זה לא נאום. זה אור ירוק לפגוע באזרחים הערבים
לפי הנאום של נתניהו בפתיחת מושב הכנסת, גם כשמנהיג ערבי מדבר במתינות, הוא בעצם מסווה את רצונו לחסל את ישראל. מכאן המרחק להסתה למלחמת אזרחים הוא קצר. לאזרחים הערבים אסור ליפול במלכודת הזו
כשראש ממשלה מציג נבחרי ציבור ערבים כתומכי טרור, יש מי שעלולים להבין זאת כהיתר לפעול נגדם. בנימין נתניהו בנאום בעת השבעת הכנסת, 10 בנובמבר 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
מי שהקשיב לנאומו של בנימין נתניהו שלשום (שלישי) בטקס השבעת הכנסת ה-26 הבין מהי הסכנה האמיתית המרחפת מעל ישראל היום: לא איראן הגרעינית, שהוא, נתניהו, כביכול חיסל ושלדבריו עוד תקום לתחייה, ולא חזבאללה, ארגון שחוסל ועדיין מבעבע בלבנון. מה שמאיים על ישראל, לפי נתניהו, היא האפשרות ש-19 חברי כנסת של הרשימה המשותפת ורע"מ יממשו את זכותם הדמוקרטית וישפיעו על הרכבה של הממשלה הבאה ועל מהלכיה.
>> האזרחים הערבים הם האתגר הגדול לעליונות היהודית בין הים לנהר
את ההבדלים בין רע"מ לרשימה המשותפת הוא הצליח להפוך לבדיחה. לדבריו, שתי המפלגות רוצות להשמיד את ישראל; הן רק חלוקות בשאלה מה יקום במקומה: מדינה פלסטינית לאומנית או ח'ליפות אסלאמית. שתי רשימות פרלמנטריות, שנבחרו בידי כ-850 אלף אזרחים ערבים ויהודים, הפכו בפיו לשני סוגים של אויבים קיומיים.
באמצעות ציטוטים מפוליטיקאים ערבים בעבר ובהווה, נתניהו ניסה לבסס ארבע טענות: חברי הכנסת הערבים מכחישים את הטבח שחולל חמאס ב-7 באוקטובר או ממעיטים בחומרתו, ואפילו ביקרו אצל מחבלי נוח'בה בבתי חולים (שקר שאין לו שום קשר למציאות); גם כשהם מדברים במתינות, זהו סוג של הונאה; הם רוצים להציף את ישראל במאות אלפי פלסטינים באמצעות "איחוד משפחות"; והם "גנבו" את הבחירות באמצעות מימון זר, כולל כספים מקטר.
אבל שיא הנאום הגיע כשנתניהו החליט להעניק לחברי הכנסת שיעור מזורז בהיסטוריה של האסלאם. ראש הממשלה הסביר את המושג "תקייה" (تقية) כמעין היתר דתי למוסלמים לשקר לכופרים כשהם, המוסלמים, חלשים מהם, להעמיד פנים שהם מתונים, לחדור לשורות האויב ולפעול מבפנים כסוס טרויאני.
כדי לבסס את טענתו חזר נתניהו כמעט 1,400 שנה לאחור, אל הסכם חודייביה שנחתם בשנת 628 בין הנביא מוחמד לשבט קורייש במכה. משם קפץ ליאסר ערפאת ולהסכמי אוסלו, ולבסוף הגיע למנסור עבאס ולמשא ומתן הקואליציוני של 2026. מסע היסטורי מפואר, שמטרתו להסביר למה אסור לסמוך על שמונת חברי הכנסת של רע"מ. חברי המשותפת, מבחינתו, פסולים ממילא. אין צורך בהסבר.
העלה מהאוב נאום שלו מלפני 32 שנה. יאסר ערפאת עם שמעון פרס, מאי 1997 (צילום: פלאש90)
הסכם חודייביה בין הנביא מוחמד ובין אנשי מכה נועד להפסיק את הלחימה, ובמסגרתו הסכימו המוסלמים לתנאים שחלקם נראו להם כוויתורים קשים ומשפילים. ההסכם אמור היה להימשך עשר שנים, אך הסתיים כעבור כשנתיים על רקע עימות בין בעלי בריתם של שני הצדדים. בעקבות הפרת ההסכם, מכה נכבשה.
במסורת המוסלמית הסכם זה נתפס גם כדוגמה לחשיבותן של סבלנות, פשרה ויכולת להגיע להסדר, אף כשיחסי הכוחות אינם שווים. סבלנות ואורך רוח יש כנראה להרבה פלסטינים בישראל, אחרי 78 שנות ניסיון.
המושג "תקייה", לעומת זאת, מתייחס בהלכה האסלאמית בעיקר למצבים שבהם אדם רשאי להסתיר את אמונתו כדי להגן על עצמו מפני רדיפה וסכנה. זה בערך כמו ההמלצה, או ההיתר, למטייל יהודי להסתיר את הכיפה במקומות עוינים בעולם.
נתניהו לקח את המושג הזה והפך אותו לתיאוריה פוליטית שלמה על טבעו של המוסלמי: גם כשהוא מושיט יד, הוא מתכנן לתקוף; גם כשהוא מדבר על שלום, הוא מתכוון למלחמה; וגם כשהוא מקבל את כללי המשחק הדמוקרטי, הוא למעשה מתכנן להרוס אותם מבפנים.
נתניהו הזכיר את הנאום שנשא יאסר ערפאת ביוהנסבורג במאי 1994 ובו השווה את הסכמי אוסלו להסכם חודייביה. ההשוואה עוררה כבר אז מחלוקת קשה בישראל, והיו שראו בה הוכחה לכך שערפאת ראה באוסלו רק שלב טקטי במאבק.
אבל מה הקשר בין נאום שנשא מנהיג אש"ף לפני 32 שנה ובין הלגיטימיות של מנסור עבאס להשתתף במשא ומתן קואליציוני היום? אלוהים יודע. והחשוב מכול: איזה מבחן פוליטי יכול האזרח הערבי לעבור, אם נתניהו כבר קבע מראש שכל הצהרה מתונה של מנהיגיו היא למעשה הוכחה למזימה שמטרתה השמדת מדינת הלאום של היהודים?
מפחד לחייו. יו"ר רע"מ מנסור עבאס בדרכו לבית הנשיא, 5 בנובמבר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
כך, אם פוליטיקאי ערבי אינו מכנה את חמאס ארגון טרור – הוא תומך טרור. אם הוא מוכן לעשות זאת – זו תקייה. אם הוא מתנגד לשותפות פוליטית עם מפלגות ציוניות – הוא קיצוני. אם הוא מבקש להשתתף בקואליציה – הוא סוס טרויאני.
זהו מנגנון האשמה שאי אפשר להשתחרר ממנו: כל התנהגות של מנהיג ערבי מובילה לאותה מסקנה שנקבעה מראש. ברגע שגם המתינות הופכת להוכחה לקיצוניות, לא נשאר שום מסלול להשתתפות פוליטית לגיטימית של אזרחים ערבים.
שתי המפלגות הערביות זכו יחד ב-19 מנדטים: הרשימה המשותפת ב-11 ורע"מ בשמונה. מאות אלפי אזרחים ערבים יצאו להצביע, רבים מהם אחרי שנים של אכזבה, ייאוש ותחושת חוסר אונים מול המערכת הפוליטית.
ההתגייסות הזאת היתה אחד האירועים החשובים בבחירות. היא שינתה את מאזן הכוחות והפכה את הייצוג הערבי לגורם בעל השפעה ממשית על האפשרות להקים ממשלה חלופית.
כשהאזרחים הערבים אינם מצביעים, מאשימים אותם באדישות ובחוסר רצון להשתלב. כשהם מצביעים בהמוניהם ומצליחים להשפיע על תוצאות הבחירות, מסבירים להם מנהיגים ציונים שהנציגים שבחרו בהם אינם ראויים להשתתף בקבלת ההחלטות. איזו מין אזרחות זו, שמותר לממש אותה רק בתנאי שלא תשפיע על השלטון? אזרחות מהונדסת לפי מידות החליפה הציונית?
אבל במקום להחליש את המפלגות הערביות, נראה שנאומו של נתניהו רק חיזק אותן. הוא עשוי להקל על יוסף ג'בארין, יו"ר הרשימה המשותפת, לתמוך בכל ממשלה חלופית, בלי שיצטרך לקבל את ארבעת התנאים של איזנקוט, ובלי שיצטרך אפילו לנהל משא ומתן, שתמיד כרוך בפשרות שיהיו מי שימתחו עליהן ביקורת. הוא גם יקל על מנסור עבאס להתפשר ולשאת ולתת עם מי שהוא רואה לנכון בדרך לשותפות פוליטית.
מתחזק בנחישות להפיל את הממשלה. יו"ר הרשימה המשותפת יוסף ג'בארין, 1 באוקטובר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
אפשר להתנגד לדרכה של רע"מ. אפשר לבקר את עמדות הרשימה המשותפת. אבל בשלב הזה אין לאליטה הפוליטית ברחוב הערבי רצון לפורר את התקווה שהשינוי עוד יבוא, ולכן צריך לשמור על איחוד כוחות. תיאום עמדות בין רע"מ לרשימה המשותפת הוא צעד חיוני והישרדותי, כדי שלא יהפכו לברווזים במטווח של נתניהו.
לוד כדוגמה
רק השבוע התפתחו עימותים בלוד בעקבות כניסתם של פעילי ימין קיצוני לשכונות ערביות ומעורבות בעיר. בלוד יודעים היטב מה יכול לקרות כשלאומנות והסתה פוליטית פוגשות רחובות שבהם יהודים וערבים חיים זה לצד זה.
אין צורך לטעון שנתניהו שלח את המתפרעים ללוד כדי לזהות את הסכנה שבאקלים הפוליטי המתפתח. כשראש ממשלה מציג נבחרי ציבור ערבים כתומכי טרור המבקשים להשמיד את המדינה, יש מי שעלולים לפרש את דבריו כהיתר לפעול נגדם.
שאלתי את עבאס אם הוא חושש. הוא השיב שנאומו של נתניהו בהחלט מסכן את חייו. אבל הוא מזהיר מפני סכנה רחבה יותר: פגיעה במרקם היחסים בין יהודים לערבים, הידרדרות לעימותים אלימים והפיכת החברה הערבית כולה לקורבן המאבק על הישרדותו הפוליטית של נתניהו. "נתניהו רוצה לחסל פוליטית חמישית מהאוכלוסייה ולמחוק כל אופק של עתיד משותף", הוא אומר.
כמו עבאס ורבים אחרים, אני חוששת מאוד שנתניהו יבקש להבעיר את השטח כדי להכשיל את הקמת הממשלה החדשה, לדחוף את המערכת לבחירות חוזרות או לכפות ממשלת אחדות בראשותו.
תרחיש של מתקפה ישראלית-אמריקאית נוספת באיראן אינו נראה ישים בטווח הקרוב, לנוכח תוצאות הבחירות בארה"ב. בעזה ובגדה אין התנגדות ולחימה. כך נותרה החזית הפנימית המוצא היחיד של נתניהו: חמישית מהאזרחים הם יעד קל, זמין ולא אלים, שאפשר בקלות לשסות בו את ההמונים.
בלוד יודעים טוב מאוד לאן יכולה להידרדר הסתה. שוטרים בעיר, ב-12 במאי 2021 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)
נתניהו יודע שהמשך שלטונו תלוי כעת בנכונותם של יריביו היהודים לוותר על שיתוף פעולה עם המפלגות הערביות. ככל שיצליח להפוך את השותפות הזאת למפחידה ולמסוכנת בעיני הציבור היהודי, כך יגדל הלחץ על המפלגות שלא להסתמך עליהן. המתקפה על המפלגות הערביות אינה רק עניין של אידיאולוגיה, היא חלק ממאבק על הישרדותו הפוליטית. ובמאבק הזה נתניהו מוכן גם לתרחיש של מלחמת אזרחים.
מנהיגי החברה הערבית מבינים איך מתנהגת חיה פוליטית פצועה, ואיך עלול להתנהג במרחב המשותף המון מוסת, שכיום, ב-2026, בעקבות יותר מ-150 אלף כלי נשק שחילק איתמר בן גביר, הוא גם חמוש. מכאן הקריאות, הישירות והמרומזות, של ג'בארין ועבאס לציבור הערבי לנהוג באיפוק, להימנע מפרובוקציות, לשמור על החוק, להיערך לתרחישים מסוכנים ולבחור בזהירות את הזירות ואת העיתוי של המאבק הפוליטי.
במקרה של מיעוט לאומי מותקף, זהירות אינה שתיקה ואינה נסיגה. זו הישרדות, עד שהשינוי במאזן הכוחות הפוליטי יחלחל אל תוך המוח הציוני היהיר. האתגר הוא להגן על ההישג האלקטורלי בלי להעניק לנתניהו את העימותים ברחובות ואת תמונות האלימות שעלולות לשרת את מסע ההפחדה שלו.
מוטלת כאן גם אחריות כבדה על המפלגות היהודיות המבקשות להחליף את נתניהו. הבעיה היא שאינני סומכת על התעוזה ועל אומץ הלב של ראשי המפלגות האלה. לא מספיק להזדעזע מהנאום, כפי שעשה אפילו נפתלי בנט (הו, האירוניה) בזמן אמת. לא מספיק לגנות את ההסתה נגד הציבור הערבי ואז לחזור להתייחס לחברי הכנסת הערבים כאל בעיה שיש לעקוף במשא ומתן הקואליציוני.
אנחנו, האזרחים הערבים, צריכים להבין ש-19 הנציגים ששלחנו לכנסת אינם רק הישג היסטורי שהשגנו במדינת הלאום המטורללת שאנחנו חיים בה. הם מסמלים גם אחריות עצומה, שהפקדנו בידי הנשים והגברים שייצגו אותנו בכנסת.
האחריות היא להגן על ההישג, לשמור על הציבור מפני אלימות, הסתה ופגיעה ממשית, ולא לאפשר למאבק על הרכבת הממשלה להפוך לעימות בין אזרחים. בין שנתניהו יפסיד את השלטון ובין שישמור עליו, האזרחים הערבים לא צריכים לשלם על כך בביטחונם, בחייהם או בזכויותיהם.
אם יש דבר אחד שהבחירות האלה הוכיחו, הוא שהציבור הערבי אינו מתכוון להיעלם מהמפה הפוליטית. הוא הצביע, הוא בחר, והוא דורש שקולו ייחשב. אם לא הפעם, אז בעתיד: אט-אט תנצח הדמוקרטיה את העליונות היהודית.
כדי להפחיד את הציבור היהודי, נתניהו ציטט מדבריו של ג'מאל זחאלקה, שאמר בזמנו כי "אנחנו היינו פה לפניכם ונהיה פה אחריכם". אני אומרת: אכן, היינו פה לפניכם – זאת עובדה. בחרנו להישאר איתכם – זה נס. ואנחנו נעשה הכול כדי לשרוד, אנחנו ואתם, ואף אחד לא ייעלם: לא עכשיו ולא אחר כך.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
