדמות הכפר קרוואת בני חסן שבמחוז סלפית חל על 148 דונם של "חורבת פרדוסי". הצו שנתלה ליד הכפר פונדוק חל על 620 דונם. הצו שחל על השטח הגדול ביותר, 988 דונם, נתלה בשטחים חקלאיים ממזרח לטולכרם. בסך הכול, 15 הצווים שהגיעו ל"שיחה מקומית" חלים על 2,169 דונם, אבל ייתכן מאוד שנתלו צווים נוספים.

חיץ לאורך הקו הירוק

ראש מועצת ג'יוס, מוחמד עבד-אלרחים סלים, וחקלאים מקומיים מזכירים שהכפר ניהל מאבק משפטי ממושך לאחר שגדר ההפרדה, שהוקמה על אדמותיו בראשית שנות ה-2000, ניתקה ממנו 8,600 דונם מתוך 12 אלף הדונם בשטח שיפוטו. בעקבות המאבק, שהגיע לבג"ץ, הצליח הכפר לקבל בחזרה 2,488 דונם ולחדש את הגישה לשתי בארות מים החיוניות לחקלאות.

עכשיו, אומרים בכפר, שלטונות הצבא מנסים לעקוף את הניצחונות המשפטיים האלה באמצעות צווים המכריזים על אתרי עתיקות. בח'רבת אל-נשה הצווים מונעים מבעלי הקרקע להפעיל בה כלים חקלאיים. לצווים האלה תפקיד גיאופוליטי ברור: הם יוצרים אזור חיץ לאורך הקו הירוק, בסמוך ליישובים צור יגאל וכוכב יאיר שבצידו הישראלי.

שלטונות הצבא מנסים לעקוף את הניצחונות המשפטיים. ראש מועצת ג'יוס, מוחמד עבד-אלרחים סלים, וחקלאים מקומיים, בהם, לידו אבו עזאם (צילום: סאמי סואלמה)

תאופיק ח'רישה, איכר מג'יוס, אומר שהשילוב בין השערים בגדר ההפרדה, שדרכם מגיעים החקלאים לאדמותיהם, מדיניות האישורים הקשוחה והצווים הארכיאולוגיים החדשים משבש את פעולות התחזוקה העונתיות באדמות הכפר. משום שנמנע מהאיכרים לתחח את האדמה ולגזום את עצי הזית מחוץ לעונת המסיק הקצרה, היבולים פוחתים, המצב האקולוגי מידרדר והכדאיות הכלכלית של עיבוד חלקות האדמה ההיסטוריות של הכפר נשחקת. אבו עזאם, איכר מבוגר יותר, אומר כי המשך הנוכחות הפיזית באדמות שיש להן נסחי טאבו נותר כלי ההגנה העיקרי נגד השתלטות באמצעות צווים מנהליים.

ראש מועצת קרוואת בני חסן שבמחוז סלפית, פרחאת איברהים מרעי, אומר שהצווים המכריזים על אתרי עתיקות בסאת' אל-קובע ובדאר אל-דארב חלים על אלפיים דונם מתוך תשעת אלפי הדונם של הכפר. הצווים נתלו גם על קירות 11 בתי מגורים מאוכלסים בשטח שיפוטו, ובכך מעמידים אותם בסכנה שיוצאו נגדם צווי הריסה מנהליים.

אמיר דאוד, מנהל התיעוד בוועדה נגד הגדר וההתנחלויות, אומר שאין לו נתונים מדויקים על מספר הצווים שנתלו בשטח בשבועיים האחרונים, אך לדבריו תלייתם נמשכת. הוא מסביר כי אין בצווים האלה משום הפקעה מיידית של רכוש בעלי הקרקע, אולם הם נועדו להגביל את יכולתם להשתמש בקרקע, לבנות עליה או לעבד אותה.

מנכ"ל עמותת "עמק שווה" אלון ארד אומר, על סמך עבודת הדוקטורט של ד"ר עדי קינן, כי מאז 1967 הכריזה ישראל על כששת אלפים אתרים בגדה כאתרים ארכיאולוגיים או היסטוריים. ברוב המקרים ההכרזה היא על נקודה במפה, ובמקרים אחרים על תא שטח שלם, והוא מכונה "פוליגון".

בעמותה מספרים כי לפני כשנה פרסם המנהל האזרחי, מסיבה לא ידועה, רשימה של מאות אתרי עתיקות בצפון הגדה המערבית, בהם אתרים שהוכרזו לפני שנים רבות. אולם לדברי ארד, תליית צווים ישנים בשטח, כפי שנעשה בשבועות האחרונים, היא תופעה חדשה שמטרתה עדיין אינה ברורה לגמרי. "אנחנו חוששים שהצווים הם הכנה לפעולות אחרות של הפקעה", אומר ארד, "ואז הם (המנהל האזרחי) יסכלו אפשרות שהפלסטינים יגידו: לא ידענו". תליית הצווים, הוא אומר, היא "אקט תכנוני, אקט של שליטה".

תירוץ לסיפוח שטחים

עו"ד קמר משרקי-אסעד, מנהלת שותפה של "חקל, להגנה על זכויות אדם", מגדירה את האסטרטגיה הישראלית המתבטאת בתליית הצווים כ"הקפאה מרחבית". לדבריה, השלטונות כבר אינם מסתמכים רק על צווים להפקעת קרקעות כדי לנשל קהילות פלסטיניות. לצד ההפקעות הם משתמשים גם בהגדרות מרחביות, הזוכות לשמות כמו "מקום המכיל עתיקות" או "פוליגונים".

ברגע שמוכרז פוליגון על שטח אדמה מסוים, מסבירה משרקי-אסעד, נכנסות לתוקף הגבלות קשות: על איכרים נאסר להפעיל שם טרקטורים, לחרוש את האדמה, להקים מבנים חקלאיים או להרחיב מתקני השקיה. המנגנון הזה, לדבריה, מאפשר לצבא לכפות שיתוק מוחלט על שטחים חקלאיים נרחבים סביב שרידים ארכיאולוגיים. האתר הארכיאולוגי משמש עוגן תכנוני, השולל מבעלי הקרקע את היכולת לעבדה ודוחק בהם לנטוש אותה בהדרגה, בלי להידרש לחובות המשפטיות והכספיות הכרוכות בצווי הפקעה ישירים.

תליית הצווים המגבילים האלה בשטחים חקלאיים באה על רקע מאמץ גובר של הממשלה, ובעיקר של שר המורשת עמיחי אליהו, האחראי על רשות העתיקות, להשתמש בארכיאולוגיה כתירוץ לסיפוח שטחים בגדה. פורמלית, קמ"ט ארכיאולוגיה במנהל האזרחי הוא האחראי להכרזה על אתרים ארכיאולוגיים בגדה המערבית ולחפירות בהם. לשר ולרשות העתיקות אין סמכות באזור, שכן החוק הבינלאומי, וגם הסכמי אוסלו, אוסרים במפורש על חפירות ארכיאולוגיות בשטח כבוש, למעט חפירות הצלה.

ההיסטוריה הלא-יהודית של סבסטיה אינה מעניינת את הממשלה. גרפיטי באתר הארכיאולוגי בסבסטיה, 12 במאי 2025 (צילום: נאסר אשתייה / פלאש90)

אולם ממשלת הימין מנסה להתעלם מהמגבלות החוקיות והמחקריות האלה ולמחוק את הקו הירוק גם בתחום הארכיאולוגיה. כך, לדוגמה, בפברואר קיבל הקבינט החלטה המאפשרת לשר הביטחון ולשר במשרד הביטחון (כלומר לבצלאל סמוטריץ') לנקוט אמצעי פיקוח ואכיפה באתרי "מורשת וארכיאולוגיה" גם בשטחי A ו-B. הלל רוט, סגן ראש המנהל שכאמור חתום על הצווים שנתלו בשבועות האחרונים, הוא מינוי של סמוטריץ'.

במאי אישרה הכנסת בקריאה ראשונה הצעת חוק שהגישו הח"כים עמית הלוי (ליכוד) וצבי סוכות (הציונות הדתית), ולפיה תוקם בגדה המערבית "רשות מורשת יהודה ושומרון" – רשות עצמאית שיועברו אליה סמכויות ניהול ענייני הארכיאולוגיה בשטחי C וגם בשטחי B, ותפעל תחת שר המורשת.

בפברואר הודיע הצבא על הפקעת יותר מאלפיים דונם מאדמות תושבי סבסטיה והאזור לצורך "פיתוח אתר ארכיאולוגי" ל"שימוש הציבור". סבסטיה היא אכן אתר ארכיאולוגי חשוב עם היסטוריה של אלפי שנים, אבל ההיסטוריה הלא-יהודית שלו אינה מעניינת את הממשלה. סבסטיה היא "בירת ממלכת ישראל הקדומה ולב פועם של ההיסטוריה היהודית", אמרה השרה להגנת הסביבה עידית סילמן באירוע שנערך במקום כמה חודשים לפני ההפקעה. "במשך שנים ניסו למחוק את הקשר שלנו למקום, להכחיש את זהותנו, לטשטש את המובן מאליו. אבל אין עם פלסטיני ולכן אין אתרי מורשת פלסטיניים". במאי הפקיע המנהל האזרחי את המסגד בנבי סמואל וכן 109 דונם סביבו. תושבי הכפר הפלסטינים גורשו ממנו עוד קודם לכן, וברור לטובת איזה "ציבור" נעשית ההפקעה.

בטקס הנחת אבן פינה להתנחלות בהר עיבל, שקמה בסמוך לאתר שלכאורה שימש כמזבח שעליו ציין יהושע בן נון את הכניסה לארץ ישראל (טענה שרוב הארכיאולוגים דוחים לחלוטין), אמר השר אליהו כי ההתנחלות במקום היא "הקטר שמגלה את האור האלוהי לא רק לישראל, אלא לעולם כולו".

מנגנון שרירותי לחלוטין

לפי עו"ד משרקי-אסעד, הסיכוי להצליח במאבק בצווים אלה נמוך מאוד, שכן בג"ץ מעניק באופן שיטתי לגיטימציה משפטית לצווים צבאיים כאלה ומתייחס למפקד הצבאי כבעל הסמכות המקצועית והביטחונית באזור. לדוגמה, בח'רבת זנותא שבדרום הגדה המערבית, גם לאחר שבג"ץ אישר את זכות התושבים לחזור לבתיהם, השתמשו שלטונות הצבא בצווים המכריזים על אזורי עתיקות כדי למנוע מהתושבים לבנות מחדש את בתיהם ואסרו עליהם להביא חומרי בנייה בסיסיים. בכך נטרלו את השפעת החלטת בית המשפט.

גם ארד אומר שהסיכוי לבטל את הצווים נמוך. לדבריו, מנגנון ההכרזה על אתר עתיקות או על אתר היסטורי (לדוגמה, המצודות הבריטיות בגדה הוכרזו כאתרים היסטוריים אף שאינן מוגדרות עתיקות, כלומר לא נבנו לפני 1700) הוא "שרירותי לחלוטין ואין כמעט מנגנוני ערר או מנגנוני יידוע. במקרה שאין שם עתיקות וההכרזה מצוצה מהאצבע, הסיכוי שבג"ץ יתערב קלוש. במקרה הקיצוני, בג"ץ יכול לבקש חוות דעת של ארכיאולוג עצמאי, אבל אין הרבה כאלה".

בג"ץ מעניק באופן שיטתי לגיטימציה משפטית לצווים צבאיים כאלה. הצווים שמכריזים על אדמות פלסטיניות כעל "מקום היסטורי המכיל עתיקות"

את מה שמשרקי-אסעד מכנה "הקפאה מרחבית" של התפתחות פלסטינית אפשר לראות בוואדי קאנה, לא רחוק מקרוואת בני חסן. מחלון האוטובוס הנוסע בדרך המתפתלת לשכם נראים מטעי הזיתים הפלסטיניים ומעיינות המים בעמק, מוקפים התנחלויות.

ואדי קאנה הוא דוגמה לשימוש בחוקי שימור הסביבה כאמצעי לשליטה ישראלית בשטח. העמק הפורה הוכרז כשמורת טבע כבר ב-1969 וחלות עליו תקנות אקולוגיות מחמירות. על האיכרים הפלסטינים נאסר לפרוס צינורות השקיה, לנטוע נטיעות חדשות או לבנות מבנים חקלאיים בנימוק של שמירה על הסביבה. לעומת זאת, על הגבעות שסביב העמק קמו התנחלויות רבות, ובהן יקיר, עמנואל וקרני שומרון, לצד לפחות ארבעה מאחזים: אלמתן, חוות יאיר, אלוני שילה ורמת גלעד.

לפי נתוני המרכז הירושלמי למחקר יישומי (ARIJ), בעוד על החקלאות הפלסטינית מוטלות מגבלות קשות, השלטונות הישראליים הקצו לפחות 1,278 דונם בתחומי השמורה לטובת בניית 5,050 יחידות דיור בהתנחלויות. מי שופכין לא מטופלים מההתנחלויות מוזרמים דרך קבע בין מטעי הזיתים ומעיינות המים וגורמים לזיהום קשה, אולם החקלאים המקומיים אינם מורשים לבנות מתקני ניקוז לטיפול במפגע.

מהמנהל האזרחי נמסר בתגובה לפנייתנו: "פרסום הצווים אשר נתלו בשטח מהווה חלק מתוכנית העבודה של יחידת קמ"ט ארכיאולוגיה להגנה על מקומות היסטוריים המכילים עתיקות בגזרת חטמ"ר אפרים.

"הפרסום הפומבי נועד בין היתר ליידע הציבור על אודות קיומם של אתרים אלה באזור, והגברת המודעות לפעולות פיקוח ואכיפה של המנהא"ז בהתאם לחוק העתיקות. הצווים אינם צווי הפקעה, ואין בהם כדי לשנות זכויות קנייניות הקיימות במקרקעין המוכרזים. מובהר כי לא הוכרזו אתרים בשטח B וכל הצווים הינם בשטח C בלבד".