לידיעת חוקרת האסלאם: ספרו ראשים בבתי"ס בווינה, זה נגמר רע

הבעיה היא סימון קבוצה דתית כגוף זר והצגת גידולה כאיום על החברה. נשים מוסלמיות בברלין, ינואר 2026 (צילום: רוי זואו, CC 4.0)

"ייהודה של אוניברסיטת וינה גדול אף בהרבה מזה של בתי הספר התיכוניים בווינה. בעוד שבשנת 1870 נמנו באוניברסיטת וינה רק 19% יהודים, בסמסטר הקיץ של 1918 היו 92% מן הרשומים זרים ויהודים (כל הסטודנטים הלא-יהודים היו בחזית)". כך כתב אלפרד רוזנברג, האידיאולוג של המפלגה הנאצית בשנות העשרים של המאה הקודמת, בהקדמה שחיבר ל"פרוטוקולים של זקני ציון". המספרים שגייס נועדו להפוך נוכחות יהודית במוסדות החינוך לראיה להשתלטות. הסטודנט היהודי חדל להיות אדם המבקש ללמוד ונעשה יחידה במאזן דמוגרפי מאיים.

>> צרפת בלהבות, הסיפור האמיתי

נזכרתי בדברים כשקראתי את כותרת הראיון שערכה איילת שני ב"הארץ" עם ד"ר דינה ליסננסקי, חוקרת אסלאם ממרכז דיין: "בבתי ספר רבים בווינה יש יותר מ-40% מוסלמים. השילוב הזה לא ייגמר בשלום". הכותרת מחברת בין שתי אמירות המופיעות במקומות שונים בראיון, אך גם בגוף הכתבה ניכרת דאגתה של המרואיינת. "האיום האמיתי", אומרת חוקרת האסלאם, "הוא במאסות". בסיפור שהיא מספרת, שיעור הילדים המוסלמים מקבל משמעות של סכנה: נוכחותם מעידה על עתיד שיש לחשוש מפניו.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

קראתי והסכמתי לתנאי השירות ולמדיניות הפרטיות וברצוני להירשם לניוזלטר

רוזנברג היה אינטלקטואל ציבורי: אדם שבאמצעות כתיבה והפצת רעיונות השפיע על השדה הפוליטי. לפני שמילא תפקידים במנגנוני השלטון הנאצי, עסק ביצירת עולם מושגים שהעניק להדרה הצדקה רעיונית. חשוב לזכור זאת דווקא כדי לבחון רעיונות בשלב שבו הם מוצגים כפרשנות מלומדת למציאות. אין צורך לייחס לליסננסקי את מלוא השקפת עולמו של רוזנברג או את פשעיו כדי לזהות דמיון מסוכן במנגנון הטיעון: סימון קבוצה דתית כגוף זר והצגת גידולה כאיום על החברה שבה היא חיה.

הראיון כולל הבחנות שראוי להכיר בהן. ליסננסקי מכירה בקיומה של אסלאמופוביה, מסתייגת מההכרזה שאירופה "גמורה" ואף אומרת שלפרט המוסלמי שחי בפריז אין בהכרח כוונה לאסלם את היבשת. אולם ההסתייגות האחרונה חושפת את הבעיה במקום לפתור אותה. אם גם מי שאינו מבקש להשתלט נעשה חלק מתהליך השתלטות באמצעות הולדת ילדים, שום התנהגות אישית אינה יכולה להסיר מעליו את החשד. החשד דבק בעצם קיומו ובהמשכיות משפחתו.

כך מיטשטשים הגבולות בין ארגון פוליטי, פרשנות דתית ואוכלוסייה שלמה. פעילות של האחים המוסלמים, לבוש דתי, דרישה לשוויון, נוכחות במוסדות ציבור ושיעורי ילודה משתלבים בעלילה אחת. אפילו ערכים משותפים, כמו צדק חברתי ושוויון, עלולים להתפרש כאמצעי חדירה. האפשרות לראות במוסלמים שותפים לגיטימיים לעיצוב החברה האירופית מצטמצמת, משום שעצם השפעתם עליה מוצגת כבעיה.

לכך מצטרף הקישור בין נוכחות מוסלמית לפשיעה מינית. בתשובה לשאלה על ה"איום" שב"מאסות", ליסננסקי עוברת מתיאור חדירתם של ארגונים למוקדי כוח לפרשות הפגיעה המינית בנערות בבריטניה ולכישלון הרשויות להגן עליהן. היא מייחסת את הכשל לחשש מהאשמות בגזענות ומציבה אותו בהקשר רחב יותר של השפעת האחים המוסלמים.

האידיאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג התעניין מאוד בשיעור התלמידים היהודים בעיר. מראה כללי על וינה, אוגוסט 2019 (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

אף שהמראיינת מזהירה מפני השימוש שעושה הימין הקיצוני בפרשות האלה, הקישור נותר ללא ביסוס בראיון: פשעיהם של עבריינים מסוימים נעשים המחשה לסכנה שמגלמת אוכלוסייה שלמה. כאן מהדהד מוטיב מרכזי בתעמולה הנאצית, ובייחוד ב"דר שטירמר": הצגת הגבר היהודי כאיום מיני על נשות הרוב, והצגת ההגנה עליהן כהצדקה להדרה. אין בכך כדי לטשטש את ממשות הפשעים או את חובת הרשויות לחקור ולהגן על הקורבנות. ההדהוד נמצא במעבר מאחריותם של פוגעים מסוימים לחשד קולקטיבי, המחבר בין חרדה דמוגרפית לפחד מפני פגיעה מינית.

מן המסגור הדמוגרפי עולה גם היגיון של הגבלת גידולה של האוכלוסייה המוסלמית ונוכחותה. בראיון ליסננסקי אינה מציעה מדיניות להגבלת ילודה או הגירה, ואין לייחס לה הצעה שלא השמיעה. אבל כאשר האבחנה היא שהסכנה טמונה במספר האנשים, נפתחת הדרך למסקנה הפוליטית שרצוי שיהיו פחות מהם. השאלה כיצד להבטיח זכויות, חינוך וביטחון לכולם מתחלפת בשאלה כיצד למנוע מן האחר להתרבות, להגר או לצבור השפעה. במעבר הזה נעשה התיאור הדמוגרפי תשתית להדרה.

הקישור בין נוכחות מוסלמית לעליית הימין הקיצוני מוסיף רובד מטריד. בראיון, תגובת הנגד מתוארת כתוצאה הכרחית כמעט של השינוי הדמוגרפי. כך האחריות לגזענות עלולה לעבור ממי שמארגנים אותה אל מי שנעשים קורבנותיה. גם כאן מוכר ההיגיון ההיסטורי: אילו רק היה המיעוט קטן יותר, בולט פחות או משפיע פחות, הרוב כביכול לא היה נאלץ להתקומם נגדו.

בהקשר הישראלי מקבל הטיעון רובד נוסף. החרדה מפני גידולו של מיעוט מהדהדת את השאיפה הציונית להשיג רוב יהודי ולשמרו. המוסלמים בווינה נעשים גם מסך שעליו מוקרנת החרדה מן הפלסטינים הקרובים, החיים תחת מערכות הדיכוי הישראליות. בשיח התקשורתי, ברשתות החברתיות ולעיתים גם באקדמיה, התנגדותם של הפלסטינים לדיכוי מפורשת כביטוי ל"תרבות מוסלמית", כאילו אינה קשורה למדיניות הישראלית ולתנאי חייהם. לפי היגיון זה, היהודים במזרח התיכון והלא-מוסלמים באירופה ניצבים בפני בעיה דומה: מיליוני בני אדם הנתפסים מראש כסכנה מתמשכת. דרישתם לחירות, נוכחותם הציבורית ואפילו ישיבת ילדיהם על ספסל הלימודים נבחנות מבעד לאותה עדשה.

כלומר, הדיון המפורש הוא על אירופה. אבל ברקע נמצאות גם תוצאות הבחירות בישראל, שהמחישו את נוכחותם של הפלסטינים ככוח פוליטי ואת מה שנמצא רק על סף הכרתם של היהודים בישראל: שהם, היהודים, אינם מהווים רוב בין הים ובין הנהר ושהשיח הליברלי (שהנאצים תקפו אותו באופן מפורש ובחמת זעם) אינו מתיישב עם דרישתם להרחיק את הערבים ממוקדי ההכרעה הפוליטית.

ההיסטוריה אינה מחייבת שכל חרדה דמוגרפית תסתיים באותו אסון. היא מלמדת כיצד שפה המכינה את הציבור לראות בקיומה של קבוצה בעיה יכולה להכשיר פגיעה בזכויותיה, בגופה ובחייה. הסכנה מתחילה לפני שמופיעה תוכנית פעולה מפורשת: ברגע שבו ילד היושב בכיתה מפסיק להיראות כילד ונעשה סימן לעתיד שיש למנוע.

תמיר שורק הוא פרופסור במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת פן סטייט