האזרחים הערבים הם האתגר הגדול לעליונות היהודית בין הים לנהר

יותר משהימין חושש מאובדן השלטון, הוא נרעש ממשמעות ההישג הפוליטי של אזרחי ישראל הפלסטינים. חברי הרשימה המשותפת בבית הנשיא, 5 בנובמבר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ההישג הפוליטי חסר התקדים של הפלסטינים אזרחי ישראל התקבל בתמהיל של סיפוק, תקווה וחשש. מתנגדי הקואליציה היוצאת בכלל ומתנגדי בנימין נתניהו בפרט חשים סיפוק רב. החברה הפלסטינית גאה, בצדק, ביכולתה להמיר נתון דמוגרפי לייצוג, השפעה ועוצמה פוליטיים.

צמרות הרשימה המשותפת ורע"מ, כל אחת בדרכה, הפגינו עד כה הסתגלות מרשימה לנתונים הפוליטיים, וכן נחישות לשלם מחיר אידיאולוגי כדי למנוע את חזרתה לשלטון של הקואליציה היוצאת. הן מבינות שבפוליטיקה לא בוחרים בין טוב לרע, אלא בין גרוע, רע וקטסטרופלי. כדי למנוע את קטסטרופת נתניהו ולהציל את כל שוכני הארץ שבין הירדן לים מאסון, ניתן לבחור רק בין רע לגרוע.

>> "העולם נכשל. אנחנו, האזרחים הפלסטינים, בלמנו את נתניהו"

גוש השינוי מקווה שהודות למחיר שהרשימה המשותפת ורע"מ משלמות עבור חילופי קואליציה, יתאפשר להחזיר את המדינה למציאות הקודמת, שבה המיליטריזם הציוני ריסן והכיל את העוצמה היהודית ואת המכונים "ערביי ישראל". לאחר 1948 השלימו הפלסטינים אזרחי ישראל עם המיליטריזם הציוני בחירוק שיניים. עתה הם עושים זאת מתוך התנסות בחלופה גרועה יותר. גוש השינוי רואה בכך הסתגלות למציאות, אולי אפילו כניעה. רק החלק הקטן, אם לא הזניח פוליטית, של "הדמוקרטים" חותר בכבדות להזיז את הגוש הזה מעבר לעמדות האתמול. אולם "הדמוקרטים" אינם מגדירים לאן מועדות פניהם. ספק אם הם יודעים.

יותר משהימין חושש מאובדן השלטון, הוא נרעש, בצדק, ממשמעות ההישג הפוליטי של אזרחי ישראל הפלסטינים. בניגוד לגוש השינוי, הימין מבין נכונה את משמעות הצבעתם. בשורות הימין רווחת הקביעה האלימה כי יום הבחירות האחרון הוא 7 באוקטובר שחוללו "ערביי ישראל". קל להבחין כי הימין מנהל מסע של דה-לגיטימציה לתוצאות הבחירות. הן מזוהמות לא בגלל הכסף הקטרי, שלדברי הימין מימן את הצבעתם של הפלסטינים הישראלים, אלא בשל עצם השתתפותם.

בימין, ואפילו מחוצה לו, רווחת תפיסה שמדינה יהודית משמעה מדינה שבה רק יהודים זכאים לאזרחות אקטיבית ולאחיזה בהגה השלטון. דוברי ימין, שאינם כבולים לשיח פוליטי מהוגן, סבורים שיש צורך להוריד את הפלסטינים הישראלים מדרגת אזרחים לדרגת תושבים או נתינים, בדומה להנמכת מעמדה של השפה הערבית בחוק הלאום משפה רשמית לבעלת "מעמד מיוחד". הדימוי של 7 באוקטובר מסמן את הפלסטינים הישראלים כאויב. דימוי זה אינו בנוי רק על הצורך של נתניהו ואנשיו למנוע מאיזנקוט להרכיב ממשלה. יש מאחוריו הרבה יותר.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

קראתי והסכמתי לתנאי השירות ולמדיניות הפרטיות וברצוני להירשם לניוזלטר

ממשלות נתניהו העמיקו והרחיבו את מה שהחל המיליטריזם הציוני מבית תנועת העבודה: סיפוח למעשה של הגדה המערבית ורצועת עזה, למרות השוויון הדמוגרפי בין יהודים לערבים המתקיים בשטח הזה. הימין מסיק מכך שתי מסקנות. האחת, שהגיאוגרפיה האתנו-פוליטית חייבת להתגבר על הדמוקרטיה הצולעת שמתקיימת בגבולות 1948. השנייה, שאכיפת העליונות היהודית היא הכרח קיומי. מבחינת הימין העמוק אין הבדל מהותי בין הפלסטינים הישראלים לפלסטינים בשטחי 1967. חובה לשלוט עליהם.

לא ל-7 באוקטובר יש להשוות את הנהירה הפלסטינית לקלפיות, אלא ליום האדמה ב-1976. יום האדמה ביטא את עלייתו של "הדור הזקוף", כפי שכינו אותו הסוציולוגים דני רבינוביץ' וח'אולה אבו בכר. דור זה החליף את "הדור הכנוע" של שרידי הנכבה. מאז 1976 גבהה קומתו של הדור הזקוף. מעמד הביניים המשכיל התרחב ופיתח מודעות פוליטית ולאומית חדה מבעבר.

לא ל-7 באוקטובר יש להשוות את הנהירה הפלסטינית לקלפיות, אלא ליום האדמה ב-1976. קלפי באום אל-פחם, ב-27 באוקטובר, 2026 (צילום: אורן זיו)

מלחמת אוקטובר משנה את מעמדו ותפקידו של דור זה. ברצועת עזה חוללה ישראל חורבן פיזי וחברתי, ובגדה המערבית שולטת ישראל, בעזרת הרשות הפלסטינית, באמצעות החרבת הקהילה הפוליטית ומוסדותיה, חדירה עמוקה לחיי הפרט והקהילה ופיצול פיזי בין מחוזות. יחד עם שתיקת העולם אפשרו מהלכים אלו לעליונות היהודית לספח למעשה את שטחי 1967 ולשלוט על כל שוכני הארץ.

הבחירות האחרונות הוכיחו כי בשטחי 1948, בישראל הריבונית, קיימת קהילה פוליטית פלסטינית עם מנהיגות מרשימה, שיכולה לאתגר את העליונות היהודית בשטחי 48' ו-67' גם יחד. הימין מבין זאת כהימצאות האויב בתוך הבית, כשם שבהתקפת חמאס בוצעו פשעי מלחמה איומים בתוך שטחי 48'. הסיפוח למעשה של שטחי 67' שינה את האיום הפלסטיני מכזה שמצוי מעבר לגבולות המדינה לאיום פנימי. הימין מצא דרך להתמודד עם האיום הזה בשטחי 67' ועתה הוא ניצב בפני האיום הנשקף לו בתוך שטחי 48'. מבחינתו האיום הזה חמור יותר מקודמו מחמת הזכויות שמקנה האזרחות הישראלית והתמיכה הפוליטית שמעניקים לו יהודים בשמאל.

כדי להתמודד עם המצב הזה חייב הימין לנסות לשנות את כללי המשחק הדמוקרטי. הדבר בא לביטוי בשיטות הפעולה של השב"כ בהנהגת דוד זיני ובהתבטאויות של נתניהו. מאחורי התרגילים הפוליטיים של נתניהו, שנועדו למנוע את הקמת ממשלת איזנקוט (ואם תקום, לערער אותה עד שתקרוס ואז לחזור לשלטון בבחירות חדשות), עומדת תחושה עמוקה של מאבק קיומי שהוא הרבה מעבר לפוליטיקה. במצב זה אין לצפות שהימין יוותר. אדרבא, הוא יקצין וינצל את השסעים בקואליציה המתגבשת, שבה יש לו נקודות אחיזה לא מעטות. מחוץ לתחום הפוליטי יש לו מיליציות, נאמנים בצבא, במשטרה ובשב"כ. מלחמת האזרחים הקרה שעליה כתבתי כאן בהקשר של אירועי אביב 2021 מתחממת.

הימין מזהה שמאז הבחירות גוברת בחברה האזרחית היהודית נכונות לשתף פעולה עם האזרחים הפלסטינים. גם אנשי ימין חתומים על עצומות תמיכה בהקמת ממשלה בשיתוף המפלגות הערביות. קצינים בכירים לשעבר, מיטב המוציאים לפועל של מדיניות המיליטריזם הציוני, משתתפים בנוכחות מגינה ומבקרים את הצבא שהעליונות היהודית השתלטה עליו. העליונות היהודית נחושה לעצור את המגמה הזו, כפי שמוכיחים שיעורי ההצבעה ודפוסיה בקרב הימין הדתי והמסורתי.

שטחי 48' הם הזירה העיקרית של המאבק על עתיד היהודים והפלסטינים בין הנהר לים. זו סוגיית מפתח שמשליכה על כל הבעיות האחרות – מגיוס חרדים ולימודי ליבה ועד לשיקום מערכות התחבורה, הבריאות והרווחה. בזירה הפוליטית מתקשים המרכז והשמאל הציוני להכיר בכך. הם נמנעים מליצור חזית משותפת עם כל המפלגות של הפלסטינים הישראלים, ולא מציגים תוכנית להקמת מדינה פלסטינית בטווח הקרוב. אי אפשר לחזור ליום האתמול, כפי שמקווה חלק נכבד מגוש "השינוי". המאבק שיקבע את ההווה ואת העתיד מתנהל בין העליונות היהודית ובין שותפות יהודית-פלסטינית בשני ממדים: באזרחות הישראלית ובין שתי מדינות עצמאיות. מאבק זה עלול להיות ארוך ואלים הרבה יותר משהוא כיום, בפרט אם יתלווה אליו לחץ פוליטי וכלכלי מבחוץ.

מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה עם מובילי יוזמת ז'נבה